ההחמצה הגדולה: מה קרה לאלפי החרדים שנהרו להתגייס אחרי ה-7 באוקטובר?

מנחם לא היה לבד. בשבועות הראשונים למלחמה פנו אלפי גברים חרדים למנהלת החרדים בצה"ל בבקשה להתגייס. צעירים ומבוגרים, אברכים ועובדים, רווקים ואבות למשפחות ברוכות ילדים – כולם ביקשו לקחת חלק במאמץ המלחמתי. הפתרון שהוצע להם היה מסלול "שלב ב'" – מסלול גיוס מקוצר המיועד לגברים חרדים בני 26 ומעלה, בעלי פטור, שלא שירתו בצה"ל.

אך מה שהתחיל כגל התגייסות חסר תקדים הפך במהרה לסיפור של החמצה היסטורית. מתוך אלפי הפונים, רק כ-1,200 גויסו בפועל. מתוכם, רבים מצאו את עצמם ללא שיבוץ אמיתי למילואים או בתפקידים שלא אפשרו להם לתרום באופן משמעותי. דווקא ברגע שבו הצבא היה זקוק נואשות לכוח אדם והחברה החרדית הייתה פתוחה באופן חסר תקדים לגיוס, התגלו כשלים מערכתיים שמנעו ניצול אפקטיבי של ההזדמנות.

החודש מציינים חמש שנים לחידוש מסלול שלב ב' באביב 2020, תוכנית שהיה בה פוטנציאל לגשר בין החברה החרדית למערכת הביטחון. אך הניסיון של מלחמת חרבות ברזל מלמד שהדרך עוד ארוכה, והחמצת ההזדמנות מעוררת שאלות קשות על היכולת של המערכת הצבאית לנצל כראוי את המשאב האנושי החרדי ברגעי משבר.

"סגנון מתגייסים שלא הכרנו קודם".

מסלול שלב ב' אינו המצאה חדשה. למעשה, לידתו בצבא הישראלי מגיעה לימים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, כאשר שר הביטחון דאז משה דיין חיפש נואשות אחר מקורות כוח אדם נוספים. המסלול נועד במקור לגברים שלא שירתו בגיל החובה מסיבות שונות, ובהם עולים חדשים, מבוגרים וחרדים. בראשיתו ארך המסלול כחצי שנה וכלל הכשרה מזורזת והשתלבות במקצועות רלוונטיים ביחידות השונות.

לאורך השנים עבר המסלול גלגולים שונים, צומצם, שונה, והתאים עצמו לצרכי השעה. בשנת 2012 בוטל המסלול לחלוטין, אך חזר לחיים באביב 2020 על רקע משבר הקורונה. הצורך המיידי אז היה בגיוס כוח אדם מהחברה החרדית עצמה שיסייע בהעברת מסרי השלטון ובקטיעת שרשראות ההדבקה בקהילות החרדיות.

"כשהוחלט להקים את המסלול מחדש לא ידענו כמה יבואו להירשם. זו היתה תקופה יחסית טובה לגיוס חרדים, בעיקר כי הקורונה הביאה לאיזשהו חיבור לבבות, אבל זה היה פרויקט שאף אחד לא עשה קודם לכן", מספר רס"ר (במיל') קובי בורנשטיין שריכז בזמנו חלק מהגיוסים למסלול המחודש, "והאמת היא שממש הופתענו. קיבלנו קרוב ל-400 פניות תוך שלושה ימים, כשרובם ככולם היו מהמיינסטרים החרדי. סגנון מתגייסים שלא הכרנו קודם".

במתכונתו הנוכחית, מסלול שלב ב' מציע טירונות מקוצרת של כשלושה שבועות, המותאמת לאורח החיים החרדי: הפרדה מגדרית, כשרות מהודרת, תנאי שירות מותאמים לבעלי משפחות, והקצאת זמני תפילות, לימוד ושיעורי תורה על בסיס יומי. בסיום ההכשרה הבסיסית, המגיעים לרמת רובאי 02, אמורים המתגייסים להשתבץ לשירות מילואים ביחידות השונות.

"היו שתי סיבות מרכזיות להחלטה להקים את המסלול מחדש: הראשונה היא כמובן פערי כוח האדם וההבנה שמתישהו יקרה פה אירוע בסדר גודל אחר שיצריך כמה שיותר זוגות ידיים עובדות, כשהמחשבה אז הייתה בכלל על רעידת אדמה או אסון טבע", מוסיף בורנשטיין. "סיבה נוספת להקמה נגעה דווקא לשירות הסדיר. ככל שיראו ברחוב החרדי יותר מדים, ככל שיותר אנשים יחשפו לצבא 'בלי פילטרים', כלל שביותר משפחות יהיו אנשי צבא, גם האנטגוניזם לצה"ל ירד. וכשהוא ירד – גם הגיוס הסדיר יעלה".

רועי אוסדיטשר, עורך דין בן 29, תושב בני ברק, היה מראשוני המתגייסים: "קיבלתי מחבר את הפרסום על הטירונות, בדיוק סיימתי שירות אזרחי כך שבגדול כבר הייתי 'פטור' מזה, אבל זו היתה הזדמנות נהדרת לתרום ולהיות חלק גדול מזה, אז הצטרפתי", הוא מספר. "הטירונות עברה בצורה חלקה, אבל כבר כשסיימנו אותה הגיע מישהו מהמפקדים ואמר לנו 'כנראה לא נתראה יותר לעולם'. כששאלנו אותו על זה הוא אמר שכנראה לא נזומן למילואים ואכן עד למלחמה נקראנו ליום מילואים אחד בלבד".

עד פרוץ מלחמת חרבות ברזל, גויסו במסגרת התוכנית המחודשת כ-800 גברים חרדים, רובם לתפקידי חילוץ והצלה בפיקוד העורף ולתפקידי סיוע בהתמודדות עם משבר הקורונה. אולם המלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר שינתה הכל, כאשר אלפי חרדים ביקשו להתגייס בבת אחת. נוצר שיא ביקוש חסר תקדים למסלול, ובחודשיים הראשונים למלחמה בלבד פנו כ-4,500 גברים חרדים בבקשה להתגייס – כמות שהמערכת לא הייתה ערוכה לקלוט.

"7 באוקטובר שינה הכל"

יאיר, אב לשישה מבני ברק, מספר על הימים הראשונים: "כולם רצו פתאום להתגייס. אנשים מהקהילה שלא האמנתי שיעלו את זה בדעתם. הייתה תחושה שהמדינה בסכנה ושכולם צריכים להתגייס. שמעתי אנשים אומרים שאם הצבא באמת צריך אותנו, אנחנו מוכנים, ואני חושב שרק בשביעי באוקטובר אנשים באמת הבינו בפעם הראשונה שצה"ל צריך אותם. שביטחון המדינה תלוי גם בהם".

למנהלת החרדים בצה"ל לא היה מענה מסודר לביקוש העצום. גויסו מחזורים של עשרות בודדות בכל פעם, ללא יכולת לתת מענה לכל הפונים. הרבה מהמועמדים קיבלו תשובה שלילית על רקע סיבות רפואיות קלות, דבר שהעלה תהיות לגבי הרצון האמיתי של המערכת לגייס אותם. רבים אחרים פשוט לא זכו למענה כלל.

מה הניע אלפי גברים חרדים, רובם מבוגרים, נשואים ואבות לילדים, לבקש להתגייס לצבא בשיא המלחמה? שמואל כהן, בן 32, חסיד ברסלב שמתגורר בצפון, מתאר את הדחף שהרגיש: "חלמתי מילדות להיות חייל. זה היה טבוע בי תמיד, וככה גם אצל הרבה מהחברים שלי. תוכניות הגיוס שהתפתחו בעקבות המלחמה נתנו לי סוף סוף הזדמנות לממש את החלום – ללכת עם מדים ונשק".

הסיבות העיקריות שדחפו את המתגייסים היו סיוע למאמץ המלחמתי ותחושת חובה מוסרית. בניגוד לדעה הרווחת, מעטים מתוך המתראיינים לכתבה ומתוך המתגייסים בכלל, ציינו תחושות ציוניות כמניע העיקרי. המלחמה עוררה תחושה של סולידריות ומחויבות כלפי הנפגעים ואזרחי המדינה, ללא קשר לתפיסות פוליטיות או אידיאולוגיות.

"7 באוקטובר שינה הכל", מסביר דוד, מפתח תוכנה חרדי בן 36 שהתגייס בנובמבר 2023. "אני לא מגדיר את עצמי כציוני, אבל כשראיתי מה שקרה, הבנתי שזה לא הזמן לשבת בצד. שיש רגעים שצריך להיכנס מתחת לאלונקה, בלי חישובים".

מפתיע לגלות שרוב המתגייסים לתוכנית לא היו משולי החברה החרדית וגם לא כאלה חסרי ביסוס תעסוקתי, אלא דווקא חרדים משולבים היטב בתעסוקה, רובם עובדים במשרות מכובדות, חלקם בעלי השכלה גבוהה ומקצועות מבוקשים. רבים מהם ציפו שכישוריהם האזרחיים, בתחומים כמו טכנולוגיה, רפואה או לוגיסטיקה, יוכלו לתרום למאמץ המלחמתי.

בדרך להחלטה, מרבית המתגייסים ידעו שהם ישלמו מחיר אישי, חברתי וכלכלי. "אצל הרבה חברים שלי המשפחה תמכה, אבל בקהילה הרחבה יותר זה עורר התנגדות. יש מחיר חברתי. יש מחיר כלכלי, כשמפסידים ימי עבודה עם משכורת של חייל פשוט. אבל הרגשתי שבמצב כזה, המחיר שווה את התרומה", מספר אהוד דוד, שהתגייס לפני כחצי שנה.

המוטיבציה הגבוהה באה לידי ביטוי גם במהלך הטירונות עצמה. מפקדים שפיקדו על מחלקות חרדיות מספרים בהפתעה על הרמה הגבוהה וההתלהבות שגילו המתגייסים המבוגרים. "מחלקת החרדים פשוט ניצחה בכל התחרויות בין מחלקות ההכשרה", מספר קצין שהיה מעורב בהכשרה. "אפילו שהיו בינינו הרבה מבוגרים ובטח לא בכושר קרבי, הייתה תחושה שהחבר'ה הגיעו כדי לעשות, ואם עושים אז עושים טוב. הכי טוב!".

"הרגשתי לא כל כך נדרש"

ההכשרה עצמה, אף שזכתה לשביעות רצון גבוהה בקרב המתגייסים, הייתה חלקית מדי. רמת רובאי 02 בלבד הגבילה מאוד את אפשרויות השיבוץ העתידיות. "הם רצו לעשות יותר", מסביר בורנשטיין, "אבל אמרו להם שזה מה שיש. חבל, כי רבים מהמתגייסים היו מוכנים להישאר עוד שבוע-שבועיים ולהגיע לרמת הכשרה גבוהה יותר, שהייתה פותחת בפניהם אפשרויות רבות יותר בהמשך. קיבלנו אחרי שהתחילה המלחמה מאות פניות, בלי הגזמה, של כאלה שהתגייסו ומצאו יחידות טובות שרצו לקלוט אותם אבל לא היה מי שיטפל בנושא ההכשרה".

אך האכזבה הגדולה ביותר חיכתה בסוף ההכשרה, כאשר הגיע שלב השיבוץ למילואים. רבים מבוגרי התוכנית מצאו את עצמם ללא שיבוץ כלל, או שובצו ליחידות לא פעילות או בתפקידים שאינם קשורים כלל לכישוריהם ולהכשרתם האזרחית.

"לאחר הטירונות ירד הפיקוח", מספר יאיר. "פשוט נזרקנו למערכת. אף אחד לא פיקח על השיבוץ, לא בדק אם אנחנו באמת משובצים, לא התאים בין הכישורים שלנו לצרכי הצבא. לכל אורך הטירונות שררה אווירה של לחץ וכל אחד מאיתנו ניסה לגשש דרך מכרים שלו על מקומות רלוונטיים להשתבץ אליהם, ולברר האם הם צריכים עוד אנשים".

"הבטיחו שיתחשבו בכישורים שלי כמפתח תוכנה, אבל בסוף הכניסו אותי למה שקרוי 'מאגר המילואים' – מקום שממנו קשה מאוד לצאת. פשוט לא הצלחתי לצאת משם, ולא מצאתי למי לפנות. גם יחידות שרצו אותי, כשהן שמעו את המילה 'מאגר' פשוט שחררו. שמעתי על כאלה שהצליחו לצאת, אבל זה תלוי בקשרים, ולבחור חרדי בדרך כלל יש פחות קשרים במערכת", מספר דוד.

מנחם, שאיתו פתחנו את הכתבה, ציפה לתרום למאמץ המלחמתי ומצא את עצמו משובץ ליחידה שלא הייתה פעילה כלל במהלך המלחמה. "שיבצו אותי לאוגדה צפונית כלשהי. אפילו לא ידעתי מה זה, וגם היום אין לי מושג מי המפקד ומה המסגרת. אני אפילו לא יודע לאיפה להגיע במקרה של אירוע, מי קורא לי, ומה התפקיד של היחידה שלי. מיום שסיימתי את הטירונות ועד לרגע זה, למעלה משנה שלא נקראתי למילואים".

הניסיון למצוא יחידות אחרות, פעילות יותר, נתקל בחומות ביורוקרטיות. "רציתי לעבור משם, ומישהו מתוך פיקוד העורף ניסה לעזור לי", ממשיך מנחם. "אבל לא הבנו למי צריך לפנות. בסוף מצאתי את המפקד שלי באוגדה שאליה שובצתי, אבל הוא לא הסכים לשחרר אותי כי הוא לכאורה 'צריך אותי'. איך הוא צריך אותי אם אף אחד לא דיבר איתי מעולם? כתבתי המון פניות שאני רוצה לתרום ולעשות משהו משמעותי, אבל נדרשו חודשים ארוכים עד שהועברתי ליחידה אחרת".

גם מי שהצליחו להשתבץ ליחידות פעילות יותר, גילו שההכשרה המוגבלת מנעה מהם למלא תפקידים משמעותיים. "הכשרת רובאי 02 מגבילה אותך מאוד", מסביר אהוד דוד. "שובצתי לפלוגת חילוץ בפיקוד העורף, אבל בגלל ההכשרה המוגבלת, במשימות המבצעיות בקו התפר השאירו אותנו בשמירות בש"ג ובתורנויות מטבח, בזמן ששאר הפלוגה ביצעה משימות ממש".

דוד מסכם את התחושה: "הרגשתי שאם הייתי ממשיך להתנדב בארגון שבו התנדבתי לפני הגיוס לשלב ב', הייתי תורם לחברה הישראלית הרבה יותר. ראיתי את הפרסומים לתוכנית והרגשתי שאני חייב לקחת חלק בעשייה לטובת הניצחון במלחמה, אבל במילואים שביצעתי הרגשתי שאני לא כל-כך נדרש למערכת".

בנוסף, המתגייסים מציגים תמונה שמעלה שאלות בדבר האתיות המלווה את הליכי הקליטה והשיבוץ. "בסיום הטירונות הגיע אלינו מישהו מטעם פיקוד העורף, סיפר לנו על המסלולים שלהם והציע שנשתבץ אצלו. מיד כשהוא יצא נכנס לשם מישהו מהמנהלת ואמר לנו 'אל תאמינו למילה שיוצאת לו מהפה, הוא רק ינסה לדפוק אתכם, אל תלכו אליו'.

"מעבר לעובדה שזו טירונות שהתקיימה בבסיס פיקוד העורף על ידי צוותים של פיקוד העורף, תחשוב לרגע איך זה נראה מהצד ששני אנשים שאמורים לעבוד יחד למען אותה מטרה ומערכת, עובדים אחד נגד השני. תחשוב איך זה נראה בעיני המתגייסים", מספר חייל שהשתתף בגיוס האחרון שהתקיים בחודש שעבר (פברואר 2025).

מאחורי האכזבות האישיות מסתתרות בעיות מערכתיות עמוקות יותר. ראשית, נראה שהיעדר תכנון מרכזי ואסטרטגי פגע בתוכנית מהרגע הראשון. לא היה גוף אחד שלקח אחריות על התהליך מתחילתו ועד סופו – מהגיוס, דרך ההכשרה ועד השיבוץ.

"מגיעים לבסיס לא מוכר יום לפני תחילת ההכשרה", מספר קצין מילואים שפיקד על אחת ממחלקות ההכשרה. "אתה כמפקד, יש לך מעט זמן לבנות את התוכנית. אין מספיק הכוונה מקצועית, אין שימור ידע ממחזורים קודמים, וכל מפקד אחראי לנראות ההכשרה ותכניה".

בעיה נוספת היא חוסר תיאום בין הגופים השונים. "בעודי ממתין לפניית הצבא, פנו אליי כמה גורמים שלא היו מסונכרנים ביניהם, ודרישותיהם לפעמים אף סתרו זו את זו", מספר יאיר. "יום אחד התקשר אליי נציג מפיקוד העורף ודיבר איתי על תוכנית מיועדת, ויום למחרת התקשר נציג אחר וסיפר על תוכנית אחרת לחלוטין. מצאתי את עצמי נתון להתחייבויות סותרות כדי שלא להישאר בסוף בלי כלום".

אולי הבעיה המשמעותית ביותר היא היעדר מנגנון יעיל שיתווך בין צורכי הצבא לבין כישורי המתגייסים. "הרבה מהמתגייסים הם אנשי מקצוע מנוסים – מהנדסים, רופאים, אנשי תוכנה, בעלי ניסיון בלוגיסטיקה", מסביר בורנשטיין. "אבל אין מערכת שמנצלת את הידע הזה. אין פלטפורמה שמאפשרת למפקדי יחידות שזקוקים לאנשים עם כישורים מסוימים לפנות למאגר של מתגייסי שלב ב' ולאתר את האנשים המתאימים".

גם מבחינת ההכשרה עצמה התגלו פערים. הכשרה ברמת רובאי 02 בלבד הגבילה את אפשרויות השיבוץ העתידיות של החיילים. מסלול נוסף של הכשרת רובאי 03, שנועד לעבות את כוחות ההגנה ביישובים החרדיים ביהודה ושומרון, נפתח רק למתגייסים מיישובים אלה וגם הוא נסגר לאחר שלושה מחזורי גיוס בלבד, אף שהביקוש היה גבוה.

"בסופו של דבר אני הייתי רובאי 02, פתחו קבוצת וואטסאפ של אנשים שרוצים לשפר את רמת הרובאי", מספר אהוד דוד. "המשמעות מבחינת חוויית המימוש היא שאנשים מגיעים, אנשים רוצים לתרום, אבל 70% מהתפקידים שאני יכול להשתבץ אליהם דורשים רובאי 03 לפחות".

בורנשטיין מסכם: "הבעיה היא לא רק ברמת ההכשרה, אלא בעיקר בשיבוצים. יש כל כך הרבה יחידות שמשוועות לכוח אדם איכותי והחיילים החרדים יכולים להשתלב בהן, אבל אין אף אחד שמטפל בזה. אין שום גוף שמרכז את הנושא הזה".

"לא באמת היה להם מה לעשות איתנו"

הפגיעה לא הסתכמה רק בתחושות האכזבה האישיות של המתגייסים. פרדוקסלית, דווקא הניסיון לגייס חרדים למילואים באמצעות מסלול שלב ב' עלול היה להזיק לתדמיתו של צה"ל בחברה החרדית.

"ההתנהלות של הצבא בעניין השיבוצים היא ממש פיגוע תדמיתי", אומר יאיר. "יוצאים חבר'ה מתוסכלים מהטירונות והשיבוץ ומעבירים את זה הלאה. האווירה בציבור החרדי הפכה להיות צינית מאוד כלפי תוכניות שלב ב'. הרחוב רואה שלא צריכים אותנו מספיק, וככה כל הסטיגמות מקבלות אישוש".

"מבחינתי להיות שגריר, לנרמל את האירוע, זה היה חשוב. בסוף מגיעים אנשים ושואלים 'מה יוצא לך מזה? הצבא לא באמת צריך אותך', ואני נאלץ לאשש את המסקנות. ידוע לי על כמה שהיו תקופה ארוכה במילואים, אבל הרוב המוחלט לא יצא מזה עם משהו משמעותי", הוא מוסיף.

"מי ששילם מחיר, זה לא הוגן מה שעשו לו כשבסוף הוא לא עשה כלום. הוא אמר לאשתו 'אני אהיה במילואים', ואז לא קראו לו. זה עלבון וזה פוגע וזה בעיקר השאיר אותנו בתחושה שבאמת לא צריכים אותנו. אם לא צריכים אותנו אז למה גייסתם אותנו, ואם לא צריכים אותנו אז למה אתם מתעקשים על גיוס חרדים כל כך?".

ההשפעה השלילית התפשטה גם מעבר למעגל המתגייסים עצמם. "בתחילת המלחמה הרגשתי שיש סביבי המון המון חרדים שרצו להתגייס", מספר אהוד. "כשהתגייסתי הרגשתי המון פרגון מצד הסביבה שלי. כולם שיבחו אותי ועודדו אותי ואת אשתי, שכנים שלחו עוגות כשלא הייתי בבית. אבל כשהתברר שהרבה מאלו שהתגייסו לא נקראו למילואים, הגיעו לאט לאט התחושות של 'הם לא באמת צריכים אותנו'".

מצב זה פעל לרעתם של המגויסים החרדים ואף חיזק את טענות מתנגדי הגיוס במגזר. "לדעתי יש פה עלבון גדול כלפי אלו שעשו ויתורים ענקיים ופשוט לא השתמשו בהם מספיק", אומר מנחם. "התחושה היא שרק רצו לראות את המספר הגדול של המתגייסים בלשכות הגיוס, אבל לא באמת היה להם מה לעשות איתנו".

"הייתה הזדמנות לבנות גשר"

טרגדיית מסלול שלב ב' היא ההזדמנות ההיסטורית שהוחמצה. לראשונה זה שנים רבות היו בחברה החרדית נכונות רחבה להתגייס ומוטיבציה גבוהה ביותר לתרום למאמץ הלאומי. "הרגשתי גאווה ללכת ברחוב בו אני גר עם מדים", מספר מנחם. "ילדים הסתכלו עליי בהערצה. אני אדם מוכר ונורמלי בקהילה, וזה עושה עבודה מדהימה כשאני חוזר הביתה עם מדים. החברים של הילדים ושאר הילדים בבניין רואים שאני חייל והכל עדיין בסדר. זה פועל ממש ומשפיע. הייתה פה הזדמנות מטורפת!".

מבחינה צבאית, המערכת התעלמה ממשאב אנושי יקר: מאות גברים מוכשרים, בעלי מוטיבציה גבוהה, שהיו מוכנים לקחת חלק במאמץ המלחמתי. "אנחנו מדברים על אנשים עם ניסיון חיים ועבודה, אנשים שיודעים לקחת אחריות, אנשים עם כישורים ויכולות", מדגיש בורנשטיין. "במקום לראות אותם כנטל שצריך להתמודד איתו, יכלו לראות בהם משאב יקר ערך שיכול לפתור הרבה מאוד בעיות".

ואולי החמצת ההזדמנות הגדולה ביותר הייתה חברתית. "הייתה פה הזדמנות יוצאת דופן לבנות גשר אמיתי בין העולם החרדי לצבא", אומר יאיר. "אלפי גברים חרדים ביקשו להתגייס מיוזמתם, ללא לחץ או כפייה. זה מצב שכנראה לא יחזור בקרוב. אם רק היו יודעים לנצל את ההזדמנות הזו נכון, כמה דברים היו יכולים להשתנות".

למרות הבעיות והפספוסים, האם יש עוד תקווה למסלול שלב ב'? מה צריך לשנות כדי שהמסלול יוכל למלא את ייעודו?

"הדבר הראשון הוא שחייבים להתמקד בצורכי הביטחון האמיתיים", טוען בורנשטיין. "לא לגייס סתם למספרים אלא לבנות מסלולי גיוס שעונים על צרכים אמיתיים של הצבא. לפני שמפרסמים קמפיין גיוס, לבדוק איפה יש מחסור באנשים ובאילו תפקידים, ורק אחר כך לגייס אנשים מתאימים. בנוסף, צריך גוף אחד שמרכז את הכל, שילווה את המתגייס מרגע הפנייה הראשונית, דרך הטירונות ועד השיבוץ ליחידה. ושיוודא שהוא באמת משתלב בתפקיד שמתאים לו ולצבא".

"דבר נוסף שקריטי לשיבוצים הוא הצורך החיוני לשקף למתגייסים באופן אמיתי ונכון מה צפוי להם. לא להבטיח דברים שאי אפשר לקיים. להציג בפניהם את האפשרויות האמיתיות, את האתגרים, ואת המגבלות. ככה לא ייווצרו ציפיות לא ריאליות", הוא מוסיף.

אחרי שנה וחצי של מלחמה ובניית עשרות מחזורי הכשרה, מסלול שלב ב' מציג תמונה מורכבת של פוטנציאל גבוה שלא מומש. מצד אחד, שביעות רצון גבוהה מהטירונות עצמה, מוטיבציה גבוהה של המתגייסים ונכונות גדולה בציבור החרדי להתגייס. מצד שני, בעיות ארגוניות עמוקות, היעדר תכנון אסטרטגי, ופספוס ההזדמנות להפוך את המסלול לגשר אמיתי בין העולם החרדי לצבא.

"למרות הכל, אני לא מתחרט", מסכם מנחם. "עשיתי משהו שהאמנתי בו. אני גאה בזה. אבל אני עצוב על מה שיכול היה להיות. על אלפי האנשים שרצו לתרום ולא נתנו להם הזדמנות. על השינוי שיכול היה להתחולל בחברה החרדית. אני מקווה שילמדו מהטעויות לפעם הבאה".

השאלה העיקרית שנותרת פתוחה היא האם "הפעם הבאה" תגיע? האם יהיה עוד "רגע 7 באוקטובר" שיפתח חלון הזדמנויות דומה? במבחן התוצאה, המערכת הצבאית לא עמדה באתגר הגדול ובהזדמנות שניתנה לה. ההחמצה הזו עלולה ללוות אותנו עוד שנים רבות.

איור: יוני גודמן