כריסטופר רופו הוא עיתונאי ואקטיביסט שמרני אמריקאי לא מוכר במיוחד מחוץ לארצות הברית – לפחות עד החודשים האחרונים. בעקבות השימוע בסנאט שנערך לנשיאות אוניברסיטאות פנסילבניה, הרווארד ו-MIT, שבו נמנעו שלושתן מלומר האם קריאה לג'נוסייד של יהודים נוגדת את כללי האוניברסיטה, רופו פתח במסע צלב להדחתה של נשיאת אוניברסיטת הרווארד, קלודין גיי. המיזם שלו לא התמקד באוזלת היד שלה מול האנטישמיות בקמפוס – על כך כבר היה ברור שקיבלה את גיבוי הוועד המנהל – אלא בהאשמתה בפלגיאט אקדמי מתמשך.
למה התביית רופו דווקא על גיי? ליז מגיל, נשיאת אוניברסיטת פנסילבניה, התפטרה מיידית אחרי השימוע הקטסטרופלי. סאלי קורנבלות', נשיאת MIT, נחשבת למדענית מבריקה והיא יהודייה בעצמה. גיי הייתה היעד הפגיע ביותר מצד אחד (אקדמאית בתחום מדעי המדינה וכזו שרקורד הפרסומים שלה עלוב במיוחד), אבל גם הנשיאה בעלת הפרופיל הציבורי הגבוה ביותר, שכן הרווארד נחשבת האוניברסיטה היוקרתיות ביותר בארה"ב.
מה שמעניין באסטרטגיה של רופו הוא העובדה שהוא היה גלוי לגביה מהרגע הראשון. הוא הוביל לפרסום אחרי פרסום של ראיות נוספות לפלגיאט מצד גיי בתקשורת השמרנית, ואז הצהיר שהוא מתכוון לדאוג לכך שהפרסומים האלה יחדרו לבסוף גם לתקשורת המיינסטרים הנוטה לשמאל. צעד אחרי צעד הוא שידר את הכוונות מאחורי כל פעולה שיזם, וכשגיי נאלצה לבסוף לפרוש, הוא חגג בגלוי את 'הקרקפת' בחשבון הטוויטר.
הקרב על הדחתה של גיי אינו הראשון שאותו מנהל רופו לפי כללי המשחק הללו. לזכותו נזקפת העלאת מודעות ציבורית לאופן בו 'תאוריית הגזע הביקורתית' – תאוריה פרוגרסיבית שמקדמת אמונה בגזענות מערכתית – חדרה לחלק גדול מבתי הספר הציבוריים. כמו במקרה של גיי, רופו ניהל את מאבקו הארוך להשחרת שמה של תאוריית הגזע הביקורתית באופן גלוי לחלוטין. חשבון הטוויטר שלו מתעד את כוונותיו "לשים את כלל הטרלולים התרבותיים המגוונים תחת קטגוריית המותג הזה" ו"להגיע למצב שבו הציבור קורא משהו משוגע בעיתון ומיד חושב 'תאוריית הגזע הביקורתית'…".
אם רופו גלוי לחלוטין לא רק באשר ליעדים שלו אלא גם לגבי האמצעים שהוא נוקט כדי להגיע אליהם, איך ניתן להסביר את ההצלחה שלו? כיצד הוא הצליח לגרום להורים ליברלים מרחבי המדינה להתקומם נגד תאוריית הגזע הביקורתית, או לעורר שיח הולך וגובר נגד מדיניות 'הגיוון' של המוסדות האקדמיים שבאופן שיטתי מתעלמת ממיעוטים 'בלתי חשובים' כמו אסייתיים ויהודים?
התשובה, ככל הנראה, נעוצה בניתוק של אלה שעומדים מולו. מקדמי תיאורית הגזע הביקורתית כמו גם המכללות היוקרתיות שהמיטו חרפה על עצמן נטועים היטב במגדלי שן אקדמיים ותרבותיים. בתוך הבועה שיצרו לעצמם הם מבודדים כה היטב, שהם מתקשים לזהות איומים. כפי שסיפר אחד ממכריו הוותיקים של רופו, הוא בעצמו מגיע מרקע ליברלי וחשב בעבר שיוכל לעורר את השמאל עצמו לערוך את הרפורמות כנגד תופעות רעילות שהתפתחו בו. אל הצד השמרני הוא פנה רק לאחר שנתקל במשיכת כתפיים אוניברסלית מאנשי השמאל עמם דיבר. לאלה שחיים בתוך הבועה, באמת לא נראה שיש סיכון בצעדי המדיניות הפרוגרסיביים שאימצו.
בועות תרבותיות כאלה, כמובן, קיימות לא רק בקרב השמאל האמריקאי. כל אחד מאיתנו יכול לחשוב בקלות על מרחבים דומים שמתקיימים ממש בקרבנו: מקומות שהיסטוריה מפוארת, מותג יוקרתי והצלחה רבת שנים מעניקים להם תחושה של חסינות. הם לא מרגישים שום צורך להשתנות, כי בבועה שלהם אין קולות שקוראים תיגר. בין אם מדובר במפלגה, רשת מוסדות, או אפילו קהילה מסוימת, הם מנמנמים בזרועותיה של אותה אשליה שגרמה להרווארד להתעלם מהבטחות הפעולה של רופו. הקולות מבחוץ, מבחינתם, אינם אלא רטינותיהם של קומץ חדלי אישים.
המלחמה שמתנהלת היום בישראל כפתה על כולנו מציאות אחרת, אבל את השלכותיה לטווח הארוך בקושי התחלנו להרגיש. כדי לשרוד, מוטב לא ללכת בעקבותיה של הרווארד. יש חיים מחוץ לבועה – ויש להם דרכים לפרוץ לתוכה. תשאלו את קלודין גיי.
