בתוך הקטסטרופה הגדולה שנקלענו אליה כולנו בבוקר שמחת תורה וממנה לא יצאנו עד עכשיו, ולצד המשברים הרגשיים, הפסיכולוגיים, הזהותיים והפוליטיים שעובר כל אחד מאיתנו, או לפחות רובנו, יש גם את הפן האמוני של הסיפור. בדיוק כמו שרבים וטובים שאלו אחרי השואה איך יתכן שה' הגדול הגיבור והנורא נתן שיקרה דבר נורא כזה, כך גם קמתי אני עם שאלות כואבות ומטלטלות. יש כאלה שזכו להתמקד בנפלאות ההשגחה ובניסי ההצלה הקטנים שהיו שזורים בתוך ים הכאב והזוועה, ויש שלא הצליחו. בתוכם הייתי גם אני, נבוך ותוהה.
בוקר אחד נתקלתי בפרסום על שיר חדש שיצא לאוויר העולם, מאת אהרון רזאל:
"לימוד קבוע בספרו של הרמח"ל, מסילת ישרים, הפגיש אותי עם משפט שריגש וחיזק אותי", הוא כותב, "'שיאהב את הבורא כאהבת בן אל אביו שהיא אהבה טבעית ממש! ומבחן האהבה הזאת הוא בשעת הדוחק והצרה'. למזלי הגיטרה שלי הייתה לידי. ומיד התחלתי מלחין את המילים האלה".
מה אגיד לכם, כנראה שהמילים הרמח"ליות האלה, "כאהבת בן אל אביו", "ומבחן האהבה היא בשעת הדוחק והצרה", היו כל מה שהייתי צריך באותו הרגע. וכך, מוצף בהתרגשות גדולה, התחלתי לחזור לעצמי.
כמה ימים לאחר מכן, בלי תכנון מוקדם, פגשתי את אהרון רזאל. ניגשתי אליו וסיפרתי לו על הרגע המיוחד, ועל יישוב הדעת שהשיר שלו העניק לי. הוא לחץ את ידי ושאל לשמי. עניתי לו ולפתע אורו פניו. "יעקב מתן? אתה כתבת עלי פעם טור במגזין 'המקום'! הזכרת שם רגע מיוחד כל כך שלא חשבתי שמישהו בכלל זוכר אותו. תודה לך על זה!". המילים האלה, הכרת התודה ומאור הפנים, פשוט מילאו אותי ברוח גבוהה ובשמחה פשוטה, שהלכו איתי במשך כמה ימים. לפעמים אנחנו עושים משהו, משגרים מעשה לחלל העולם, ואין לנו מושג מתי הוא ישוב אלינו ברגע אחד מדויק.
וידוי גלוי לב: שנים שלא חיבבתי את השיר "קה אכסוף". כן, זה הפופולרי המיוחס לרבי אהרון הגדול מקרלין. המילים לא התיישבו אצלי בסדר מתאים, המנגינה לא החזיקה אותם ובאופן כללי כל ההילה סביב השיר נדמתה בעיניי או כאוברייטד או כעניין מיסטי נשגב שאני בדלותי לא מצליח להשיג.
יום שישי אחד, בעודי נוסע לקחת את ילדיי מבית הספר, האזנתי לתוכנית של ארי המניק בערוץ קול-פליי. כאן המקום לומר מילה טובה לארי על תוכנית שהיא בעיניי הטובה ביותר שקיימת במסגרת תוכניות המוסיקה היהודית. שעה מדויקת ולא מתחנפת של שירים באמת טובים, ובסיומם דבר תורה מאת אביו הרב עקיבא המניק שהוא ראש ישיבה ומלחין מפורסם (במאמר מוסגר ומחויך אספר שפעם אחת בעודי ממתין מול בית הספר ומאזין לתוכנית אני רואה את ארי ממתין לצידי לילדיו ולרגע נתבלבלה דעתי, עד שהבנתי שהתוכנית מוקלטת מבעוד מועד…).
השיר שאיתו הסתיימה התוכנית היה "קה אכסוף". כמעט שנשלחה ידי להעביר תחנה, אבל אז הופיע קולו של השדרן שהבטיח שמדובר בעיבוד חדש של דודי קאליש. נתתי צ'אנס. לא אגזים אם אומר שהדקות הבאות היו הפתעה מענגת מוסיקלית מהמופלאות ששמעתי בחיי. המעבד הלביש את השיר הנדוש במחלצות פאר, משחקי ריתמוס ומודולציות נוסח מוצרט ובטהובן. מצאתי את עצמי יושב מהופנט ונשבה מחדש בקסמו של השיר.
כמו אהרון רזאל שהלביש את סימני השאלה הרועדים מקור ועטף אותם במילים ובלחן, כך עשה קאליש ליצירה החסידית והשיב אותה על תילה ומקומה הראוי לה.
יש דברים בעולם, טובים ומאירים, רק שממתינים הם בקרן זוית עד שיבוא זה שידע להלביש אותם ולגלות את אורם חוצה.
ובתקופה הערפילית הזו, כל מה שאני מבקש זה שנדע לזהות את הטוב והיפה, ונלמד לעטוף אותו בלבוש הראוי לו.
איור: Shutterstock
