8.30 בבוקר. אני פותחת את המייל לטפל בשאלות שהגיעו במהלך השעות האחרונות. קוראת שאלה של בחורה שמספרת כמה קשות לה השבתות.
הבית שלה מפורק, מכאיב ומטלטל. בעצת המטפלת שלה היא מבינה שלא נכון לה להיות שם בשבתות. שזה מזיק לה לנפש ולקשרים עם המשפחה. וכל שבת זה כאב ראש מחדש. איפה אהיה השבת? מה יהיה הפעם?
אני קוראת את השאלה ומיד קופצת לי המחשבה: יש לי חדר פנוי בבית, אוכל נהדר, ושבת חמימה בהווי ביתי. להציע? זה המקום שלי? אני אמורה רק לתמוך? לשלוח תשובה חמה ו… זהו? אני יכולה גם לתת מעבר?
אני יכולה שלא לתת מעבר?
מה התפקיד שלי?
כמנהלת 'אקשיבה' אינספור דילמות והתלבטויות הן סביב אתיקה. זו עבודה עדינה ביותר, רגישה מאין כמוה, וההתחבטויות האלו הן על בסיס יומי.
כשנחשפים למצוקות של אנשים עולות הרבה פעמים המחשבות שיש לנו אפשרות לעזור להם באמת בעולם המעשה. לא רק בהקשבה, בהכוונה, בעצה ובתמיכה. אולי נוכל לפתור להם את הבעיה, לתת להם את הדבר אותו הם מבקשים.
אני יכולה לקרוא שאלה של בחור בשידוכים, ובדברים שהוא מספר על עצמו אני רואה בחור איכותי, ברמה גבוהה, כזה שהייתי שמחה להכיר לבתי שב"מקרה" בשידוכים כעת. האם אני יכולה לחרוג מהכובע שלי ולשאול האם הוא רוצה לשמוע הצעה קונקרטית? יש לי בת מקסימה והוא נשמע לי כל כך חכם ועמוק ורגיש, אז אולי רק לנסות?
למה לא? מה הסיכון? מה הבעיה?
הבעיה האתית בהצעה לפתרון אינה ברצון שלי לעזור, אלא בכך שאני יוצאת ועוברת את גבול התפקיד שלי. תפקידי הוא להקשיב, להדריך, לתת תמיכה והכוונה. לא מתפקידי לפעול במציאות האישית של השואל. הצעה מעשית, כמו שידוך, כוללת אחריות נוספת, עוברת את גבול התפקיד ויוצרת תלות אפשרית, היא עלולה להטות את השדה או לחשוף את השואל למתח וללחץ.
שמירה על הגבולות האתיים, שמירה על הגדרות התפקיד, מבטיחה שהעזרה תהיה בטוחה, מקצועית ושוויונית, ושלא אפר את האמון שנותן השואל כשהוא פונה אלינו.
המורכבויות שצצות חדשים לבקרים הביאו אותנו ב'אקשיבה' ליצור לעצמנו סייגים, מחסומים, הגבלות עצמיות, על ידי קוד אתי עם כללים מובהקים מאוד. למרות היותו מגביל ומצמצם את חופש הפעולה שלי, הוא נותן לי הרבה ביטחון לפעול.
ואז מגיעה הפעם ההיא שאני מרגישה שהנה, הנה! זה הרגע שעליו נאמר: "לכל כלל יש יוצא מן הכלל", הרגע בו הקוד שיצרנו נראה לי כל כך לא מתאים, והקול הפנימי שלי אומר שבמקרה הזה, רק הזה, צריך לנהוג אחרת.
כך היה בסיפור שהעלתה שואלת בצ'אט, ולמחרת שמעתי קצה חוט שיוכל לעזור לה. כל כך רציתי לפנות אליה, לחזור אליה, יש לי את מספר הווטסאפ שלה, זה יכול לסייע לה…
אבל! זו הפרת פרטיות, הקוד האתי מגביל אותי מלפנות לשואלים. זה היוצא מהכלל? יש יוצא מהכלל?
שמעתי פעם משפט נפלא מאביאל נריה. הוא אמר לי כך: "כללים נועדו בדיוק לרגע שבו אתה חושב שצריך לשבור אותם".
ביום יום, בזמן השוטף והרגיל אתה לא זקוק לכלל. הכל זורם. אבל כשיש את הדילמה וההתלבטות והסוגיה עולה, אז נראה כל כך ברור שצריך להפר את הכלל, אבל הכלל נועד בשביל זה, בשביל הרגע הזה.
אני יודעת שיש לזה מחיר. לאתיקה יש מחיר, ובגלל הגבולות שיצרנו נמנעתי מעזרה שהייתה יכולה לסייע למישהו עם פתרון לבעיותיו, אבל התועלת הגדולה חשובה יותר מהתועלות הקטנות שיהיו ללא הביטחון שבאתיקה.
נכון, יש פעמים שהחוק מחייב אותי להפר את הקוד ופותר את הדילמה. כששואלת מתארת את מרכיבי ה"משקה" שהיא רוצה להכין היום כדי לא לקום מחר, אני יודעת שאני צריכה לדווח עליה, למרות הקוד השומר בקנאות על פרטיותה.
לתפקיד שלי, המלא וגדוש בהתלבטויות, הגבולות והקוד שיצרנו נותנים ביטחון מטעויות. אך לא פחות מזה נדרשת התפילה הגדולה שמלווה אותי, לטעות כמה שפחות, לעשות את הישר והטוב. ואנא, שהוא יהיה ברור יותר. אפור פחות. אנא.
