כבר כמה שנים שעו"ד יוסף ויצמן מתחיל את היום שלו בריצה. "בשביל הנפש", הוא מסביר. "זה הזמן היחיד ביום שבו אני יכול לחשוב ולהתעמק, בלי מסיחי דעת. מבחינתי זה שילוב של בריאות הגוף, בריאות הנפש והזדמנות לחשוב ולהתעמק בתיקים חשובים שאני עובד עליהם". אחרי הריצה הוא מתפלל שחרית, ואז מגיע החלק הנוסף שקבוע תמיד בסדר היום שלו, לא משנה מה יביא איתו היום: לקחת את הילדים למוסדות הלימוד. "אני מקפיד על זה כל יום", הוא אומר. "זה זמן האיכות היחיד הקבוע שיש לי איתם, חוץ משבתות".
ויצמן, אב לחמישה ילדים, הוא איש עסוק מאוד. הוא מכהן כנשיא המדרשה למשפט ומשנה לראש לשכת עורכי הדין בישראל, בעל פירמת עורכי דין גדולה ומחזיק בכמה טייטלים נוספים. "אני מוריד את הילד בחיידר, ואז כבר במוד לעבודה. חוץ מהמשרד הפרטי שלי אני גם דירקטור בחברות רבות, מרצה באקדמיה ועוד, וכדי להספיק את הכול צריכים למתוח את השעון עד שעות מאוחרות גם לתוך הלילה. זה מרוץ אינטנסיבי ואיכשהו תמיד אני מגיע לשעה 8 בערב ורואה פתאום שזו השעה. יש ימים שאין ברירה ואני נשאר לשעות הקטנות של הלילה. סדר היום שלי מאוד מדויק ומורכב, ברמה שגם אם אני רוצה לשבת לקפה עם חבר זה יהיה ביומן. אם אני רוצה לצאת לאכול צהריים עם הבת שלי זה יהיה ביומן. בשבת מוזר לי שמגיעים לשבת ואין משימות".
כדי להמשיך לקרוא נא אשרו לנו דיוור
ויצמן הוא חלק מתופעה מוכרת ששכיחותה עלתה בשנים האחרונות: אבות שבגלל דרישות העבודה, השירות הציבורי או המילואים כמעט ולא רואים את המשפחה במהלך השבוע. הם על תקן "אבא של שבת", נוכחים פיזית ורגשית רק כשהעבודה נעצרת.
מה המחיר של המציאות הזאת?
"המחיר הוא פחות זמן משפחה, זה לדעתי המחיר הכבד ביותר למי שמפתח קריירה. אתה נמצא במצב שכל שעה שלך שווה כל כך הרבה שקשה לעצור. אין לך זמן ואין לך פנאי לאירועי משפחה. השבוע למשל כל המשפחה נסעה למירון, אבל היה לי תיק ענק שלא יכולתי לוותר עליו, יש הרבה אירועים ודברים שאתה מפסיד בגלל שאתה לא נוכח. המחיר השני הוא עמוק יותר. הראש במוד של עבודה כל הזמן. החשיבה והראייה בעבודה, אתה לא נח, לא מפסיק לעבוד, גם בשבת וחג אין חופש מחשבה. הראש תמיד עובד, אין מנוחת הגוף ואין מנוחת הנפש, גם אם אקבל החלטה לנסוע עם הילד לים, הראש לא יהיה שם. אין שקט נפשי".
ויצמן מודה בכנות שהיו גם היו אירועים רבים שבמחשבה לאחור הצטער שלא נכח בהם. "הבנתי שאין סכום שיכול להחזיר את אותו אירוע, וזה מחיר שצריך לשלם. אני רוצה לומר שאני לא סובל, אני הולך לעבודה בהתרגשות ושמחה. אני אוהב את מה שאני עושה, את היכולת לייצג את הלקוחות, לא משנה אם זה לקוחות פשוטים או תאגידי ענק, אבל אני גם מודע היטב למחירים שאני משלם".
קרדיט: איתי סליקטר
הנטל, לדבריו, מתחלק שווה בשווה בינו ובין אשתו. "גם לאשתי יש קריירה משלה, היא בעלים של מותג פאות מוכר ועובדת קשה מאוד. כשהילדים היו קטנים זה היה מורכב יותר, היום כבר אין לנו ילדים שחוזרים מוקדם וזה יותר קל בחלק הטכני, אבל עדיין מורכב. צריך לזכור שאסור שכל האירוע הזה יהיה על חשבון חינוך הילדים, או שהתוצאה תהיה נתק עם הילדים. בסופו של דבר, הילדים תמיד היו אצלנו במקום הראשון וידענו מה הגבולות, אני חושב שהצלחנו, אחרי הכול".
איך מצליחים לשמור על קשר ומעורבות בחיי הילדים כשכמעט ולא פוגשים אותם?
"היום זה קל יותר מבחינה טכנית, אני כל הזמן בקשר איתם, מתקשר ומתכתב, אני אבא מעורב בכל דבר ותמיד הייתי מעורב גם בפרטים הקטנים ובסדר היום שלהם. זה תמיד נמצא בסדר העדיפות והם יודעים שתמיד אעזוב הכול ואהיה איתם, גם אם זה מרחוק".
שבת היא הזמן הקבוע היחיד שבו ויצמן נוכח בבית לאורך זמן. "יש לי הרבה הזמנות לכנסים ולהרצאות גם בשבתות, אבל כאן עובר הגבול שלי", הוא מבהיר. "זה הזמן שמוקדש למשפחה, ואני לא מוותר עליו. אני ממתין לשבת כל השבוע, זה הזמן שלי כהורה להיות עם הילדים עד כמה שאפשר. תמיד אמרתי שאני עובד שישה ימים ועוד שישה ימים, כשבאמצע יש את אחד הימים הכי מיוחדים שיש, זה אחד מהימים שנותנים לי כוח".
"הילדים אף פעם לא יודעים אם יראו אותי היום"
המציאות הזאת מורכבת הרבה יותר כשהילדים קטנים, סובר חגי, בכיר בשירות הציבורי ואב לשלושה ילדים שהגדול בהם בן שבע. "הילדים אף פעם לא יודעים אם יראו אותי היום או מחר, וזה קשה להם מאוד. בעיקר לבן שלי שמאוד מאוד קשור אליי, שבת היא היום הקבוע היחידי שבו הם יודעים בוודאות שאבא נמצא והוא בבית".
בימים שבהם הוא בבית הוא משתדל לקחת את הילדים לגן. "זה לרוב התפקיד שלי, אלא אם כן יש טיסות או פגישות חשובות שאי אפשר לוותר עליהן. אני מקפיד מאוד על השעה הזאת ביום שיש לי. זאת לא שעה אידיאלית כי גם בה יש כל הזמן טלפונים ועבודה ודרמות, אבל אני חושב שהם התרגלו ליהנות מהשעה הזאת. כל אחד לוקח את הפיסה שלו מאבא, החיבוק בבוקר והשוקו שרק אבא מכין".
היום של חגי נגמר רק בשעות הקטנות של הלילה. "במקרה הטוב ב-12 בלילה, במקרה הרע גם מעבר לזה, כשצריך להתכונן למחרת, אבל זה חלק מההרגל. הקושי הגדול והמשמעותי הוא הזמינות, שאין שעה ביום שבה אני יכול לנוח או להיות עם הילדים, ואת זה רק שבת נותנת לי. גם אם אני מצליח לפעמים להגניב כמה שעות נדירות בשביל הילדים, אני תמיד חייב להיות זמין. גם כשאני לוקח אותם לים אני נכנס למים עם שעון חכם".
הילדים מכירים את המציאות הזו ומנסים להתמודד איתה בדרכם. "יש להם איזה משחק לאחרונה של להחביא לאבא את הטלפון. הם יודעים שככה אפשר להשיג קצת זמן עם אבא".
כקצין מילואים בגדוד קרבי, חגי משלם מחיר כבד נוסף. "בתחילת המלחמה לא הייתי חודש בבית, ואז הייתי חוזר פעם בשבועיים שלושה הביתה, ככה כמה חודשים. זו תקופה מאוד קשה שאנחנו עדיין משלמים עליה מחיר, למרות שעכשיו התרווח. נזקקנו לטיפולים פסיכולוגיים ורגשיים לילדים שמתמודדים עם חרדות נטישה, והעבודה שלי לא עוזרת".
קורה לפעמים שאתה מתחרט שזה מסלול החיים שבחרת?
"אני לא מתחרט אלא כואב, כואב לי שזו המציאות שלי. מכירה את השיר של חנן בן ארי, אמן על הילדים? גם אני מוצא את עצמי מודה על כל רגע שלא ברחתי לטלפון או למחשב, והצלחתי להקדיש שתיים שלוש דקות לילדים. הייתה תקופה שבה החמרתי עם עצמי מאוד וראיתי בעצמי אבא נורא, ואחריה הגיעה תקופה שבה למדתי לשחרר ולהבין שזה חלק ממסלול החיים שבחרתי, ויהיו המחירים אשר יהיו".
איך מנסים לפצות על החסר?
"אני משתדל מאוד לדבר איתם כל יום, בעיקר אם אני לא מספיק לראות אותם בבוקר. גם כשאין להם כוח, כי הם לא אוהבים את השיחות בטלפון. בגלל העבודה אני טס הרבה לחו״ל ויש לי מנהג קבוע לקנות להם דברים שהם אוהבים, משחקי הרכבה, לגו. אני מפצה אותם בהרבה מתנות, ובאמת אשתי לא כל כך אוהבת את זה, אבל זה פיצוי בעיקר בשבילי, לא בשבילם. כדי שארגיש שהם מרגישים מרוויחים משהו מהעבודה של אבא, שיחכו לטיסות ולא יתבאסו בכל פעם שאני נוסע".
חגי מודה שהעומס על בת הזוג כבד במיוחד. "המון נופל עליה", הוא מודה בכנות. "היא מתמודדת כמו לביאה, ואני לא יכול להגיד שלא קשה לה. לא פעם ברמה שהיו הרבה פעמים התלבטויות אם לא כדאי לעזוב את העבודה. למדתי עם הזמן לשים לעצמי הרבה יותר גבולות בעבודה, להוריד קצת עומס, למרות שזה קשה. מבחינת ניהול טכני של הבית, אנחנו משתדלים לעשות מיקור חוץ לכל דבר שאפשר להוציא החוצה בתשלום, אם זה בניקיון או בגיהוצים ועוד. אנחנו נעזרים הרבה בסבים ובסבתות. למעשה, לאחרונה נפלה ההחלטה לעבור לגור קרוב אליהם, שיוכלו לעזור".
השבתות, הוא מתאר, הן הרגעים להם הוא מחכה כל השבוע. "כמעט כולם באים איתי לבית הכנסת בערב, וזה חלק מזמן האיכות שלהם איתי. הם לא עוזבים אותי, יושבים עליי, נצמדים ולא משחררים. אני לא באמת מצליח להתפלל, זה חלק מהשגרה. אחרי זה יש את סעודת שבת שהיא זמן האיכות הכי טוב בשבוע. לא מוותרים על נוכחות של כל הילדים, למרות שזה יוצא מאוחר בשבתות של הקיץ. לפעמים אנחנו מכניסים שבת מוקדם כי זה הזמן היחיד שבו מצליחים כולם לשבת ביחד. שבת בבוקר זה הזמן שלי עם הילדים לבד כשאשתי ישנה, ואחרי זה יש בית פתוח ומגיעים חברים ומשפחה. יש תקופות שבהן רק רוצים לנוח ולישון. היתרון שבשקט מהטלפון הוא שזה זמן השינה הכי טוב בשבוע. לא יודע מה עושים אלה שלא מתנתקים מהטלפון בשבת, אני מרחם עליהם".
יש לך טיפים להורים במצב דומה?
"הטיפ שלי הוא לא להחמיר עם עצמכם, לא להיות מודעים מדי ומודאגים מדי מהמחירים שאמורים לשלם בעתיד. זו כמובן צריכה להיות החלטה זוגית משותפת, אבל אם הלכתם על בחירה מסוימת, תעמדו מאחוריה ותמצאו את הדרכים שלכם לפצות על החסר. הדבר הכי חשוב שאני אומר לעצמי זה שצריך למצוא רבע שעה או חצי שעה ביום להיות עם הילדים או לדבר איתם מרחוק, גם אם זה אומר ניתוק מהעבודה לזמן מסוים. זו תהיה רבע השעה שהכי יחכו לה ביום, וזה יכול לעשות את ההבדל בין הצלחה בשילוב של העבודה והבית, לאי הצלחה באחד מהם".
"רגעים שהפסדתי ולא יחזרו שוב"
איך נראית המציאות הזאת ממרחק השנים? ישכר פרנקנטהל, לשעבר ראש עיריית בני ברק, היה אב לילדים קטנים כשנכנס לתפקיד. "כיהנתי כראש עיר באחת התקופות הכי מאתגרות וקשות בתולדות בני ברק, שאז הייתה עיר ענייה עם חובות עתק", הוא מספר. "זו הייתה עבודה מסביב לשעון, ואולי אחד הדברים הכי מאתגרים בתפקיד כזה הוא שאין באמת סדר יום קבוע. כשאתה בתפקיד ציבורי אין באמת חופש והעבודה נשארת איתך כל הזמן, גם כשאתה מגיע הביתה. אי אפשר להתנתק".
פרנקנטהל זוכר היטב את המחיר האישי. "הייתי יוצא מהבית מוקדם בבוקר וחוזר בשעות הקטנות של הלילה. גם כשהייתי בבית, היו כל הזמן טלפונים ועיסוקים, לא הייתי פנוי באמת. קצת אחרי שנכנסתי לתפקיד, הבנתי שיש שבועות שבהם אני לא פוגש את הילדים שלי משבת לשבת, ואז לקחתי על עצמי לארגן ולשלוח אותם בבוקר, שתהיה להם לפחות חצי שעה של אבא ביום. לפעמים, גם זה לא היה אפשרי".
מה האתגר הכי גדול בלהיות אבא במתכונת הזו?
קרדיט: באדיבות המצולם
"כבר הזכרתי שלקחתי על עצמי להעיר ולארגן אותם בבוקר לחיידר ולבית ספר. היו לי אז ילדים קטנים ממש, ואם לא הרגעים האלה של הבוקר, יכלו לעבור ימים שלמים בלי שהייתי פוגש אותם. השתדלתי להיות מעורב בחיים שלהם ככל האפשר, לשמור על קשר עם הצוות החינוכי, אבל הרוב היה בשלט רחוק. אולי הכי קשה היה שאף פעם לא היה רגע של וודאות, יכולתי להבטיח שאקח אותם לגינה או לים, ואז היה צץ משהו דחוף והייתי נאלץ לבטל. מטבע הדברים, הרבה מהעול נפל על אשתי, שגם היא עבדה במשרה מלאה. בוודאי העול הטכני שקשור לבית, אבל לא רק".
יש רגעים שאתה מתחרט שהפסדת, ממרחק של זמן?
"בוודאי. היו הרבה מחירים, רגעים שהפסדתי ולא יחזרו שוב, שבדיעבד אני מתחרט עליהם. הסיפוק המקצועי ותחושת השליחות בפעילות הציבורית חשובים, אבל למרות שהשתדלתי להיות אבא נוכח ומעורב מאוד, בפועל היו הרבה דברים שהחמצתי בגלל העבודה. כך למשל, עד היום אני זוכר שעמדתי לנסוע עם הבת שלי לארה"ב לפני נישואיה. זה היה טיול ראשון ואחרון מסוגו. נסענו עם הבת הקודמת לחו"ל לפני נישואיה ואני זוכר את התרגשותה עד היום. דאגתי שכל התאריכים ביומן יהיו פנויים לשבוע הזה, התכוננתי מראש, וברגע האחרון צצה איזו פגישה חשובה עם בכיר בממשלה שיכלה לקרות רק באותו שבוע. בסוף היא נסעה רק עם אשתי ואני נשארתי בשביל הפגישה. ממרחק השנים, אני בקושי זוכר על מה הייתה הפגישה ולמה הייתה כל כך חשובה, אבל את הטיול ההוא ואת תחושת ההחמצה קשה לי לשכוח. הרגעים האלה לא יחזרו, לעולם לא תהיה לי שוב הזדמנות להיות עם הבת שלי בטיסה הראשונה בחייה, לחוות איתה ההתרגשות הראשונית של טיול בחו"ל. חבל לי שלא הייתי שם כדי לחוות את הרגעים האלה. בסוף, זה מה שבאמת נשאר".
רגעי החסד בכל שבוע, הוא מספר, היו השבתות. "שבת הייתה הצלה, זמן שבו אין טלפונים ואין הסחות דעת. זו הייתה ההזדמנות שלי לשבת עם הילדים ולשמוע מהם מה היה כל השבוע, מי החברים שלהם ומה עובר עליהם. הרבה שבתות היינו נוסעים מחוץ לעיר למקום שקט, כי כשהיינו בבני ברק לא היה רגע מנוחה גם בשבת. היו מתדפקים על הדלת גם בשבת כדי להתלונן, לעדכן ולבקש דברים. כשנסענו, זה היה זמן איכות שמוקדש רק להם, היינו יוצאים איתם לטייל אחרי סעודת שבת, מדברים ושומעים אותם בלי אף אחד שיפריע. אם יש משהו שאני מתגעגע אליו מהתקופה הזאת, זה הרגעים האלה".
"לא הרגשתי מעולם שאבא שלי לא מכיר אותי"
איך נראית המציאות הזאת בעיני הילדים ממרחק השנים? נעמה לוין, בת לאב נעדר שפגשה לרוב רק בשבתות, מספרת שכילדה זו הייתה עבורה שגרת חיים רגילה לגמרי.
"אבא שלי ראש ישיבה באחת ממדינות אירופה", היא מספרת. "ביום ראשון הוא עולה על טיסה, וביום שישי חוזר. ככה זה כבר שנים, מאז שהייתי ילדה. הילדות שלי הייתה שמחה ועליזה למדי. אבא שלי השתדל תמיד להביא לנו 'מתנות' קטנות מהדרכים. מנה מהמטוס, דרישת שלום מסבתא שלנו שהייתה גרה בחו"ל, ערכה של מחלקת עסקים, משהו מעניין שמצא בחנות וכו'. במשך השבוע שמרנו על קשר בעיקר דרך טלפונים, ופה ושם קצת פקסים. היינו לומדות איתו בטלפון למבחנים, רבות דרך הטלפון, מבקשות פתק איחור דרך הטלפון. בשבת כשהוא הגיע כמעט ולא יצאנו מהבית, כי עד שהוא מגיע רצינו לנצל כל רגע איתו. זו הייתה המציאות שלנו כילדות, לא הכרנו משהו אחר".
הקשר עם האב, היא אומרת, נשאר תמיד קרוב למרות המרחק. "אני משתפת אותו המון, בכל דבר שקורה בחיים שלי. אני חושבת שהוא מבין אותי ומרגיש אותי הרבה יותר מאשר אם היה רק בארץ. לפעמים אני חושבת שהוא למד להבין בין המילים דברים שלא רצינו לספר כדי לא לצער, אבל היה לו חשוב להיות מעורב מרחוק. לא הרגשתי מעולם שאבא שלי לא באמת מכיר אותי או שלא היה שותף לרגעים חשובים בחיי, בגלל שנעדר רוב הזמן מהבית. להפך, כשהייתי בשידוכים הוא היה הראשון שהייתי מצלצלת לדבר איתו בדרך הביתה, עוד לפני שדיברתי עם אמא שלי. כשקיבלתי ציון במבחן מיד התקשרתי אליו לספר. סיפרתי לו על כל הצלחה, כל כישלון, כל ויכוח. הוא היה ועדיין אבא מעורב מאוד, למרות המרחק".
היו רגעים שבהם היה קשה שהוא לא נמצא?
"כמובן שהיו. לנו הילדים היה קשה, אבל התרגלנו למציאות מהר. הנכדים, שנולדו למציאות הזאת, שונאים את זה שהם באים לסבא וסבתא וכמעט תמיד סבא לא שם. רוב הנכדים מתלוננים על זה. גם היום, כמבוגרים, אנחנו צריכים הרבה יותר לעזור לאמא שלי. כשהוא לא חוזר לשבת לארץ, זה לדאוג לאמא שלי מחד, ולנסות שלפחות חלק מהשבתות מישהו ייסע להיות איתו. זה גם אומר שהרבה דברים שהוא היה מטפל בהם מרחוק עברו לידיים שלנו. אח אחד מנהל את חשבון הבנק כשהוא לא בארץ, אח שני אחראי על הקניות, אחותי לוקחת את אמא שלי לסידורים, אח נוסף עושה את התיקונים בבית, אני אחראית לטפל בהוראות קבע ובקווי הטלפון והאינטרנט ואחייניות שלי באות לישון עם אמא שלי באמצע השבוע. אבל אלה דברים טכניים לרוב, החוויה שלי מהילדות היא שמחה ועליזה, הרווחנו הרבה מתנות מחו"ל והרבה פינוקים".
"הקשר שלנו מעולם לא היה קשר של אבא ובן"
חוויות הילדות של מנדי (שם בדוי) שונות לחלוטין. "מאז שאני זוכר את עצמי אני לא זוכר את אבא בבית", הוא נזכר. "אבא שלי הוא איש עסקים שניהל ומנהל עסקים חובקי עולם. בדרך כלל הוא טס במוצאי שבת וחזר בשישי לפני שבת, ככה עד היום. תמיד קראנו לו 'אבא של שבת'. לא זוכר אותו בבית, חוץ משבתות".
הביטוי הזה, אבא של שבת, מסכם את כל ילדותו של מנדי. "באופן אוטומטי הקשר שלנו לא היה מעולם קשר של אבא ובן", הוא משתף. "לא מהפן שאני מספר לו מה עובר עלי ואלו דברים קורים בחיים שלי, כי הוא לא היה שם. אף פעם. אנחנו משפחה של שבעה ילדים ואפשר לומר שהאמא גידלה אותנו, לכן הקשר עם אמא תמיד היה חברי והדדי, יש לי אחיות גדולות שכבר בנות ארבעים, ועדיין מצלצלות אליה כל יום לשאול ולהתייעץ".
את החסר והעדר הנוכחות ניסה אבא של מנדי להשלים בדרכים אחרות. "הוא תמיד חיפה על זה בכסף", הוא מספר. "מבחינה חומרית, לא חסר לנו כלום. הוא קנה לכולנו דירות, ועד היום דואג לעזור לנו מבחינה כלכלית כשצריך, זו הדרך שלו לפצות. אבל כילד שצריך את אבא שלו, זה לא מספיק. אני לא זוכר אי פעם שהוא לקח אותי לחוף הים או לטיול, מעולם לא. הוא אף פעם לא היה שם. וזה משליך עליי עד היום. היום גדלתי ויש יותר קשר, אבל זה לא קשר של אבא ובן. לעולם לא אצלצל לו לספר דברים, לשתף אותו מה עובר עליי ומה שלומי. בשביל זה יש את אמא. הוא אף פעם לא נמצא ולא היה שם. מצד שני, הוא תמיד היה בדברים האחרים, לדאוג שיש את המורים הכי טובים ושיש לי את כל מה שצריך, אבל ברגעים האישיים שלי הוא לא היה".
ואיך היו נראות השבתות?
"בשבתות הוא תמיד היה, אולי עייף ומותש מעבודה, אבל היה. זה היה אצלו עיקרון מקודש, להיות בשבת בבית. אז הוא היה לומד איתי, בוחן מה למדתי במשך השבוע ומנסה להשלים את כל השבוע. לא תמיד זה הספיק".
מציאות חייו השפיעה על מנדי כאב וכהורה. "אני יכול להגיד שגם אני הייתי כזה, עבדתי בשירות הציבורי כמה שנים בעבודה אינטנסיבית, כמעט ולא ראיתי את הילדים, אבל אז הבנתי שאני משחזר את אותם דפוסים מהילדות שלי ושיניתי כיוון. הילדים שלי לא יוכלו להגיד לעולם שלא הלכתי איתם לים ושלא שיחקתי איתם חמש אבנים, כי תמיד עשיתי את זה. תמיד חקוק לי בנשמה שאבא שלי לא היה שם, עד היום, ועם הילדים שלי אני משתדל לפצות ולהיות שם במה שיצטרכו. זו ילדותי השנייה".
"הורה שנעדר יכול עדיין להיות הורה נוכח"
הדס רון גל, פסיכולוגית חינוכית מומחית ומנכ"לית משותפת בעמותת אמפטיה – הפורום הפסיכולוגי לייעוץ, הדרכה וטיפול להורים, מסבירה כי ילדים זקוקים לדמויות הוריות נוכחות. "הנוכחות ההורית היא בגוף, במיוחד בגיל הצעיר, ובנפש – החל מהגיל הצעיר ולכל החיים באופנים שונים – בתמיכה, ליווי, הכוונה. ללא נוכחות הורית – הילד עשוי לחוש חוסר ביטחון, בלבול, פחדים עולים ולעיתים גם כאב של ממש".
עם זאת, כל אלה אינם בהכרח גזרת גורל, היא טוענת. "הורה שנעדר מסיבות שונות, כעבודה, או שירות מחוץ לבית, יכול עדיין להיות הורה נוכח. אולם ההעדרות הזו עלולה לדרוש יותר תיווך רגשי ומענה רגשי קבוע. ללא אלה, עלול להיווצר פער רגשי שהילד נושא עמו גם שנים לאחר מכן. בטווח הארוך, אם אין תיקוף ותחזוק של הקשר עם ההורה הנעדר, הילדים עלולים לפתח קושי באמון, תחושת ערך ירודה או דפוסי התקשרות לא בטוחים. כאן בדיוק נמדדת תקוותנו כהורים: כאשר ההורה שנמצא – לרוב האם – מחזיקה את עצמה היטב, שומרת על בריאותה הנפשית וזוכה לתמיכה, היא יכולה למלא את החלל הרגשי שנוצר, לא ממקום של חוסר אלא ממקום של עוגן. ההורה הנעדר מהבית לזמן רב, יכול גם הוא לשמור על הורות נוכחת בדרכים שונות".
איך מגיבים ילדים בגילאים שונים למצב הזה?
קרדיט: אליסיה שחף
"כאשר אנו מדברים על היעדרות הורית התגובה משתנה לפי שלב ההתפתחות: פעוטות וילדים בגיל הרך (0–6) עשויים להגיב ברגרסיה, קושי בפרדה, בכי לא מוסבר ותחושת חוסר שקט. ההורה שנמצא עלול לחוות את הילד כ"תובעני" – אך זוהי דרכו לומר "קשה לי עם החוסר". ילדים בגיל בית ספר (6–12) מתחילים להבין את ההקשר אך מתקשים להכיל את התחושות. חלקם יביעו כעס, תסכול או אכזבה מההורה הנעדר – ולעיתים גם אשמה ("אולי אני לא מספיק חשוב"), ואילו מתבגרים נעים בין התנתקות לבין כמיהה. לעיתים משדרים אדישות, אך מאחורי המסכה מסתתרת תחושת בדידות או נטישה. בכל גיל – כשיש שיחה פתוחה, גבולות יציבים ותחושת משמעות – הילד מרגיש שאינו לבד עם התחושות, וזה מרכך את הקושי".
איך זה משפיע על דפוסי ההתקשרות בין ההורה לילדים?
"התקשרות בטוחה נוצרת כאשר הילד חווה שההורה שלו נגיש, מגיב, ורואה אותו. כשהורה נעדר רוב השבוע – ובמיוחד אם אין שמירה על הקשר באמצעים אחרים – עלול להיפגע הבסיס להיווצרות התקשרות יציבה. עם זאת, היעדרות לא בהכרח פוגעת בקשר כל עוד נשמרת נוכחות רגשית עקבית, למשל: שיחות טלפון קבועות, הקלטת ברכה לילד, זמנים של נוכחות מלאה כשכן נפגשים – כל אלו בונים אמון מחדש. כשהילד מרגיש ש"יש לו הורה – גם אם הוא לא לידו", אפשר לקיים קשר עמוק ומשמעותי גם ממרחק".
מוכרת הגישה של "איכות על פני כמות", כמה אפשר להסתמך עליה?
"הגישה הזו נפוצה, ויש בה הרבה אמת – אך גם גבול. "איכות על פני כמות" תעבוד רק אם היא עקבית ומותאמת לצרכי הילד. שיחה יומית קצרה במידת האפשר שבה ההורה שואל ומתעניין באמת, חיבוק וזמן איכות של רבע שעה בשבת שבו אין הסחות דעת, ציור אישי או מכתב – אלו דברים שיש להם כוח רגשי עצום. אבל אם האיכות באה בצורה חד־פעמית, בלי תדירות, או בלי התכוונות – היא עלולה להתקבל אצל הילד כאירוע מזדמן ולא כחלק מהקשר".
איך זה משפיע על הקשר הזוגי? איך מתמודדים עם להיות "הורה יחיד" בפועל?
"הורה שנשאר לבד בבית, לרוב האם, מוצא את עצמו אחראי על הבית, הילדים, הלחץ הרגשי והמשימות האינסופיות. התחושה היא של הורות יחידנית – גם אם על הנייר מדובר בזוג. נשים רבות מתארות בדידות, עייפות עמוקה, ולעיתים גם הצפה של רגשות כעס ואשמה. בני זוג שמצליחים לדבר ביניהם, לשתף ולהכיר בקושי – מצליחים להחזיק את הבית ממקום בריא יותר. אבל לפני הכול – חשוב שההורה שנשאר בבית יזכה בעצמו לאוזן קשבת, הפוגה ונוכחות תומכת. כשזה קיים, גם הקשר עם הילדים נעשה יציב יותר".
מה האסטרטגיות הטובות ביותר לשמירה על קשר במהלך השבוע? איך אפשר לחזק את הקשר בזמן המוגבל של שבתות וחגים?
"ישנן דרכים שונות, אין דרך "מנצחת" אחת, וחשוב שההורים יחליטו על האופן שמתאים להם, תוך ראייה של המקום ההתפתחותי בו הילד נמצא, וצרכיו. רעיונות לדוגמה הם טקס יומי קצר כמו שיחת ערב קבועה, הודעה עם תמונה, הקלטה של סיפור לילה טוב. עוגנים פיזיים ורגשיים כמו מכתב בתיק, חפץ מההורה, ברכה לקראת מבחן או אירוע חשוב. וכמובן, לזכור ששבתות וחגים הם זמן ייחודי שבו יש נוכחות מלאה, שיח בגובה העיניים, פעילות משותפת כמו בישול או טיול – כל אלה יוצרים חוויות שהילד נושא עמו. הכלל הפשוט הוא שעדיף מעט וזמין – מאשר הרבה וריק".
איך זה משתווה לגירושים או למשפחות חד־הוריות? אלו דפוסים דומים ואלו שונים?
"מה שקובע את ההשפעה הרגשית על הילד – אינו עצם מבנה המשפחה, אלא האופן שבו הדברים מתנהלים בתוכה. גם במשפחות חד־הוריות או בגירושין, הילדים יכולים לגדול בתחושת ביטחון, אהבה ושייכות – אם יש סביבה יציבה, יחס מכבד בין ההורים, ומבוגרים משמעותיים שנמצאים לצידם. לעומת זאת, גם במשפחות שלמות – היעדר נוכחות רגשית, או מתח סמוי, עלולים להשאיר את הילד בתחושת בדידות. במקרים של גירושין, יש לעיתים קונפליקט בין ההורים, והדבר עלול להקרין על הילד. לכן חשוב מאוד שהמחלוקות והכאב – גם אם הם אמיתיים – לא יתנהלו ליד הילד. ילד לא אמור להיות צד או עד למאבקים הוריים. כמובן שמתאים לשתף בתחושות בהתאם לצרכי הילד ולשלב ההתפתחותי בו הוא נמצא. כך הוא לומד שגם להורה יש רגשות, ושהילד אינו לבד או חריג בתחושותיו. ובכל מצב – הורות יחידנית בפועל, היעדרות תכופה של אחד ההורים, גירושין או כל שילוב אחר – אם הורה מרגיש לבד, חשוב מאוד לפנות לעזרה: לפנות לאדם קרוב, לבקש תמיכה מהקהילה, או לפנות לאיש טיפול הורי. לא כמעשה של חולשה – אלא מתוך עוצמה והכרה בכך שהורות, בכל מתכונת, אינה דבר שאפשר להחזיק לבד לאורך זמן. כאשר הורה נתמך – הילד נתמך דרכו. גם מבפנים, וגם מבחוץ".
מה התפקיד של החברה והמשפחה המורחבת במצבים כאלו?
"החברה והמשפחה המורחבת הן משענת חיונית. סבא שמגיע לאסוף מהגן, דודה שמתקשרת לשאול לשלום, שכנה שאומרת מילה טובה – אלה פרטים קטנים שבונים לילד תחושת שייכות, ומורידים עומס מההורה הנוכח. בחברה החרדית, יש יתרון טבעי למעגלים קהילתיים ומשפחתיים – השאלה היא אם נעז להיעזר בהם. ברגע שההורה לא מרגיש שהוא "נכשל" אם הוא מבקש עזרה – הוא יכול לזכות בכוחות חדשים".