זה היה בצהרי א' אלול לפני כך וכך שנים. בעוד כמה שעות אני עתיד לעלות על האוטובוס שיסיע אותי לעבר הישיבה שבה אני מתחיל ללמוד כתלמיד ועד א', צעיר ומרוגש. ישיבת 'כנסת הגדולה', או בשמה המוכר יותר – ר' הלל, כשמו של ראש הישיבה המיתולוגי ר' הלל זקס זצ"ל.
צלצל אליי חבר שלמד איתי בישיבה קטנה וסיפר לי שהוא כבר הגיע לישיבה ושיתף מחוויותיו.
"כבר הגעת?", שאלתי, "אז איך אתה מתקשר אלי מהטלפון הלא כשר?".
"אה", הוא ענה, "מה יש לך? זה ר' הלל. מותר פה טלפון עם סמסים".
הייתי בטוח שהוא עובד עלי. ישיבה שחורה שמתירה לתלמידיה להשתמש בטלפון עם סמסים? זה היה נשמע לי קיצוני על גבול הרפורמי. אבל 'כך הוה', אכן נוכחתי לגלות שכך הם פני הדברים.
לבחורי הישיבה היו מכשירי נוקיה c2 עם חותמת אחרת, לא של ועדת הרבנים לענייני תקשורת. מכשירים שעברו שינוי גירסה שביטל את האינטרנט ואת האפשרות לצפייה בווידאו, אבל השאיר מצלמה, נגן אודיו, וכן – גם סמסים.
"ר' הלל אמר שכל האיסור של סמסים זה בגלל עניינים פוליטיים פנימיים ואין בזה שום בעיה", הסבירו אז בישיבה. ואני, פשוט קפצתי על ההזדמנות לרכוש טלפון עם סמסים 'לכתחילה' ולא חיפשתי הסברים אמיתיים.
הגיע הזמן לסגור את המעגל הזה.
כך התחיל הכל
בדצמבר 2004, כשטלפונים סלולריים החלו להפוך לחלק בלתי נפרד מהחיים גם…
