גדול הדור הבא?

• מאת: איתמר כהן, נועם וינגולד.

תוארו הרשמי של הרב שלום בער סורוצקין הוא "מורינו ראש הישיבה". בעולם הליטאי, התואר "ראש ישיבה" הוא פסגת השאיפות – תואר יוקרתי הצמוד לשמם של גדולי הדור הליטאיים מאז הרב שך: "מרן ראש הישיבה". חברי "מועצת גדולי התורה" של מפלגת "דגל התורה" אינם רבני קהילות, ובדרך כלל גם לא פוסקים, דיינים או ראשי כוללים. הם כמעט כולם ראשי ישיבות. בהתאמה, שכבת הגיל של "קבוצת השווים" (נקודת הייחוס החברתי) בקרב האליטה הליטאית היא צעירים בגילאי העשרה ותחילת שנות העשרים, ולא בעלי משפחות או אנשים בוגרים. ראש הישיבה, שתחתיו לומדים מאות צעירים ובהצטברות אלפים רבים, הוא אפוא דמות נערצת הראויה לשרביט ההנהגה. 

בתואר מכובד זה – "מורינו ראש הישיבה" – מחזיק כאמור ר' שלום בער, ובכך טמון חידוש מרעיש שלא שיערו אבותינו. החידוש אינו ר' שלום בער העוסק בגיוס משאבים עבור הישיבות ועבור מוסדותיו הענפים. ראשי ישיבה בולטים לאורך הדורות, מרבי אלחנן וסרמן, עבור ברבי יוסף שלמה כהנמן ועד רבי נתן צבי פינקל – כולם זצ"ל – עסקו בכך. הייחודיות של ר' שלום בער היא בכך שהוא נקרא ראש הישיבה אך ורק בשל מעלתו הרמה בגיוס משאבים – לא בזכות גדלותו בתורה (או מעלה רוחנית אחרת) ואפילו לא מכח ירושת זכות אבות. מטבע הדברים, לא מדובר בישיבה קטנה או בינונית אלא גדולה ומפוארת, כזו המתחרה עם ישיבות הפאר של חברון ופוניבז'. מכאן קצרה הדרך אל כס המנהיגות של היהדות החרדית-ליטאית.

לאחרונה, כפי שנרחיב בהמשך, השפעתו הענפה של ר' שלום בער באה לידי ביטוי עמוק בזירה החרדית-ציבורית. כדי להכיר את הדמות יותר לעומק, נתחיל מההתחלה.

ממגייס כספים לראש ישיבה

ר' שלום בער נולד בארצות הברית לרב בנימין סורוצקין, יהודי תלמיד חכם משכמו ומעלה המתגורר מזה שנים רבות ביישוב החרדי טלז סטון, שבו יש נציגות גדולה למשפחת סורוצקין. בילדותו של ר' שלום בער עלתה המשפחה לישראל. בשונה מאחָיו, ר' שלום בער לא ממש הסתדר בעולם הישיבות.

אחד מבני המשפחה מספר ל'המקום': "אמנם היום רואים באור חיובי את 'ההיפר-אקטיביות' שלו, אך כשהוא היה בחור צעיר הוא התקשה להסתדר במסגרות, בשונה מאחיו שנהפכו לתלמידי חכמים נחשבים. מה שכן, שלום בער הצעיר תמיד שמר על זהות חרדית ולמד בישיבות. לפני חתונתו הוא למד בישיבת בריסק של הגרמ"ד סולובייצ'יק – שבזמנו לא נחשבה ישיבה סטנדרטית של ממש".

אחרי החתונה, מספר בן המשפחה, הוא התגורר בירושלים וניסה את מזלו בעיסוקים שונים, עד שקיבל הצעה לפתוח כולל אברכים בבית שמש. 

"זה היה סמוך מאוד לפטירתו של הגרש"ז אוירבך זצ"ל, והוא פתח את הכולל בבית שמש, שאז החלה להתאכלס באוכלוסייה ליטאית ברמה א'. ר' שלום בער רכב על כנפי התהילה של ר' שלמה זלמן ובעיקר של בנו, הגר"ש אוירבך, רבי שמואל, מי שלימים יהיה מנהיג הפלג הירושלמי, שסייע לו רבות – הן בבניית השם והן בגיוס תרומות. לאחר שראה כי טוב, החליט ר' שלום בער לפתח את הכולל ל'רשת', ושנתיים לאחר מכן הוא פתח ישיבה קטנה בבית שמש, ואף קבע את מושבו בעיר בית שמש. בשלב זה, הוא חיבר את הפעילות שלו עם מרן הרב שטיינמן זצ"ל, שאף הגיע לכנס היסוד של הישיבה בבית שמש, ומאז ידו לא משה מידו במשך כמעט עשרים שנים".

כידוע, ר' שלום בער זכה להצלחה בלתי רגילה בבניית מודל ייחודי של איסוף כספים לישיבות. המודל שכלל שלל גימיקים שאין כאן המקום להאריך בהם, בעיקר סביב החתמת הרב שטיינמן ועוד רבנים על מתנות יקרי-ערך לנדיבים ומחוות יוצאות דופן לתורמים פוטנציאליים. ביצירתיותו כי רבה, ר' שלום בער הצליח להפתיע כל פעם מחדש.

במשך שנות הנהגתו של הרב שטיינמן, ר' שלום בער היה מפוקדי הבית הקבועים ביותר. הרב סייע לו בכל דרך אפשרית כדי שיצליח לגייס כספים למוסדות הרבים שפתח באותן שנים: רשת הכוללים שלו צמחה ופרחה, עד שהוא פתח סניף של הכולל כמעט בכל עיר בארץ שיש בה קהילה חרדית. גולת הכותרת הייתה הסניף המפואר של הכולל במודיעין עילית. 

בנוסף, התחיל ר' שלום בער להשקיע גם בפתיחת ישיבות. תחילה הקים ישיבות קטנות, תוך שהוא מתחייב לתת לכל בחור כובע חדש, חליפה חדשה, תלושים להורים ועוד הטבות כלכליות שנועדו לשדרג את הרישום לישיבותיו. לבסוף, כידוע, פתח את הישיבה הגדולה שלו בראשון לציון, שכיום נחשבת לאחת הישיבות הטובות ביותר במגזר ובה לומדים יותר מאלף בחורים.

"ישיבת עטרת שלמה" כממשיכה של ישיבת טלז

ר' שלום בער רואה במוסדותיו המשך לישיבת טלז שהייתה אחת מישיבות ליטא המפורסמות, שבחלק מתקופותיה הייתה שייכת ל"תנועת המוסר", ועלה עליה הכורת בשואה בשנת תש"א (1941).

בעלון של הישיבה מתואר כי: "כל מי שדרכה רגלו על מפתן הישיבה, אם כאורח לרגע, וכל שכן כתלמיד מן השורה, בוודאי נתקל בצמד המילים הייחודי 'מנהגי טלז'. המושג שנלחש בחרדת קודש או בסערת ויכוח, ותמיד תמיד מהווה סוף פסוק בכל נידון או הכרעה הלכתית או הנהגתית. על פיהם יישק כל דבר, ומהם תצא הוראה לכל ענייני הישיבה". 

"ישיבת טלז" הוקמה בעיירה טלז שבליטא, בשנות השבעים של המאה ה-19, כמגן מפני הסחף של תנועת ההשכלה, שהכתה שורשים בסביבה. אחת הסיבות הישירות לכך היא העובדה שטלז הייתה מקום מושבו של המשורר יהודה לייב גורדון, יל"ג. האירוניה ההיסטורית הובילה לכך שגם רבה של העיר רבי אליעזר גורדון, ששימש כראש הישיבה הראשון של ישיבת טלז, חלק עם יל"ג את שם המשפחה. ראשי ישיבת טלז בליטא היו חתנו רבי יוסף יהודה לייב בלוך, וחתן אחותו רבי שמעון שקופ. 

חתן נוסף של ר"א גורדון היה ר' זלמן סורוצקין, שאמנם לא שימש בראשות ישיבת טלז, אבל בנו הרב ברוך סורוצקין שימש כ-13 שנה בראשות "ישיבת טלז" שהוקמה בארצות הברית בעיר קלינבלנד, אוהיו. בנו של ר' ברוך הוא הרב בנימין סורוצקין שהוזכר לעיל, אביו של ר' שלום בער.

בפרסומים של ישיבת "עטרת שלמה" מתוארת הישיבה כתקומתה של טלז בארץ הקודש: "גם בארץ ישראל זכתה טעלז והייתה לה תקומה. הישיבה בליטא זכתה להמשכה המפואר בארץ הקודש, מכוחה, ברוחה, ובמורשתה הוקמה לתפארה הישיבה הקדושה, ע"י מורינו ראש הישיבה הגרש"ב סורוצקין שליט"א". עוד נאמר שם שהישיבה תקפיד על מנהגי טלז באופן מלא: "זכתה הישיבה להעמיד את הנהגתה על 'מנהגי טעלז' שהעמידו רבותינו זיע"א וכפי שנמסרו מתלמידיה". בחנוכת הבית להיכל הישיבה בראשון לציון הוכנסו שבעה ספרי תורה שנכתבו לע"נ שבעת ראשי ישיבת טעלז לדורותיה, "שבעת הרועים", והישיבה גם מדפיסה ומוציאה לאור את כתביהם של ראשי ישיבת טלז. היחס ל"מסורת" של טלז בא לידי ביטוי אפילו בשמירה על "מסורת הניגונים" המושרים בהיכל הישיבה.

הקשר בין ר' שלום בער למורשת טלז לא הסתיים בשיוך המוסדות כהמשך לישיבה המקורית, אלא כולל גם קשר ישיר עם העיירה טלז עצמה. מידי פעם, נוסע ר' שלום בער ל"מסעות תפילה" לליטא, לעיירה טלז. באחד הפעמים נודע כי ה'שלטונות' המקומיים החלו בהקמת 'מרכז אירועים' ומוזיאון לזכר הישיבה והעיירה היהודית שחרבה בשואה. בתיאור שנראה כי נלקח מסיפורי אגדות, מתואר 'מעמד מרומם' שאירע בלילה מושלג וחורפי, בו שליחים מיוחדים מטעם הישיבה הגיעו "לגאול את אבני הקודש" ונטלו את דלתותיה של הישיבה מהעיירה בליטא במטרה להעלותם לישיבה בארץ ישראל. השלטונות המקומיים הערימו קשיים מרובים על העברת שערי הישיבה, עד שלבסוף בסייעתא דשמיא מופלאה הצליחו לגאול את השערים ולהביאם מטלז אל הקהילה היהודית במוגילב שבבלארוס, משם הגיעו למוסקבה. הדלתות הועברו למפעל מיוחד במזרח הרחוק, שם נבנה ארון הקודש המפואר של היכל הישיבה, ושם חודשו שערי ההיכל, צופו בזהב טהור והוכנו לדלתות ארון הקודש. לאחר תלאות רבות, בהן שריפת המפעל בווייטנאם (הדלתות חולצו ללא פגע), הגיעו הדלתות למחוז חפצם בארץ הקודש, מספר ימים לפני חנוכת הבית של היכל הישיבה במודיעין עילית. כמה שנים לאחר מכן נגאלו גם דלתות 'בית הרב', ראש הישיבה רבי אברהם יצחק בלוך זצ"ל. דלתותיו הועלו ארצה ונקבעו אף הן בפתחי היכל הישיבה.

הטרחה להביא שרידים פיזיים הקשורים לישיבת טלז אל ישיבתו בישראל, מראה שלא מדובר במורשת המהווה מקור השראה בלבד. במידה מסוימת, ר' שלום בער טורח לבנות לישיבתו החדשה מיתולוגיה של ממש, כזו המגובה בין השאר באותם שרידים. 

מיליארד דולר בתרומות 

לצד פיתוח התדמית כראש ישיבה מן המניין, ר' שלום בער השכיל תמיד לשמר את כוחו בחצרות רבנים, בקרב פוליטיקאים, ובעיקר – בסביבותיהם של גבירים. לאחר פטירתו של הרב שטיינמן, כאז כן היום, עלתה שאלת ההנהגה על הפרק. כדרכו בקודש, ר' שלום בער רקד על שתי החתונות. מצד אחד, רוב הגבירים שלו נשאו עיניים מעריצות לרבי חיים. מצד שני, העסקונה הליטאית הוותיקה, בראשות נכדו של הרב שטיינמן, ר' דוד שפירא, תמכה ברב אדלשטיין. בלהטוטים אין קץ והשקעה רבה הצליח ר' שלום בער לרקוד אצל כולם, אך הוא ידע לשים את מרכז הכובד אצל ר' חיים, מה שאחרי שנה התברר כבחירה מוצלחת.

גם התקופה הזו הייתה תור־זהב. במשך שלוש שנים הצליח ר' שלום בער להוביל מהלכים חובקי עולם בבית הרב יחד עם גבירים ואישי ציבור מוכרים. הוא טווה קשרים עמוקים עם ש"ס וביחד עם ינקי קנייבסקי רקח את הדילים המשותפים עם אריה דרעי. הבחירות המקומיות עברו בהצלחה מרשימה, וסורוצקין קנה את עולמו אצל יו"ר ש"ס אריה דרעי. באותה תקופה הוא גם הצטרף לטרנד המצ'ינג. על אף שכל מוסד חרדי ממוצע עשה זאת, הוא הצליח להתעלות מעל כולם ולאסוף סכומים אגדיים של עשרות מיליוני שקלים. מקורב למוסדות עטרת שלמה מספר ל'המקום' כדי שנבין את ההיקף: "בעשרים השנים האחרונות הוא אסף מגבירים ונדיבי עם יותר ממיליארד דולר! אין אף אחד בתחום שבכלל מתקרב לרמה הזו". 

מקורב אחר, מעורב מאוד, מספר ל'המקום': "זו הייתה התקופה הכי יפה. אל תשכחו שזה היה לפני הקורונה, כלכלת העולם הייתה בשיאה, גבירים חרדים חדשים צצו כפטריות אחרי הגשם והוא רק היה צריך לצאת ולאסוף. הוא נהפך ל'מגה סטאר' אצל הגבירים שהתחילו להתחרות עליו: למי יבוא ולמי יוריד שעון של 100 אלף דולר עם חריטה ייחודית של חתימת ר' חיים קנייבסקי – ועוד מחוות חריגות".

"הוא פיתח לגבירים מושגי תרומות שעוד לא היו", מספר המקורב בהערצה: "הוא הראשון שהגיע לגביר והעז לבקש ממנו – 'תן לי מיליון דולר' – ואכן קיבל. מצד שני, סגנונו הבוטה והישיר מדי הרתיע הרבה גבירים שלא זרמו, אך באופן כללי הוא ידע לעשות סביב הגבירים הרבה פוליטיקה ולהביא אותם לעשות כרצונו". 

"תקופת הזוהר הגדולה שהייתה וכעת חזרה", מספר המקורב, "הביאה לו לא מעט שגעון גדלות. התחילו להתפרסם סביבו סרטונים שהפכו להיות אייקוניים: משפריץ דיאודורנט על אנשים ברחובות, יושב במסעדות יוקרה, וכמובן סרטון ה'הבל הבלים' הידוע מדובאי. באופן כללי, אורח החיים שלו לא תאם את מה שהוא ניסה לשדר – שהוא גם ראש ישיבה רציני שמוסר שיעורים לאלף בחורים". ההכרה הזו הביאה לדעיכה במעמדו האישי ברחוב החרדי.

"במקביל לירידת קרנו בקרב הציבור הרחב", מספר אותו גורם, "גם אצל הגבירים הוא כבר לא היה כוכב כל כך גדול. הם כבר התרגלו אליו והרגישו שכבר ראו אצלו הכל ועברו לריגוש הבא. ואז לפתע התחילה הקורונה, הכלכלה העולמית חוותה האטה. לפתע הוא הפסיק לשלם משכורות, פתאום התחילו שמועות שאין לו כסף לשלם לאברכים והבלגן התחיל לחגוג".

"אם לא די בזה", מספר אותו מקורב: "אז נפטר גם מרן הרב קנייבסקי, שלמרות שהוא היה מקורב אליו פחות מאשר לרב שטיינמן, בהשראתו הוא הצליח לגייס תרומות רבות. הוא נקלע למשבר אמיתי", אותו מקורב ועוד אנשי תקשורת שמקורבים לר' שלום בער מספרים ל'המקום': "סביבתו החליטה לעשות לו סטופ וכאילו לחנך אותו מחדש".

איך התבטא החינוך מחדש? "הוחלט להוריד את הפרופיל הציבורי. בשיאו דאז, הוא ידע אפילו לקדש מלחמה נגד אל על, כזכור לכולם מהקריעה הדרמטית של כרטיס נוסע המתמיד. ואז החבר'ה שלו אמרו לו: די, עד כאן! מכאן אתה ממושמע, אין יותר סרטונים, רק כשאתה מוסר שיעור כללי בישיבה. ואין יותר לצאת למסעדות או למקומות ציבוריים, מהיום משנים פאזה. וכך היה. במשך תקופה ארוכה הוא שמר על פרופיל תקשורתי נמוך, למרות הסיקור הנדיב והיחצ"ני שלו זכה בכל כלי תקשורת במגזר החרדי – פתאום הוא נעלם".

כעבור תקופה הצוות המסור שלו החליט שאפשר אט-אט לחזור לסדר היום הציבורי, הפעם כדמות תורנית מובהקת, לא כזו שמפרנסת את מדורי ההומור.

מתחזק הקשרים הגדול

עם פרוץ משבר ההנהגה הליטאי הנוכחי, שהתחיל עם פטירתו של מרן הרב אדלשטיין זצ"ל, נראה שהרב סורוצקין תפס צד ברור. הוא משתייך יותר לעסקונה הקודמת – אנשי יענקי קנייבסקי, שכמובן תומכים במנהיגותו של הגאון רבי משה הלל הירש.

אחד מעסקני 'דגל התורה' מספר ל'המקום': "ראינו את זה היטב בבחירות באלעד, אז הוא נחלץ לעזרתו של דרעי ואף לכאורה סייע ישירות למועמדו יהודה בוטבול – נגד העמדה של הרב לנדו שתמך בכל מאודו בשרוליק פרוש. זה היה אירוע דרמטי, שכן ר' שלום בער קיבל איומים, אבל הוא החליט לסייע בכל מקרה לדרעי (עמו הוא משוחח מדי פעם שיחות ארוכות בטלפון, ואף שמעתי פעם שהוא אמר שבאחד הסבבים האחרונים הוא גם הצביע לש"ס כהכרת הטוב לדרעי) ולעסקונה הקודמת, למרות האיומים. לאחר מכן זה נמשך בעוד מספר אירועים, כולל באירועי קרן עולם התורה ועוד, עד לארגון העצרת האחרונה שנערכה בעקבות לחציו נגד עמדתו המקורית של בית הרב לנדו".

כדרכו, ר' שלום בער לא מסתפק בקשרים עם אף חצר יחידה, אלא מקפיד לתחזק כמה שיותר מערכות יחסים מועילות. בכיר חרדי המכיר היטב את מוסדות עטרת שלמה מספר ל'המקום': "תבינו, לסורוצקין יש רשת שלמה שעמלה לתחזק גבירים, רבים, עיתונאים ואנשי חצר. זה מתחיל במתנות קטנות לזוטרים יותר וממשיך במתנות גדולות לבכירים, כאשר אפילו האחרון בכל מערכת שחשובה לו לא נזנח אף פעם".

לדבריו, "אם צריך, אז ר' שלום בער יסע שש פעמים בשבוע לטבריה על מנת להיפגש עם המקובל הרב דוב קוק וכן למקובלים אחרים. הוא מקפיד לתחזק קשר חזק וצמוד עם הגאון רבי דן סגל, שזה באמת סיפור מעניין".

אותו גורם מספר: "בעצם סורוצקין עובד בשיטה נכונה. ר' דן הוא דמות נערצת ביותר אצל גבירים רבים, ויש לו השפעה אדירה עליהם. סורוצקין הבחין בכך כבר לפני כמה וכמה שנים ומאז הוא מתחזק את הקשר עם ר' דן בצורה מעוררת השתאות. יש לו בחצר שם אנשים שלו, והוא עובד לשמר זאת בכל דרך. כך גם למשל המשפיע החסידי ר' מיילך בידרמן ועוד רבנים ומשפיעים שיש להם כוח מאגי על גבירים, כולם נכנסים לרשימת התפוצה שלו והוא כמובן לא מוותר על 'הטרף' עד שמשיג את מטרתו".

את הקו המקצין שתפס ר' שלום בער – הכלל המוביל שהוא הבין היטב הוא ש"כל המקצין, ידו על העליונה" – ניתן לראות מתוך הקשר עם הרב יצחק יוסף, בעל הדעה התקיפה ומי שהצהיר פעם אחר פעם שאם אם יכריחו אותנו ללכת לצבא ניסע כולנו לחוץ לארץ". לדברי הגורם, "יש לסורוצקין קשר בלתי אמצעי עם הרב יצחק יוסף, הם נהיו כבר ממש חברים, והם יושבים לשיחות וארוחות יחד". לצד הרב יוסף, הוא מתחזק קשרים עם כל גדולי האדמו"רים שאף מכבדים אותו חזרה, כגון האדמו"רים מגור, בעלזא, צאנז, ויז'ניץ ואדמו"רים של חצרות קטנות יותר".

לדברי הגורם, את חוק הגיוס הוא לא ממש מעוניין לקדם: "את סורוצקין לא מעניינת פוליטיקה כפוליטיקה, רק אם זה משרת אותו. לדוגמה, אם תסדר לו עכשיו פגישה עם ראש הממשלה נתניהו, או פגישה עם גביר, הוא יעדיף בוודאות פגישה עם גביר. אך יש לו חולשה לדרעי ולכן חשוב לו, כמו שחשוב לדרעי, להעביר חוק גיוס. האם זה באמת מעניין אותו? לא ממש".

ובלשכותיהם אין אנו מתייצבים 

לנקודת השיא הציבורית הגיע הרב סורוצקין בחודשים האחרונים. הוא הוכיח את עצמו בתור ראש הישיבה הליטאי הראשון שלא רק שנתן גיבוי לבחורים שלו והתחייב להם כי במידה ויעצרו אותם הוא יעשה הכל למענם, אלא גם החל להלהיט את הבחורים נגד המדינה.

הרגע המוכר התרחש בעת חתונתו של בנו, אז ר' שלום בער קיפץ בחתונה לצלילי השיר "ובלשכותיהם אין אנו מתייצבים". זה קרה בשיא המלחמה, כאשר משפחות שלמות שתתו דם. הפרובוקציה עלתה לכותרות, חברי כנסת דרשו לשלול את התקציב של מוסדותיו, והארץ רעשה. מאידך, בעקבותיו נעשה השיר להיט בעולם הישיבות ובאירועים רבים החלו לשיר אותו. 

ר' שלום בער לא רק שלא התרגש מהסערות התקשורתיות, אלא אף נהנה מכך ועודד את המגמה. באתרים החרדיים סיקרו את האירועים בחתונה ובישיבה ואת השיר הפרובוקטיבי מספר פעמים, כשכל התיעודים שיצאו היו תחת הקרדיט של 'עטרת שלמה' – מה שמעיד שכנראה הוא זה שביקש את הפרסום ולכל הפחות זרם איתו.

מה הוא הרוויח מכך? יש שיאמרו שהוא הצליח לגייס סכומי עתק מגבירים של חסידות סאטמר שעד לאותה עת לא חלמו לתרום לישיבות ליטאיות, אך לאחר התיעוד שלו מרקד לצלילים אנטי-מדינתיים הם החלו לתרום לו ברוחב לב.

גם מבקריו החריפים ביותר של ר' שלום בער יודו שהוא מחזיק בהצלחה ברשת ענקית של תלמידים, מגיל שלוש ועד גיל הפטירה ל"ע, וכי יש תיעודים רבים על מסירותו כלפי אלה שלומדים במוסדותיו, כולל מעשי צדקה וחסד רבים. על רקע זה מובנת היטב אמירתו של אחד הפוליטיקאים החרדים עם פתיחת גל המעצרים: "בואו נחכה שהם יעשו את הטעות ויעצרו בחור מישיבת עטרת שלמה".

והטעות הזו אכן קרתה. בדיוק כשסורצקין נחת בארה"ב לעוד אחד מעשרות המסעות שלו לגיוס כספים. הבחור אריאל שמאי מישיבת עטרת שלמה נעצר בביתו, וסורוצקין שכאמור רק נחת בארה"ב, עשה סיבוב פרסה וחזר ארצה, כשבדרך הוא מתפעל את כל העולם ואשתו למען התלמיד שנעצר.

מיד עם נחיתתו בארץ, לאחר שהפעיל את כל עורכי הדין המתעסקים בגיוס ואת כל מי שאפשר להפעיל, הוא נכנס למעונו של הגרמ"ה הירש, שם הסביר כי אינו מתכוון לשתוק אף לרגע ויעשה הכל למען הבחור.

הרב הירש השתכנע אפילו לבקר את הבחור ולמסור שיעור לתלמידי ישיבת עטרת שלמה מחוץ לכלא 10, אך ר' שלום בער לא הסתפק רק בכך, ושיגר את המסוק המפורסם שזעזע את המדינה עם תמונת "החטוף". הקצנה, כבר אמרנו? הוא דרש לערוך את עצרת הענק שתוכננה כמוצא הכי אחרון של החרדים – ומיד.

דרישתו, שהתקבלה בחיוב יחסי בבית הרב הירש, התקבלה ברצון פחות טוב בבית הרב לנדו, שלו אין מערכת יחסים חמה עם ר' שלום בער. אך הוא לא ויתר וביצע מספר מהלכים מאחורי הקלעים כדי להבהיר לאנשי הרב לנדו שהעצרת תתקיים איתם או בלעדיהם. לבסוף, כפי שכולם יודעים, העצרת התקיימה בגיבוי כל המנהיגות הליטאית, ובכך השיג ר' שלום בער ניצחון כפול: הוא מיצב עצמו בתודעה הציבורית החרדית כאיש הכל יכול, וגם הצליח להשתמש בנשק הכי כבד של הציבור החרדי למטרותיו שלו.

לאן יטפס הלאה בסולם ההשפעה החרדי? כל מי שמכיר אותו מקרוב מוכן להתחייב רק לנבואה אחת: השמים הם הגבול.