בשבוע האחרון עבר תקציב המדינה לתקופת המלחמה. במסגרת התקציב, כך התבשרנו, מפלגת יהדות התורה דרשה וקיבלה תקציב של 27 מיליון ש"ח למניעת נשירה. הבשורה הטובה היא ההודאה הפומבית בבעיית הנשירה מהישיבות.
המודעות לבעיה, ככל שהיא נוגעת לנשירה הגלויה, אינה דבר חדש. כבר לפני עשורים הוקמו ישיבות לנוער נושר. הן ספגו התנגדויות לא מעטות בתחילת הדרך, אך כיום לא חסרות מסגרות שמטפלות באתגר זה. הבעיה היא שאין הכרה בנשירה הסמויה. המסגרות הקיימות פועלות בגישה של טיפול נמרץ: אם נער נפלט לרחוב, יש מסגרת שתאסוף ותנסה להציל אותו, אך בנשירה הסמויה, זו שמתרחשת בתוככי הישיבות עצמן, אין הכרה ואין טיפול מספק.
לפי הערכה מושכלת של גורמי מקצוע וצוותים חינוכיים בישיבות, הנשירה הסמויה מוערכת ביותר משליש [!] מסך התלמידים. זהו נתון בהסכמה רחבה. מדובר על בחורים שנמצאים במסגרת ישיבתית ובפועל אינם מתפקדים ואינם מתפתחים. הם מעבירים את זמנם בבטלה בין כותלי הפנימייה, כשהם מבקרים מדי פעם בבית המדרש. בחורים אלו מתים מבפנים בגסיסה ממושכת ומייסרת. הם מתחתנים ויוצאים מהישיבה בלי שעברו בה תהליך התפתחות, בלי שרכשו ידע משמעותי ובלי שעשו עם עצמם משהו חיובי מעבר לרכישת הרגלי בטלה ושעמום. כמובן, לצידם יש בחורים שפורחים ומשגשגים בעולם הישיבות, הן בלימוד והן בעבודת ה'. אלו הופכים להיות חוד החנית של עולם התורה, אך על רצפת קו הייצור המצליח נערמות יותר מדי נשמות שאינן עומדות בתקן ולא שורדות את התהליך. גם הנשירה הגלויה צומחת בשנים האחרונות לממדים חסרי תקדים שטרם הכרנו. לפי מחקר של 'המכון החרדי', הנשירה מגיל 14 עד 18 עומדת על 24% (כאשר עיקר הנשירה היא במעברים בין התלמוד תורה לישיבה קטנה, ובין הישיבה קטנה לגדולה). אולם כאמור, הבעיה העיקרית שאינה זוכה להכרה ולטיפול מספקים היא הנשירה הסמויה.
הכסף הקואליציוני שהושג למטרת הטיפול בבעיה לא התקבל בקלות. הציבור החרדי שילם על כך מחירים יקרים. בעיצומם של קרבות, כאשר כל מאמצי המדינה ומשאביה מופנים לטיפול במפונים, בנפגעים ובצרכי המלחמה, מצאו לנכון נציגי הציבור להתעקש על תקציבים אלו. לאור המחיר הכבד שספגנו, עלינו כציבור לדרוש להבין כיצד סוגיה זו הולכת להיות מטופלת.
הצעד הראשון הוא הבנה מקיפה ושיטתית של בעיית הנשירה הסמויה (וגם של היקפי זו הגלויה). מה הן סיבותיה והיכן נעוצים שורשיה. מי שהחינוך בראש מעייניו מוכרח לרדת לעומק סוגיה זו. כמי שעסק לא מעט בחינוך ובהוראה אציג את הדברים מנקודת מבטי.
עובדה פשוטה היא שבחורים רבים אינם מתאימים לסדר הלימוד הישיבתי ולצורתו. חלקם משום שאינם טיפוסים עיוניים, והישיבה לצד סטנדר במשך יום שלם אינה אפשרית עבורם. חלק אחר מתקשה עם החומר הנלמד, לאו דווקא בגלל היעדר כישורים. להיפך, ישנם מוחות מבריקים שמתקשים עם הסגנון הישיבתי המקובל, אם משום שהם חשים שהסגנון הלמדני אינו מכוון לאמיתה של תורה, ואם משום שאישיותם נוטה לרכישת ידיעות רחבות, וקצב הלימוד האיטי אינו משביע את רעבונם.
בהכללה ניתן לומר שהמערכת החינוכית בנויה באופן שאינו רואה את הפרט. היא בנויה למידותיו של הנער הסטנדרטי, וכל מי שזקוק למשהו מעט שונה אינו מוצא את עצמו בתוכה. מכאן אחוזי הנשירה העצומים. במערכת גמישה ומגוונת רק מעטים נפלטים החוצה, אבל במערכת כה מקובעת וסטנדרטית אין מקום לשום חריגה. לא לבחורים מעט חלשים וגם לא לבחורים ייחודיים עם אופקים רחבים יותר. בחור עם שאר רוח, שמבקש להשתלם גם ביהדות, בידיעת תנ"ך וכדו', ימצא את עצמו גם כן מחוץ למערכת. אין סובלנות לתופעות כאלו. קשה להוציא זאת מהפה, אבל מדובר במיטת סדום חינוכית.
לא מדובר בתאונה מקרית אלא בשיטה סדורה. חז"ל אומרים: "אלף נכנסים למקרא וכו' ואחד יוצא להוראה". לפי פירוש שגוי ורווח כוונתם היא שלמען אותו אחד ומיוחד שיצא להוראה, שווה להקריב את כל תשע מאות תשעים ותשעת האנשים בדרך. כמובן שאין לדברים כל יסוד. כוונתם של חז"ל היא שמתוך כל אלו שנכנסים למהלך של לימוד תורה, רק אחד יצליח להגיע להישג של להיות מורה הוראה, וכל השאר מוצאים את מקומם בחלקים אחרים בתורה. חלק במקרא, חלק במשנה, חלק בתלמוד ועוד ועוד, כל אחד לפי אישיותו ונטיותיו. אם המחנך ידחוף את כולם לצאת מורי הוראה, וישדר להם שכל תוצאה אחרת היא חריגה וכישלון, זו נבואה שתגשים את עצמה ותגרום לכך שהם יחושו כישלון ובאמת ינשרו. להיפך, מדברי חז"ל יש ללמוד שהמחנך צריך לצאת מנקודת הנחה שכל אחד ימצא את עצמו במקום המיוחד לו, ורק אחד יגיע לשיאה של ההצלחה.
ליצור מערכת מגוונת
תקציב נוסף עבר השבוע: 77 מיליון שקלים לתרבות חרדית. גם עליו שילמנו מחירים וגם אודותיו יש לדרוש למה הוא עומד לשמש. שימוש מושכל בו יכול להקל על אתגר הנשירה. המגמה צריכה להיות גיוון וריבוי של מסלולים פנים ישיבתיים. לא עוד מסלול מונוליטי אחד. דרושות ישיבות לבחורים מצוינים שיש בהם מסלולים של לימוד בעיון, לצד מסלולים ששמים דגש על לימוד בקיאות, מסלולי הלכה, מסלולי תנ"ך ומסלולי מחשבה. יש בסיס שכל אחד צריך לעבור דרכו, אבל את עיקר הדגש ייתן כל אחד לפי תכונותיו. ומי שאינו מוצא את עצמו מתאים ללימוד יום שלם, גם כלפיו אסור לשדר ששולי המערכת צרים מלהכיל אותו. אין שום סיבה שזה יהיה כך. היכולת להקדיש את כל הכוחות ללימוד תורה היא יכולת ייחודית ואלו שאינם מסוגלים לכך אינם חריגים. המענה לצרכיהם הטבעיים והנורמליים לא צריך להיות במסגרות לנפלטים אלא במסגרות לכתחילה, מתיבתות לצעירים עם הכשרה מקצועית או בגרויות, וכן מתיבתות לבוגרים שמשלבות לימודי תואר או הכשרה מקצועית כלשהי.
גם אלו שמעוניינים בלימוד בעיון, במסלול הרגיל והמקובל, לפעמים אינם מוצאים את עצמם בסגנון הקלאסי של הלמדנות הישיבתית. הידיעה הנרחבת בשיטות אחרונים רבות והעיסוק בהגדרות מופשטות אכן מפתחים חריפות, אך יש בחורים לא מעטים שאינם מבינים את הדברים לעומקם וההגדרות נראות בעיניהם מקסם שווא של מילים. לעומת זאת, לימוד פשט שמעמיק במילות הגמרא ובהבנת צורת הסוגייה באופן ישיר מתוך התלמוד, עשוי לתת להם תחושה שהדברים אינם פורחים באוויר. לצד זאת יש להרגיל את התלמידים להבנה אישית. האם דברי התורה מתיישבים על לבם שלהם, כשהלימוד אמור להאיר ולהיות מובן בשכל, ולא מנותק מההבנה האנושית. (במובן מסוים זו מסורת עולם הישיבות מימים ימימה, וכך למדו בוולוז'ין, כפי שניתן להתרשם מספרי הנצי"ב).
כללו של דבר הוא שאין טעם לסמוך על הישיבות לנושרים כשאפשר לפתור את הבעיות בשורש, ביצירת מערכת גמישה, רבת מסלולים ומגוונת. לשם כך יש להכיר בבעיית הנשירה הסמויה ובבעיות שגרמו לה – בראש ובראשונה המקובעות של המערכת שמתאימה לסטנדרט ואינה נותנת מספיק מקום למקומו המיוחד של כל תלמיד.
תמונת שער: שלכת, אולגה ויזינגר-פלוריאן, 1900
