בכתבה שפורסמה לאחרונה בעיתון 'מקור ראשון' (מוסף 'שבת', פרשת ויצא), ראיין ד"ר יהודה יפרח שלוש דמויות חרדיות ש"מזדהים לחלוטין עם הזהות החרדית שלהם", אך "יש להם בטן מלאה על המנהיגות הרבנית והפוליטית של המגזר". לדברי המראיין, מדובר ב"תלמידי חכמים ולמדנים מעומק המיינסטרים הליטאי", אנשים ש"גדלו במשפחות אצולה מוכרות, למדו ב'ליגת הקיסוס' של הישיבות הליטאיות, ועד היום לומדים בכוללים ומלמדים בישיבות".
מטבע הדברים, הכתבה תפסה את עינו של הקורא החרדי, וקראתי אותה בעיון. המרואיינים אכן משמיעים ביקורת חריפה על החברה החרדית – אך לא אעסוק בכך בטור הנוכחי. בלי קשר להסכמה או אי-הסכמה עם הביקורת, מה שתפס אותי היו צורת הביקורת והמסקנות שנגזרו מתוכה. נדמה שהמרואיינים נכשלו באותה ביקורת שהם ביקשו להשמיע, ואף בחטא לשון הרע. בין היתר, הדברים קשורים לימי החנוכה שתיכף נציין.
ביקורת פנימית, פתרון חיצוני
השאלה, בה"א הידיעה, שנשאלת בכל מפגש סביב עניין הצבא (וכיום בכל מפגש בין חרדים למי שאינם) היא "מה ניתן לעשות?". אנחנו כבר לא מעט שנים בסיפור. ניסינו את חוק טל. ניסינו יעדים. ניסינו סנקציות, במידה כזו או אחרת. גדוד 'נצח יהודה' קיים והיום גם חטיבת 'חשמונאים'. אז מה עוד כבר אפשר לעשות?
במענה לשאלה, פתח אחד המרואיינים והקדים כי נקודת הפתיחה היא קשה במיוחד. אם אתה תלמיד ישיבה, הרעיון של גיוס לצבא רחוק מדעתך: "כמו שמישהו…
