זהו. כבו האורות הגבוהים. פיסה מן הערבה נמללת בשקית מרשרשת להגנה ממזיקים בכביש, שאריות של נצנצים נדחקים בפתחו של המרזב שבמרפסת הסוכה, זכר לזהרורי האדום ירוק שמילאו את קישוט שבעת המינים. (כאלה, מעורבים בחיטה, זורקים גם על ראש החתן והכלה, סמל לשפע ולמזל טוב. אמן.) אמנם במקפיא עוד קופסה מיותמת של עוגת שכבות חתוכה רבועים מדודים, אבל הכיוון הכללי כבר מובן: החגים מאחורינו. התרוממות הנפש הולכת ופוחתת, ההיכלות הפתוחים נסגרים בתנועה קלה. עוד רגע קט יאפיר הסכך הירוק, הרענן. והאתרוג, יצטמק אל ליבו, מעוטף בפשתן צהבהב.
לפני שנתיים, אחרי המבול הנורא שנפתח מדרום, אמרה לי תרצה, חברה יקרה: "לקחו לי את אחרי החגים". אותם יומיים-שלושה פלאיים בהם חול וקודש חבוקים ודבוקים, הדבש נאחז בקערית הכסופה שעוד לא נתמרקה. הלשון מאתחלת את עצמה, מחדש, בסוף התפילה ומשמיטה בתחושת יתמות מילים כמו: אורי וישעי, לא אירא ליבי ויצפנני.
זנבות ההרינג מקידוש חתן בראשית עוד אוצרים בקרבם איזה טעם קלוש משמן המשחה של החג. אבל די. עד כאן ההקפות.
אז איך מאפקים את הפאתוס? כיצד נוחתים בלי לשבור עצם ומצליחים להפוך זיכרון של גדוּלה לתנועת חיים עדינה ומורגשת. האגרת הראשונה, הפותחת את כרך המכתבים של רבי יצחק הוטנר, משרטטת דימוי מעולם הפיננסים: "מי שאידאל גדול פועם בלבבו ואינו יודע לגשמו בחיי היום יום, דומה למי שיש לו מטבע גדולה מאוד והיא נידונה לגניזה מפני שאי אפשר לפורטה".
נעדרת כל הכשרה כלכלית, אינני יודעת האם הדימוי הזה תקף עדיין בימי הקריפטו והביטקוין. אך את טעמו של המאמץ לקרקֵע, למסֵּד ולארגן התלהבות גדולה, אקסטזה רוחנית או חלום רחוק אל תוך תלמי המציאות, אני פוגשת תדיר.
פעמים רבות סובלים אנשים מסימפטום פיזי, רגשי או משפחתי שביסודם הלא מודע טמון הפער שבין כוח החיים הפועם, המדרבן ואף המציק לבין יכולת הביטוי שלו במדבריות הזמן והמקום.
דוגמה מן הקליניקה: אישה צעירה מתלוננת על כאב ראש כרוני. לאט לאט במשך הטיפול, מתגלה הכאב ככעס סמוי על אמה שלא אפשרה לה ללמוד מקצוע הומני ודחפה למקצוע מפרנס. מתחת לשכבה הזו מתגלה חבל ארץ נוסף שהוא הליבה העיקשת, האמיתית של הקושי: התשוקה להפוך לסופרת. "אבל על מה אכתוב? ואיך אמצא זמן במרוץ החיים לשבת ולקשקש סיפורים ולברוא עלילות? ותמיד הפרק הכתוב הוא כל כך הרבה פחות ממה שדמיינתי. ואם אקבל ביקורת? ומתי אכתוב כמו זלדה? הלוואי הייתי זלדה…".
בד בבד עם הדיונים הללו. כאב הראש פוחת, הכעס על אמא שוכך וטור זעיר נולד במקומון השכונתי אליו שלחה גברת-מיגרנה את פרי ביכוריה הרך.
מהתענגות אל תשוקה
בשפה פסיכואנליטית מכונה התהליך הזה מעבר מהתענגות לתשוקה. התענגות היא החוויה הדחוסה, המענגת אך גם מציקה של מלֵאות וגודש, אורות ורעיונות, אנרגיות שוצפות ותכנונים כבירים העלולים לקצר את הנשימה מרוב כל. תשוקה היא תמיד רופפת יותר, קטנה יותר, מתסכלת, כי לעולם איננה מתממשת עד הסוף. אך ברגע שהיא מופיעה על דל השפתיים היא גם מעגנת ומארגנת וגואלת את האדם מחוויית כל־יכולוּת וגרנדיוזיוּת או רגשי תסכול וקיפוח לטובת מעשה קטן, ממוקד ומקומי. בשפת המקובלים והחסידים מכונה התנועה מהתענגות לתשוקה בשם: צמצום. האריז"ל מתאר את תהליך בריאת העולם כהתרחשות שבה האור האינסוף של האלוקים מתכנס ומצטמצם ועוצר משפיעתו הטוטאלית כדי שהעולם והאדם, על סופיותם הנשברת, קרחות היער והתלתלים, יוכלו לקבל מקום ולהיוולד. הרי זה דימוי מעורר השראה לעבודה הפנימית בימים אלו. כך מהדהדים ומכווצים את בת הקול הרוטטת מתקיעת השופר אל תוך "בוקר טוב" סבלני ומפרגן לקולגה החמוצה (והמצליחה ממני!) שיושבת מימיני (בפאה הורסת!).
בעל החידושי הרי"ם מעמעם את אורות החג הגבוהים ומצמצם את ההשגות הרוחניות אל תוך היום יום המחשיך באמצעות משחק מילים בשמו של החודש הבא עלינו לטובה: "שמעתי שנקרא מרחשון מלשון מרחשון בשפתיו, אשר נשאר עוד מתשרי ששפתיו מר-חשון מאליו".
הרבה רעמים וברקים לתשרי: ניי ניי ניי שפורס ל"ברכו" החגיגי של ערבית ראשונה בשנה שטיח אדום, תשר"ת משתרר ותש"ת המושַת עלינו בטקס מפואר. י"ג מידות שנצעקות מול ספר התורה ומתחננות לרחמים. ו"משה אמת" שמזניק את מיטב בחורינו עד לתקרת הגבס של היכל הישיבה מתנת הנדיב לעילוי נשמת אימו הצדקנית.
מכל ההמיה הזו נותר עכשיו רחש על השפתיים, אינרציה ווקאלית, מעקצצת בלשון. נימים דקים קרומים ורקומים בין החיך ללוע. במורדות החדים שבין תשרי של השראה למרחשוון של רחש, הדציבלים מנמיכים טוס אבל מוסיפים לדנדן באוזן. יש איזו מתנה שממשיכה איתנו, נוסעת בפיתול שבין הרוגזה השבועית לתור לרופא השיניים. את שיָירי השיר הללו יש לסגל אל הרגע. עתה הוא זמנו של הרחש, אומר הרעבע שהתחנך בקוצק. עכשיו נשמע אתכם מווסתים את השאגה הפולחת ללחן המתאים לאוזני יום חולין: "ולי נראה מרחשוון מלשון רחש ליבי דבר טוב".
דבר טוב, ממש כמו השיר הפופולרי, הלא־קוצקאי בעליל: "מחשבות טובות, דיבורים טובים".
הנה כמה דברים טובים שאפשר לרחוש ברווח שבין הערבה לערב המקדים לפרוס את כנפיו:
-רחלי, תודה שמילאת את המקרר המשרדי בחלב.
-יעקב, ראית? הצלחנו לסיים את חודש החגים במינוס קטן יותר משנה שעברה.
– הי את! שם במראה, דיגמנת רק שני קינוחים מתוך שמונה שתכננת ובזמן קצפות שהתפנה הלכת לבקר את סבתא.
-הנה א-ל ישועתי! אבטח ולא אפחד.
…….
חסידים ואנשי מעשה חוזרים מבית הכנסת במוצאי שמחת תורה, פוקקים את הכפתור של שעון השבת ומשיבים אותו אל מצב יום חול. או אז הם נושאים עיניים אל האישה הטרודה בהפשטת הסדינים הלבנים מן הקורות הנכלמות תחת אור כוכב, ובבת שחוק נלבבת מאחלים:
א געזונטער וינטער,
איבער א יאר וייטער.
(חורף בריא ולשנה הבאה שוב הלאה).
