המגפה שתדביק אתכם ביצר המשחק

הוא קואופרטיבי. כוונה – שיתופי.

כלומר, אתם לא משחקים אחד נגד השני, אלא נגד… המשחק עצמו. כן. המשחק עצמו מנסה להדביק את העולם ברמה כזאת שנורא ואיום, ואתם, ביחד, עובדים די קשה כדי למנוע מזה לקרות. כשמשחקים אחד מול השני, כולם נגד כולם, והמתח המשחקי מתועל בסופו של דבר למתח בין-אישי. זה לא אישי, זה פשוט ככה. אנשים רוצים לנצח או לפחות לא להיות מנוצחים. אבל במשחקים קואופרטיביים – יש משהו אחר בשולחן. כולם במתח, אבל ביחד. יש באסה – אבל כולם ביחד בבאסה. יש בהלה אם עולה קלף התפרצות מגפה – אבל כולכם חולקים בו ואוזרים חלציים נגד המשחק.

הפסדנו? כולם עצובים אבל מתַכססים איך היינו יכולים ובפעם הבאה וזה וזה. ניצחנו? בום-צ׳אקה-לאקה, הסלון באוויר והדוד רוקד קאדצ׳קה.

אז מה יש לנו כאן?

דמיינו את זה: השעון מתקתק, ערים שלמות גוססות ממתקפות חיידקים אלימות שעולות בגלים חסרי חמלה, ואתם, כן, אתם מפתח תקווה, יש לכם כח להניע מהלכים בעולם שיקבעו את עתיד האנושות. כל אחד בתורו עושה פעולות שונות, ואז, אחרי שסיימת את התור שלך, נשלפים קלפי ההדבקה שמתווים כיצד המגפות ימשיכו לשתולל, בצורה חמורה או חמורה נורא. סך הכל אחר הצהריים שגרתי.

מה אהבנו? שיש תחושה של שיתוף פעולה. לכל אחד יש תפקיד קצת שונה – איזה ״כח על״ עם יתרון קטן מעל האחרים, שגורם שהדמות שלך יכולה להועיל בדרך מסוימת ושונה מהאחרים, דודה חיה שפיגל היא מדענית חמורת סבר ויוסקה עם ריח של כיפלי בצל מתכנן טקטיקות להקמת מרכזי מחקר. אהבנו שהתמה היא סוחפת, מלחיצה במובן הקולנועי-סיפורי, ושומרת על עניין עד הסוף ומעבר לו.

מה פחות אהבנו? את רמת הקושי הגבוהה (יחסית) ללימוד של המשחק. זה לא קטאן, יש פה 4 שלבים לכל תור, ולכל שלב יש דקויות ותתי דקויות. היום הייתי מדרג את המשחק הזה – קושי בינוני-קל. אבל בזמנו, לקח לנו 2 סיבובים טובים עד שלמדנו מה רוצים מחיינו ועוד 2 להתמחות ולהתחיל להפסיד לאט יותר. כמו כן, ברצינות, יש פה אתגר תקשורת למתקדמים. במשפחה מעורבת מכמה גילאים, כולם יצטרכו לעשות הרבה התאמות כדי שהשיח יהיה מכבד, ולא ייווצר איזה שחקן-אלפא שיתווה את הדרך וכולם רק ייאלצו להנהן, ולזרום איכשהו. יש פה דקויות ומשלבים של העדפות ומשלבים של טקטיקות, והשחקנים צריכים לתקשר ברמה טובה כדי שכל אחד ירגיש שיש לו מקום. וכשזה קורה? וואי, כמה כיף.

שימו לב, מלא קוביות קטנות ויפות, מעולות לפעוטות שרוצים לגרום להורים מיקרו-שבץ ולהכריח אותם למאמצי חילוץ מהפה או האף. 

למי, כמה, מתי?

על הנייר מתאים גם ליחיד, וגם לעד 4, אבל הכי כיף היה בזוג. מקסימום 3. הקבוצה צריכה להיות מורכבת או מגיל ומנת משכל אחידה, או מהורה ששולט בסיטואציה בצורה שהוא שומר על התקשורת שתהיה זורמת ומאפשרת. תנו לעצמכם כמה משחקים ללמידה, אתם הולכים להפסיד בפעמים הראשונות, אז בינזמנים נרגש, פחות. תחרשו על זה כמה אחרהצים, אחרי זה תעופו עם זה.

הנראות – בסדר גמור. קלפים צבעוניים עבים, מפה אנרגטית עם נוכחות טובה.

יהונתן צדיק מאוד אוהב את המשחק. התמה מרגשת, אבל דרוש תיווך כדי שהחשיבה והאופי המיוחד של המשחק שלו יבוא לידי ביטוי.

אימוש-צדקת פחות התחברה. היא אוהבת משחקים ישר ולעניין, ראש בראש, וכל עניין השיתופיות פחות התחבר לה.

כאבא גיק-צדיק, אני אוהב מאוד. הוא מיוחד, וודאי למי שלא מכיר משחקים שיתופיים, הוא שואב אותך, ואין משחק דומה לחברו. לכל משחק יש אתגרים מיוחדים וקומבינציה ספציפית של אתגרים.

המשגיח – קצת הזעיף פנים, אבל בלי סיבה מיוחדת. אולי צריך חיבוק.

לאן ממשיכים מכאן? אם אהבתם משחקים שיתופיים ואתם מחפשים גרסה קצת פחות קשה, יש משחק בשם האי הנעלם, שעושה את אותו דבר בהרבה יותר פשטני. אם אהבתם את התמה של פנדמיק, יש עוד משחקים נלווים מאותה סדרה, אמנם באנגלית אבל לא נורא.

 שורה תחתונה – קחו לכם את המשחק הזה, הוא ידביק אתכם, חה-חה. 

ציון: 9 הנדיר והמנצנץ.