בעוד מדינת ישראל מתחבטת ומתרגשת מן העובדה שלראשונה יעבור המטס הייצוגי בעיר חברון, נזכרתי באחד האנשים החלוצים שהקדיש את חייו לעיר זו במכחול, אך כבר לא יזכה לראותו.
ברוך נחשון. צייר חסידי ואיש מעשה, הקים את בית חב"ד הראשון בקרית ארבע היא חברון יחד עם אשתו שרה, אשר בנסיבות כואבות היתה הראשונה לחדש את בית הקברות היהודי בחברון ולקבור בו את בנה השישי מתוך עשרה, אברהם ידידיה. הם היו מהחלוצים אשר בנחישות חידשו את המגורים בעיר חברון עצמה.
נחשון, צייר שהתחיל את דרכו בחיפה כעיר מעורבת, גדל בציבור הדתי-לאומי. את חסידות חב"ד גילה בלימודיו בישיבת כפר הרא"ה כאשר הלך ל'שבוע ישיבה' המסורתי בישיבה 'שחורה', ביקר בישיבת תומכי תמימים – ונשרף. אחרי שירות צבאי בחטיבת הנח"ל הוא פגש את אשתו שרה מרכסים והתלבט באיזו דרך לבחור. הוא הבין שנפשו חשקה בציור ושזו שליחותו, ויחד עם זאת הרגיש כי אין זו דרך שיבור לו בן תורה.
הזוג הצעיר התחתן ונסע לירח דבש ב-770 אל הרבי מלובביץ. שנה קשה מבחינת פרנסה והם לא בחלו בשום מקצוע כדי לשרוד את ימי השפע של אמריקה בשנות השישים, עד רגע התפנית. נחשון זכה לחמש התוועדויות (מפגשים אישיים עם האדמו"ר. ומי שיודע מה יקרה כבר בעשור הבא – מבין את גודל הזכיה…) והרבי החליט לממן לו שנה שלמה של לימודי אמנות על חשבונו, דבר חריג בכל קנה מידה בעולם החסידות.
כדי לדעת היכן ישקיע נחשון את שנת הכשרתו, נאמר לו להתייעץ עם הפסל חיים גרוס, פסל יהודי חשוב בקנה מידה בינלאומי שגר בניו יורק באותה תקופה והתפרסם בזכות פסלי שואה רבים שיצר. השיחה מתועדת בכתבי נחשון, כשבסופו של דבר החליט ללמוד בבית ספר לעיצוב גרפי, פיתח סגנון ריאליסטי-דקורטיבי וחזר לארץ.
אם נדמה שזו הייתה ההרפתקה המשמעותית של חייו ושל אמנותו, הרי ששנים ספורות לאחר מכן התרחשה מלחמת ששת הימים ופתחה אופציות ומרחבים חדשים לאמן הצעיר שכבר לבוש בגרטל ובחליפה. הוא החליט להצטרף לקבוצה ההיסטורית ההיא של הרב לוינגר במלון פארק לליל הסדר ההיסטורי בשנת 68' בחברון. ליל סדר זמני שהפך לקבוע והתחיל את ההתיישבות ביהודה ושומרון מתוך התרפקות נוסטלגית אותנטית אל התנ"ך.
נחשון, ספקן גדול במדינה החילונית, הבין שיש כאן רגע היסטורי שעם ישראל קיבל בו מתנה יקרה. בד בבד, כמי שנמצא בחזית וראה את הפוליטיקאים בגוף ראשון, הבין שלא בשלה השעה, ושבמקביל אנחנו בדרך לאבד אותה.
ההתפכחות הנוקבת הזו ילדה בשנות השבעים סדרת ציורים פוליטיים יוצאים מן הכלל שכמעט ואינם מוכרים לקהל הרחב, בהם נחשון מתעמת עם המציאות בטווח הקצר והארוך.
בנפשו המבקשת שלמות התחוללה סערת רגשות. הוא כתב לרבי וביקש רשות לעזוב. תשובה חד משמעית מתקבלת "והרי הגיע לחברון – ומה השינוי?", מתוך הכנעה גדולה ניתן לראות כיצד באחת השתנה סגנון ציוריו והפך לסמי נאיבי-סוריאליסטי, המתמקד בחברון התנ"כית, האחוזה בגורלה של ירושלים השמימית ובגאולה העתידית, בניסיון להתחמק מן הקונפליקט. (כמעט) חסידים בכותנות פסים צבעוניות, מרקדים על הרים וגבעות שטופי צבע, מבנים של מערת המכפלה והמקומות הקדושים כמו מירון צפת ושכם, כל אלו כבשו את בדיו וציירו את נצח ישראל. כך עד יום מותו, צייר לילה לילה ללא הפוגה (מנהג מימי גידול הילדים, כאשר היה אחראי הלילה כדי שאשתו תוכל לישון אחרי יום עמל). ניתן לראות בו במרחק יובל שנים את ממשיך דרכו ואולי תיקונו של הסגנון הארץ ישראלי של ראובן רובין, אשר הגיע כחלוץ לארץ (תל אביב) וליטף אותה בעין נאיבית, פסאודו-משיחית.
הידעת?
אסכולת ארץ ישראל
אסכולת ארץ ישראל הוא כינויו של סגנון ציורים שציירו בארץ ישראל בשנות העשרים של המאה העשרים אמנים כמו ראובן רובין, נחום גוטמן, ציונה תג'ר, ועוד. הם מרדו בסגנון ה'בצלאל'י הדידקטי והסימבולי-יהודי שהוכתב להם בזמן הלימודים באקדמיית בצלאל, וביקשו כאנטיתזה להתחבר אל החלוץ הציוני, אל חיי המעשה, ולפתח סגנון מקורי אותנטי (שהיה מושפע מזרמים אירופאים כמו האימפרסיוניסטים).
צילומים באדיבות: com.nachshonart
