"שילוב חרדים". בזמן האחרון, רעשי הרקע סביב הנושא הפכו כה עזים עד שאין כמעט אפשרות לקחת צעד אחורה ולעסוק בליבת העניין.
החילונים תוקפים. הסיפור הכלכלי. השירות הצבאי. לימודי הליבה. הרפורמה. התקציב. הדתה. והחרדים תוקפים בחזרה. הסתה. גזענות. אנטישמיות. "תקפצו לנו". גם הזירה הפנימית שלנו רחוקה מלהיות שקטה. האקדמיה החרדית. ישיבות תיכוניות. ממ"חים. וכעת ישיבות גבוהות המשלבות לימודי חול. "במקרים רבים הם קנטוניסטים רוחניים שנחטפו", תקף מאמר מערכת ב"יתד נאמן" את רעיון הישיבה החדשה, "טובי המוחות שיכלו ללמוד בישיבות הקדושות ולצמוח לגדולי תורה". קנטוניסטים?
אלה דיונים חשובים, והם עולים תדיר על גיליונות כתב-העת "צריך עיון". האם גדולי תורה יכולים לצאת מתוך ישיבות משלבות, והאם מוסד הישיבה מיסודו של ר' חיים מוולוז'ין זצ"ל אמור להכיל את כולם? כיצד עלינו להתייחס לציבור הכללי בישראל: "הם ואנחנו" או "אנחנו ואנחנו"? האם עלינו לדאוג לסיפור הכלכלי והצבאי של המדינה? מדובר בשאלות גדולות הראויות לעיסוק, אך הן אינן ליבת העניין.
הנושא המרכזי העומד לפתחנו הוא המתח בין התבדלות להתבוללות, או "שאלת הלאומיות". הסופרת הבריטית ג'ורג' אליוט (שם עט) סברה שהיהדות מעניקה לאנושות כולה "דיוקן מאופיין להפליא של עם שחונך לתחושת נפרדוּת ייחודית בעוצמתה, עַם שמקורות-השפעה שונים לימדוהו לזהות את הנאמנות למסורתו הלאומית עם ברכה חברתית ודתית עילאית". המשך דבריה, שנכתבו בשנת 1879, מתואמים להפליא עם האתוס החרדי:
כבימי הנביאים וכבימי הרסטורציה של עזרא כן גם עתה: ההיבטים הנעלים בחיי היהודים הוקדשו לשימור האופי הלאומי הייחודי שלהם מפני היתוך הרסני עם תכונותיהם של עמים נוכרים, שדתם ופולחנם היו אליליים ותכופות גם מעוררי סלידה. תמיד עמד אל מול הפלג הלאומי פלג מתבולל שהציגו כצר-מוחין, ואשר ביטא לעתים את רוחב-הדעת שלו בחנפנות משתלמת למעצמה זרה. סכסוכים פנימיים אלה צופפו מטבע הדברים את שורות השמרנים. הם נדרשו להיות חזקים כדי לשמור על היכל ה', על פך השמן הטהור, על רוח החיים של "המעט מכל העמים".
הרוחות שנשבו מצדם של היוונים, ויתרה מזו מצדם של המתייוונים היהודים, איימו וממשיכים לאיים על הלאומיות היהודית. השמירה על פך השמן הטהור נעשתה על-ידי "הפלג הלאומי" – אותו חלק שהיה נאמן לתורת ה' ולמסורת העם היהודי והיה מוכן להילחם בקנאות על מה שתפס כשמירה על תעודת הזהות הלאומית של העם היהודי.
החברה החרדית נוטלת לעצמה בפירוש את התפקיד המוביל בשמירה על "פך השמן הטהור". גם מבין מתנגדי החרדים ומבקריהם, רבים יודו שלעניין הזה עשינו עבודה יפה למדי. כלומר, בצדק נוכל לטעון למעמד בכורה בעשייה לאומית יהודית. ולמרות זאת, בכל הנוגע לבניין הישות הלאומית עצמה – המדינה – נמנענו מליטול חלק פעיל. התבדלנו ממנה, מתוך הבנה שלא נוכל לכוחות החילון שבה. שמירת הלאומיות חייבה אותנו להתבדל מהלאומיות.
במשך עשורים מספר הצלחנו באורח פלא לשמר את הלאומיות היהודית, תוך הכחשת הממד הארצי שלה. אולם, שני חלקי המשפט עומדים כיום במבחן עצום. מצד אחד, האפשרות של קהילה מתבדלת הולכת ונעלמת מול עינינו. באופן בלתי נמנע, הלאומיות הארצית הופכת להיות שלנו. אנחנו הופכים ישראלים. מצד שני, מעבר השנים מבהיר באופן חד וברור את גודל האחריות המוטלת עלינו, החרדים, לעיצוב הלאומיות היהודית בפועל, זו הארצית. ישראל צריכה אותנו, ואנחנו מחויבים לה.
"הריני יהודי לאומי", הצהיר הרב ד"ר יצחק ברויאר בו בזמן שהוא חלק בתוקף על החזון הציוני. וגם אנחנו. וכפי שברויאר עשה, עלינו לעסוק בדחיפות ובאינטנסיביות בבירור וליבון החזון הלאומי שלנו, הן במובנו הטהור והן במצב הריאלי שבו רוב העם היושב בציון אינו שומר מצוות. זוהי ליבת העניין של שילוב חרדים. כל השאר הוא נגזרות.
אסיים בדוגמה. רבים הביעו פליאה על דברי ח"כ יצחק פינדרוס, שהתבטא לאחרונה נגד קהילת הלהט"ב. לא באתי להצדיק את דבריו, אך נדמה שפינדרוס הפנים יותר מחבריו הוותיקים את המצב החדש. אנחנו כבר לא "יבנה וחכמיה". אנחנו מייצגי הלאומיות היהודית, ומחובתנו להיות מעורבים בכל חלקיה. זכות השתיקה, גם בנושאים קשים וסבוכים, כבר אינה עומדת לנו. רק כך נוכל לחשל את עצמנו מול תפיסות זרות הזולגות פנימה, ורק כך נוכל לעמוד בחובת אחריותנו בתור נושאי פך השמן הטהור.
עבודה גדולה בפנינו: תורנית, הגותית, חינוכית ומעשית. שיהיה לנו בהצלחה.
