תמיד חשבתי שיש לי קוצר נשימה, לא משהו דרמטי, רק תחושה שצריך לעצור רגע, לקחת אוויר כמה פעמים עד שאני מצליחה להגיע לנשימה עמוקה. אחרי כמה שנים מהחתונה שלי, כשהגיע החורף עם צינון רציני שהחריף את התחושה, החלטתי לגשת לרופא המשפחה בסניף לאומית בתל אביב. כאשר הגעתי אליו הוא קבע נחרצות שמדובר בחרדה, ואף הציע מרשם אם אהיה מעוניינת. "חרדה?" הופתעתי. מעולם לא חשבתי על עצמי כעל אדם חרדתי. סירבתי בנימוס, ובדרך החוצה לא יכולתי שלא לחשוב לעצמי על כל הבדיחות ששמעתי פעם על תל אביב – העיר שבה הקלונקס והציפרלקס הם חלק מהשגרה, well, מה הפלא.
לאחר תקופת מה הייתי צריכה להגיע לסניף לילה בבני ברק, מאחר ומדובר ברופא הכי נחמד בסניף, סיפרתי לו כממתיקת סוד והתנשאות מסוימת את מה שהיה, ואילו הוא בתגובה השיב שבבני ברק כמויות הכדורים הפסיכיאטרים שנמכרים בבית המרקחת גדולה יותר, זאת לפי מה שסיפר לו הרוקח בסניף שעובד בשתי הערים.
הדברים של הרופא היכו בי. תל אביב, עם הדימוי החופשי, הלחוץ, והחשוף, נראית כמו המקום שבו מטפלים במשברים באופן גלוי ומדברים עליהם בפתיחות. בני ברק, לעומת זאת, עם חזות השלווה החברתית והערכים המוצקים, כנראה מסתירה מציאות שונה. מנקודת מבט אישית, זה היה רגע של התפכחות.
במאמרי בצריך עיון על "שפת העצמי" כמהפכה שקטה בציבור החרדי, סיפרתי על…
