בדרכי לבית הכנסת לאחת התפילות של ראש השנה עצר אותי ידיד לשיחה קצרה. כמו רבים, גם הוא ביקר בכותל באחד מימי הסליחות של ערב ראש השנה, והתפעל עמוקות מהרוח הנושבת בעם. "אלפים," אמר בהתפעלות, "צמאים, מחפשים, חוזרים לשורשים".
הוא זכר ששוחחנו בעבר על האחריות שלנו – מה שנקרא 'היהדות החרדית' – כלפי מצב היהדות בעם, וביקש לשאול: "מה אני יכול לעשות? האם יש מסגרת שאוכל להשתלב בה כדי לחזק את המגמה ולהתחבר לתנועה?" מטבע הדברים, בדרכי לתפילה עם ילדיי לא מצאתי את הפנאי להשיב כהוגן. במקום זאת, אקדיש לכך את הטור הנוכחי.
צ'ארלי קירק וההתעוררות הדתית
עקבתי אחרי צ'ארלי קירק במשך השנים האחרונות. קשה היה שלא להתפעל ממנו. המוכנות שלו לדון באופן מכבד ועם יריבים אידיאולוגיים, הידע המקיף שעמד לזכותו בכל ויכוח, היכולת הארגונית המרשימה – עד למועד הירצחו הארגון שהקים (Turning Point USA) התרחב ל-2,100 סניפים באוניברסיטאות שונות בארה"ב – היכולת הרטורית וכוח המשיכה העצום – כל אלה עמדו לזכותו.
קירק היה גם אמיץ באופן יוצא דופן, בכל תחום ובפרט ביחסו לישראל. הוא מעולם לא נרתע מהתמודדות אידיאולוגית, תהא הבמה עוינת ככל שתהיה. הוא עמד מול שנאה ואיומים בקור רוח, ותמך בישראל ובעם היהודי באופן בלתי מתפשר. ידידותו לא התערערה גם כשהוא נדרש לשלם על כך מחירים, כולל איומי רצח שקיבל.
לענייננו כאן, ברצוני להציג את הצד הדתי של קירק. קירק היה שמרן במובן התנ"כי; כשדיבר בעד השמרנות הוא דיבר בשם ערכי התנ"ך. והוא לא רק דיבר עליהם – הוא חי אותם: אמונה בקב"ה, אהבת הבריות, כיבוד הורים, קדושת המשפחה, ערך החירות (ובעיקר: חירות הדיבור) ומרדף אחר הצדק והאמת. הוא גילם את דברי הרמב"ם לפיהם מלאכתנו, מלאכת העם היהודי, נעשית על-ידי אחרים – מאמינים גויים שמביאים את בשורת האמונה לעולם.
אך לצד היותו אדם דתי במיוחד – מותו האלים יצר גל של התחזקות דתית, עד שיש המדברים על תעוררות דתית חדשה בארה"ב – קירק היה נינוח ושלו, עד שגם כשלעגו לו הוא נותר אדיב וטוב-רוח. בניגוד ליריביו מלאי הזעם, הוא מעולם לא גלש למרירות.
כלומר, קירק הדגים כיצד הדת אינה נטל אלא זכות – זכות שראוי לרדוף אחריה. הוא שמר שבת בכך שכיבה את הטלפון שלו משישי בלילה עד למוצאי שבת, לא מתוך ציות קודר לצו הדתי אלא מתוך תפיסה עמוקה של טוב אנושי. אני מכיר מספר צעירים יהודים בארה"ב שהתחזקו (ואף חזרו בתשובה) בעקבות דוגמתו, השראתו ועידודו.
לא באתי כאן להספיד את קירק – עשו את זה רבים וטובים. אך אבקש ללמוד משהו מתוך דרכו, בחינת "איזהו חכם הלומד מכל אדם".
לא ימין ולא שמאל
יש חידוש בשילוב של נצרות עם יסודות לאומיים ופוליטיים, כפי שהוא מתבטא בסגנונו של קירק ורבים נוספים בארה"ב של היום. הנצרות, באופן מסורתי, התמקדה יותר בהגעה לעולם הבא ופחות בתיקון העולם הזה. "תְּנוּ לַקֵּיסָר אֶת אֲשֶׁר לַקֵּיסָר", אומרת הבשורה על-פי מתי, "וְלֵא-לֹהִים אֶת אֲשֶׁר לֵא-לֹהִים".
היהדות, בניגוד לכך, ממוקדת עמוקות ברעיון של תיקון העולם הזה. הקב"ה ידע את אברהם אבינו "אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט). העולם הבא אינו מוזכר בתנ"ך, והנביאים מדגישים השכם והערב את האתגר הגדול של הקמת חברה מתוקנת, כזו שערכי החסד, הצדקה והמשפט עומדים במרכזה.
גם הרמב"ם, שמדגיש את יסוד ההגעה לעולם הבא, מציין שמטרת המצוות היא תיקון העולם הזה: "אעפ"כ ראויין הן להקדימן, שהן מיישבין דעתו של אדם תחלה, ועוד שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקדוש ברוך הוא ליישוב העולם הזה, כדי לנחול חיי העולם הבא" (יסודות התורה ד, יג).
כלומר, אם בנצרות הרעיון של החברה הטובה והמתוקנת אינו משתלב בהכרח עם העשייה הדתית (המכוונת לעולם הבא), הרי שביהדות שילוב זה אמור להיות טבעי ואינטואיטיבי. ומכאן השאלה: איה הצ'ארלי קירקים שלנו? מדוע אין אנו רואים תופעות דומות בקרבנו, של אנשים היודעים לשלב דתיות עמוקה עם עשייה חברתית המבליטה את הטוּב של חיי תורה?
אפשר להציע תשובות שונות לשאלה זו, כולל הבדלים בין הנצרות והיהדות, בין ישראל לארה"ב, ועוד. אך בכל הנוגע ליהדות החרדית, התשובה פשוטה: אין אצלנו היתכנות לתופעות כמו קירק כיוון שאנחנו פורשים מהעולם. השאלות הגדולות של המצב האנושי, כולל שאלות של ניהול מדינה ומדיניות פוליטית, אינן מעניינות אותנו. שפתנו היא שפה פנימית, 'חרדית', ואין לנו עניין לתרגם אותה ל'ישראלית'.
באחד ממערכות הבחירות, אמר הרב מאיר צבי ברגמן כי "לא יכול להיות אדם שאומר על עצמו שהוא חרדי […] שיגיד על עצמו אם הוא ימין או שמאל". על האדם החרדי לדעת "שהוא לא ימין והוא לא שמאל" – הוא פשוט מציית ל'דעת תורה'. גם אם לא נקבל את הניסוח הקיצוני, העיקרון ברור: אין לנו שיג ושיח עם העולם שבחוץ. זה שאין אצלנו צ'ארלי קירק אינו באג אלא פיצ'ר.
אך לכאן נכנסת התופעה החדשה שלה שמות שונים, ולענייננו: 'חרדים בעולם המעשה'.
משימת חרדים בעולם המעשה
כניסתם ההולכת ומתגברת של חרדים לעולם המעשה – לישראליות ולחברה הישראלית, על צדדיה השונים והמגוונים – יוצרת אתגרים לצד הזדמנויות. נדמה כי אחת הדרכים הטובות ביותר להתמודד עם האתגרים, ושמא הטובה ביותר, היא להתמקד בהזדמנויות: ההזדמנות לתרגם את הערכים שלנו לישראלית ולהעביר אותם הלאה.
כוונתי אינה להיות צ'ארלי קירק. אין עניין ואולי גם לא יכולת לחקות תופעות שצמחו בסביבה ותרבות אחרות. כוונתי לתפיסת עולם והלך רוח, דפוס חשיבה (mindset) חדש שבו יש לנו תרומה משמעותית וחיונית – כזו המושתתת על יסודות תורניים עמוקים – לשיח הציבורי אודות ערכי יסוד, מדיניות במגוון עשיר של תחומים, ועיצוב הספרה הציבורית.
הדיונים אודות השאלות הגדולות של החיים, על זירותיהן הרבות, אינם צריכים להתקיים דווקא בקמפוסים ולהיות מופצים בסרטוני יוטיוב. דיונים לא פחות (ואולי יותר) משמעותיים יכולים להתקיים במקומות עבודה, בכיתות לימוד, במוסדות המדינה ובש"ג בשעות הקטנות של הבוקר. הם צריכים להתחיל בבתי המדרש, תוך לימוד עמדה תורנית שאינה בהכרח מובנת מאליה, ומשם לצאת לעולם המעשה. הם צריכים לקנות נוכחות בשולחנות השבת ובדרשנות בית הכנסת.
בעיקר, עליהם לקיים את עיקרון "ללמוד על-מנת לעשות". כלומר, עלינו, חרדים בעולם המעשה, להדגים בעצמנו את הטוּב והחן של חיי תורה. כפי שהאריך לבאר הרב יחיאל יעקב ויינברג, דת ישראל אינה יכולה להצטמצם "בגבולות הפולחן בלבד", והיא "בהכרח שאפה להקיף את כל תחומי החיים ולהשתלט עליהם שלטון גמור". הוא אף מצטט מהרש"ר הירש: "יהדות פירושה אנושות מושלמת ומשוכללת, אנושיות יהודית".
מבין משימות הקבוצה ההולכת וגדלה של 'חרדים בעולם המעשה', שמא זוהי המשימה החשובה והעמוקה מכולן.
