בשבועות האחרונים אנחנו עדים להתעוררות יהודית דתית נרחבת בעקבות האסון הנורא שפקד אותנו בשביעי באוקטובר, שמחת תורה. פירוק של תפיסות, רצון לאחדות, הבנה מי איתנו ומי מזיק לנו, לזהות שלנו כעם, מתחדדת יותר ויותר. אני מוזמנת להפרשות חלה לחיילות כמו גם בקשות ספציפיות לתרומות של מזוזות, מכונות גילוח כשרות, וציציות כמובן, המצרך החם.
מאורעות השביעי באוקטובר עברו דרך המדיה. בניגוד לאסונות קודמים צפינו באסון בזמן אמת (בטח אלה שלא שמרו שבת), וזה גרם לנו לא רק להיות צופים כלאחר מעשה אלא להרגיש אחריות אקטיבית, קורעת לב ונשמה לגורל הלכודים שם בקיבוצים. המצב הזה של צפייה בזמן אמת מלבה חוסר אונים מתסכל, למרות שבאמת אין שליטה ויכולת מעבר לצפייה עצמה. הוא גורם לנו להזדהות מלאה כמו גם להרבה מאד אשמה. שלא כמו בסרט מתח, פה מדובר במציאות עצמה. יש לי כמה תובנות למקום של המדיה כיום בחיינו שמקרבת אלינו סיטואציות רחוקות, אבל זה לא נושא הטור הזה.
בכל מקרה, אין פלא שאחרי חוויה כזאת הרגשתי המומה ובאבל אמיתי, יחד עם דריכות לבאות. וזה לעומת אלו שפחות היו מחוברים למדיה ויכלו להתנתק יותר בקלות, לפחות כלפי חוץ. משהו בחוויה שעברתי הותיר בי רושם שעדיין מתהווה, ואנסה לתאר את השלכותיו.
המודעות לאיומים הקיומיים שעלולים להתממש ומראות מלחמה שאף פעם לא הייתה קרובה יותר, גרמו לי להבנה…
