אני רוצה תמיד עיניים

1. באחד בספטמבר תשפ"ה ארזתי עם אילה את הילקוט הגדול ויחד ירדנו לנמל התעופה. הדלתות המנחשות בכניסה היו פתוחות לרווחה ואני הרגשתי צביטה של געגוע בצד שמאל. לא הייתי בנתב"ג תקופה ארוכה. מישהי שאלה אם ארזנו לבד ומישהי אחרת הורתה שנלך להפקיד את הילקוט באזור הכבודה החריגה. כמה צעירים עם גלשנים עמדו בתור לכבודה החריגה, אולי הם יטוסו לסרי לנקה. שני חסידי ברסלב נשאו קרטון חום עם תכולה מסתורית, גם היא חריגה, אולי הם יטוסו לאומן. אנחנו נטוס לדרום אפריקה. התור התקדם בחצי עצלתיים, יש דברים שלא השתנו. לא ביקרתי בטרמינל מאז אלול שלפני המלחמה ויש דברים שהשתנו. תמונות של חטופים מחייכים נחו בדרך האושר, מי שנשארו. הסתכלתי על האנשים העייפים שהידסו בנתיב הנגדי של דרך האושר, גוררים את הגוף שניסה לנמנם בטיסות שנחתו לא מזמן. איש אחד מהנתיב הנגדי הרים את העיניים והמבטים שלנו הצטלבו לרגע. זיק של הבנה הבהב בתוך האינטרקונטיננטליה: ככה זה באושר, הוא בא והולך.

2. הפארק הלאומי קרוגר משתרע על פני שטח אדיר, כמעט כמו מדינת ישראל (בלי יהודה ושומרון, לא סיפחו בסוף). ביום הראשון נכנסנו לאזור והתחלנו לשוטט. לא הייתי בספארי ברמת גן לפני כן, אולי בגלל שזה פתוח בשבת, ככה שלא הכרתי את החוויה. בכניסה חילקו דף עם הוראות איך להתנהג במפגש עם חיות, ובייחוד, איך להיזהר בכבודם של חמשת הגדולים האפריקאים. ביום השני נכנסנו בזריחה והמשכנו לשוטט עם ארבעה תיירים נוספים ומדריך שענה לשם כריסטוף. מקדימה ישבו זוג מסקוטלנד. הגבר ליפף כאפייה שחורה מסביב לצוואר עד שהיה חם מדי. באחת העצירות הוא שאל מאיפה אנחנו. לאנשים שכורכים כאפייה כאילו הייתה צעיף אני אומר שאנחנו מירושלים. הוא שתק ותלה בי זוג עיניים בהירות. זה מה שעושים בספארי, פעולות עם העיניים: תולים, נועצים, מגלגלים, שולחים, מבקשים, פוקחים. הכל כדי לתפוס לרגע את החיות, את חמשת הגדויילים, והיו עיניך רואות את. לא הכרתי את החוויה אבל במבט לאחור אני יכול להמליץ עליה. חוויית העיניים המחפשות.

3. קשה למצוא חניה באזור נחלאות, ואם נמצאה אחת כזאת קל לקבל בה דו"ח. השקדנים שבפקחי העירייה מסובבים את השכונה השכם והערב ומניחים פתקי תשלום בחדווה מתפרצת. המגורים באזור מדייקים את הצורך שבשימוש ברכב, ככה למדתי באוניברסיטה של החיים. יציאה עם הרכב עשויה לגרור חיפוש חניה מאוחר יותר, וחיפוש חניה מאוחר יותר עשוי להסתיים בהצצה תכופה אל השעון ובמחשבות שכבר מאוחר מאוד. כל יציאה מחניה כמו מזמנת עדר נהגים עם עיניים מחפשות, ממש כמו בספארי. העיניים ננעצות בשטח המתפנה, בכמיהה שקשה להסביר. חוויית העיניים המחפשות זמינה גם פה. ברחוב הערמונים שליד השוק תלוי קמע של רשות הקמעות לשמירה מפני דו"חות. הרשות ההיתולית מעניקה רשתות הגנה מגוונות – יש לרשות אתר עם פירוט סוגי הקמעות ומיקומם המיסטי, לכל המעוניינים לזמן עתיד טוב יותר. כך או כך, באזור הקמע המדובר קיימת נקודת חלוקה מרוכזת לדוחות חניה. אין לזה הסבר הגיוני. ממש כמו שאין הסבר הגיוני לריבוי האנשים שמדלגים בקלילות מרכבים שנושאים תו חניה לנכה. פעם אחת חניתי ליד הקמע עם תו חניה בתוקף, לפי השילוט והכל, וקיבלתי דו"ח. בערעור ציינתי גם את הקמע המפורסם והערעור התקבל. תמיד כדאי לנסות.