חדר גדול בתוך מלון עתיק בירושלים, שטיחים מקיר לקיר, כיבוד ותה. במעגל לא גדול יושבים כעשרים אנשי תרבות. הערב זה מפגש מיוחד עם איש ואשה מהצד האחר של גדר ההפרדה. האורחים שהגיעו מרמאללה ובית לחם מדברים באנגלית במבטא ערבי. אני חושב לעצמי, אולי ככה קל יותר להבין.
אחרי הצגה עצמית קצרה הם ניגשים ישר לעניין, מטיחים האשמות בנו כנציגי מדינת ישראל, היהדות, הציונות וכל צבאם. הם מספרים סיפורים נוגעים ללב על נשים וילדים, קרובי משפחתם שסובלים בעזה. דמעות כנות עולות בעיני המקשיבים. אבל אז קורה דבר מדהים. אחד הנוכחים, איש רגיש במיוחד, שבדרך כלל די שקט בשיחות שלנו, מבקש לשאול שאלה: ״אני מקשיב לסיפורים שלכם וכואב את הצער של האנשים הסובלים, אבל גם לנו יש סיפורים לא פחות כואבים״. (בסוגריים אוסיף שהשואל הוא מאותם אנשים שבאמת נחשפו לסיפורים הכי קשים מאירועי השבעה באוקטובר, וליווה משפחות חטופים והורים שכולים במטרה להביא את קולם אל הפריים טיים הישראלי). ״אנחנו לא בתחרות למי יותר כואב, כולנו סובלים עכשיו, אבל אם האצבע מופנית לצד שכנגד, לנצח נישאר צודקים בקרב חילופי האשמות. הכאב רק ימשיך ויגדל. למה אף פעם אני לא שומע מהצד שלכם קול שמתבונן פנימה, של ביקורת עצמית? האם אתם מסוגלים לשאול את עצמכם מה החלק שלכם בכל הסבל הזה? מה אפשר לעשות אחרת?״. אל הקול הזה הצטרפו לאט לאט עוד ועוד קולות. זה לא היה רגע נעים, בכל זאת האורחים הגיעו מרחוק כדי להאשים אותנו ולא כדי שנציב בפניהם מראה ונקרא להם לבדק בית פנימי. אבל התחושה היתה ברורה ופשוטה: כדי לצאת ממעגל תקוע ואינסופי של משחקי האשמות, יש לעצור לרגע את התנועה ולהפנות מבט כן פנימה.
כדי להמשיך לקרוא נא אשרו לנו דיוור
בינתיים, בעולם שמחוץ למלון הירושלמי, מתחוללים עוד ועוד ויכוחים. כן רפורמה, לא רפורמה. כן עסקה, לא עסקה. כן מלחמה, לא מלחמה. כן ביבי, לא ביבי. כן גיוס, לא גיוס. כל צד מתמסר במלוא העזוז להסביר למה הוא הקורבן והצד השני האויב המוחלט. בסימן קריאה. אולי סימן קריעה.
באורח פלא בחודש האחרון אני מקבל דרישות שלום מגוונות משיר שפרסמתי לפני כמה שנים. השיר מתאר תנועה של ריכוך כל סימני הקריאה שבעולם כך שיכניעו ראש ויהפכו ולו לרגע לסימני שאלה. דמיינו לעצמכם עולם בו במקום להטיח ״חייבים לגייס את כולם!״, תישאל השאלה ״חייבים לגייס את כולם?״ או במקום ״נמות ולא נתגייס!״ נשמע קול של בירור ״האם באמת נמות ולא נתגייס?״, ״הישיבות הן תיבת נוח?״, ״הצבא מחלן?״, ״רק העגלה שלנו מלאה?״, ״געפילטע פיש זה לא טעים?״, ״סושי זה מאכל יוקרתי?״, ״שלום עכשיו?״, ״כהנא צדק?״ אני ממליץ בחום לנסות את זה בבית. בכל פעם שאתם מזהים אמירה קשה מדי, חזקה מדי, בוטחת בעצמה ואין בלתה, הציבו לרגע סימן שאלה, רק כדי להרגיש את הכל מתרכך ונפתח לדיון אמיתי.
התרבות היהודית מבוססת על שאלת שאלות. השיח התלמודי בנוי משאלות על גבי שאלות עד הפסק שבקצה. בליל הסדר הבנים שואלים כל אחד בדרכו ובשביל זה שאינו יודע לשאול, עורכים מופע שלם של מנהגים כדי לעורר אותו – לשאול.
רבי שלמה אבן גבירול סיכם את זה במשפט יסודי ופשוט להפליא: מידה טובה באדם – שיהיה שואל.
ולרגע אני מתפתה לסיים בשאלה: מידה טובה באדם שיהיה שואל? מחשש להגזים, אני אוותר.
