אם תרצו: המעבר מהקרון לקטר

כפי שאבאר בקצרה, לשינוי תודעתי זה ישנן השלכות רבות ומקיפות.

צבא דוד המלך

סטִיב רוֹזְדֵייל הוא יהודי יקר וחבר קרוב, שכיהן במשך למעלה מעשור כיו"ר ארגון "נצח יהודה". בעברו הרחוק שירת בצבא ארה"ב ונפצע קשה במלחמת וייטנאם. לאחר מכן חזר בתשובה, גידל משפחה לתפארת, הצליח בעסקיו והקים עולה של תורה בעיר סינסינטי, אוהיו.

אבל יותר מכל, סטיב השקיע את מרצו, מחשבותיו והונו – בחייל החרדי.

מטבע הדברים, הוא הוזמן לא פעם לשאת דברים. ובכל הזדמנות חזר על אותו המסר: "אתם הצבא של דוד המלך", אמר לחיילים, "באים לקרב עם ספרא וסייפא – התורה ביד אחת והחרב בשנייה". בעיניו, עתיד העם, המדינה והעולם היהודי כולו – תלוי בהם.

והוא באמת מאמין בזה.

אני זוכר את עצמי נוכח בדבריו – אותם דברים, תמיד – ותוהה בלב: האם החיילים, צעירים חרדים שעסוקים ביומיום הקשוח של טירונות, אימונים ומתח תמידי, באמת שומעים את דוד המלך? האם המסר הזה מדבר אליהם?

אבל לאחרונה, כששמעתי את דבריו המוקלטים של הרב משה הלל הירש שליט"א, הבנתי עד כמה סטיב צדק.

הרב הירש נשאל על חיילים דתיים לאומיים המשלבים בין יראת שמיים ובין שירות צבאי, לעיתים קרבי. מול תופעות כאלה, שאלו אותו, כיצד ניתן עוד לטעון ש"הצבא מקלקל"?

הרב השיב בפשטות: "אצלם הצבא הוא צבא של יהושע בן נון. לכן הם לא מתקלקלים". תשובה יפה. וחבל שהשואל לא המשיך: למה בעצם שאנחנו לא נוכל לחשוב כך?

הרב לא נשאל – אבל התשובה ברורה: כי זה לא שלנו. אם זה צבא של בן גוריון וממשיכיו, ודאי שזה לא צבאו של יהושע בן נון.

שמחים שאחרים יקדמו את הרפורמה

לפני כשנתיים הוזמנתי להשתתף בתוכנית על עמדות חרדיות ביחס לנושאים שעל סדר היום, ובהם – הרפורמה המשפטית. המשתתפים הסכימו פחות או יותר: הציבור החרדי בעד הרפורמה. שלטון בג"ץ פוגע בציבור החרדי, והחזרת האיזון בין הרשויות היא הכרחית.

יגאל גואטה, מנחה התוכנית, שאל את אחד המשתתפים – אדם שמייצג היטב את הקול החרדי השמרני – מדוע, אם כן, החרדים לא משתתפים בהפגנות בעד הרפורמה?

תשובתו: "אנחנו בעד, אבל לא רוצים להיות שותפים. השותפות עלולה להזיק לנו. טוב שאחרים מקדמים אותה". על כך הגבתי מיד: "והנה, הבעיה הציבורית שלנו במשפט אחד".

בוודאי שאנחנו בעד. בג"ץ והפקידות שמשרתת אותו מקשים מאוד על הציבור החרדי ומפרים את האיזון הראוי בין הרשויות – איזון שחיוני בפרט עבור הציבור החרדי שכוחו בבוחריו. אבל אנחנו מעדיפים שאחרים יעשו את העבודה. אנחנו נתפלל להצלחתם.

ולמה? כי זה לא שלנו. המדינה – שלהם. שיתקנו אותה. ומהר.

האם אנחנו יושבים בקטר?

לאחרונה הרצה אוהד רייפן, לשעבר כלכלן בכיר וכיום מנכ"ל קרן שוסטרמן, בפני קבוצת מובילים חרדים. נושא ההרצאה: כלכלה. בסוף, כהרגלו, עבר רייפן מן השכל אל הלב.

"הרכבת של מדינת ישראל דוהרת במהירות לקראת קיר ברזל", הפציר. "ואתם יושבים בקרונות ונהנים מהנסיעה. אבל אתם לא בקרונות – אתם בקטר. עתיד המדינה תלוי בכם". כלומר, הוא דחק במשתתפים לשנות תפיסה ולקחת אחריות על הרכבת.

האמירה הזו – רייפן הרצה את דבריו מספר פעמים במסגרת תוכניות "מכון עיון" – מעוררת דיון תמיד. "אנחנו לא רוצים להיות חלק מהצמיחה", טוענים חלק מהמשתתפים. "אנחנו רוצים לשבת בשקט, ללמוד תורה, ולהתעסק בענייני קודש ונושאים פנים-קהילתיים. מה רע בכך?"

אבל נניח שזו הייתה מצוקה משפחתית או אתגר קיומי של העם היהודי. האם היינו מגיבים באותו אופן, בבקשת חיי צניעות והתעלמות ממצוקת הכלל? ברור שלא. אפילו רשב"י יצא מהמערה ותיקן את טבריה: "וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר". אז למה אצלנו זה אחרת?

שוב, התשובה היא אותו היסוד: זו לא המדינה שלנו. הכלכלה – עניינם. הרפורמה – עניינם. הצבא – עניינם. שינהלו הם. כלשון הזהב של מאמרי המערכת בעיתונות החרדית, אנחנו כאן רק "להציל מידם". שיסתדרו.

המדינה – שלנו

לפני שנים, כשהייתי אברך צעיר בשכונת רמות, חלפתי עם חבר ליד החפירה הגדולה לקראת הקמת "קניון רמות". התפעמתי: "איזה יופי, יקום כאן קניון חדש". אבל חברי לא התפעל כלל: "אז חילונים ירוויחו כסף. מה יפה בזה?"

ניסיתי להסביר מתוך מגננה: בין היזמים ישנם דתיים וחרדים, ולפי כמה דעות פיתוח כלכלי מקיים מצוות יישוב הארץ. הלה הסתכל עליי ברחמים מהולים בבוז, כאילו אומר: "אתה באמת לא מבין מה קורה כאן".

ואולי באמת לא הבנתי. כמי שעלה מחו"ל, לא גדלתי להביט על כל תופעה ציבורית דרך פריזמה של מאבק. "אנחנו" מול "הם". חרדים מול חילונים. גם הקמת קניון נראית בעיני חברי כמו מאבק, אירוע שהתפרש בגבולות הצרים של "הם" ו"אנחנו". ואני, להפתעת חברי, נקטתי בצד הלא נכון.

מדוע באמת נכשלתי בכך? כנראה כי אני יודע מהי מדינה שלא שייכת לך. גדלתי באחת כזו. לא עליתי לארץ רק בשביל לחיות ב"ארץ ישראל", לקיים את מצוותיה וללמוד את תורתה, אלא גם בשביל "מדינת ישראל" – מדינה יהודית, שהיא גם שלי. פיתוחה הכלכלי הוא אפוא ענייני. הצבא – ענייני. והרפורמה – ענייני.

ולמען האמת, נדמה לי שרבים בציבור החרדי בארץ מרגישים בדיוק כך. האתגרים רבים, כן. אבל אנחנו כבר יודעים שהצבא איננו "כור היתוך לחילון", הממשלה איננה "שלטון הכופרים", והמדינה איננה אויב. להיפך – היא הבית. שלנו.

בעידן שאחרי 7.10, כשהעולם נחלק לפרו-ישראל ופרו-חמאס, זה רק התחדד. אנחנו הרי פרו-ישראל.

אולם, אנחנו נוטים להבחין בין התחושה לבין הרטוריקה. הלב יודע שהמדינה שלנו. אך הלשון מונעת מאיתנו לבטא זאת. והמחיר – כבד. האבחנה הזו יוצרת ריחוק ולעתים התנכרות – כולנו זוכרים את האמרות הקשות שנשמעו בקרב בציבור, כאילו מתוך חשש שהמלחמה תפרוץ את המחסומים.

למרבית הצער, אנחנו עושקים מעצמנו את הזכות ליטול אחריות.

אם תרצו

אז האם הצבא הוא צבאו של יהושע בן נון? אולי עדיין לא. עוד הדרך ארוכה, ובכל תחום נמצא גם שדה הזדמנויות וגם שדה מוקשים. הסיפור אכן מורכב. ואולם, הוא סיפור שלנו. את האמת הזו צריכים לומר וצריכים להפנים.

מיום היווסדו עוסק העם היהודי במאבק מתמיד בין טוב לרע, בין אור לחושך. ואולם, במשך שנות הגלות הארוכות צומצם שדה הקרב אל התחום האישי והקהילתי – למלחמת היצר. כעת, כאשר הקב"ה החזיר אותנו לארצנו והרחיב את גבולנו, גוברת גם האחריות המוטלת על כתפינו. איננו יכולים עוד להסתפק במאבקים פנימיים לבדם. 

עלינו להשמיע בקול גדול את קריאתו של משה רבנו, אותה אנו שבים ומשננים מדי שבוע עם הוצאת ספר התורה "קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ". אטול השראה מדבריו הקסומים והנאיביים של חברי סטיב אודות צבא דוד המלך, ואסיים במילים שנאמרו בהקשר אחר אך לא כזה שונה: "אם תרצו – אין זו אגדה".