הצד השני של קפריסין 

האטרקטיביות של לרנקה יציבה, הטיסות אליה אף פעם לא ריקות. אבל היא לא הדבר הכי חם במפת התיירות, כפי שאולי יכולנו לצפות מיעד קרוב שמחזיק רצועת חוף מרשימה. זה יעד שהייתי מקביל לבקבוק מים. הוא תמיד נוכח על השולחן, אבל כשיש אופציות נוספות רוב הסועדים יבחרו בהן.

ישנם מספר יתרונות שהופכים את קפריסין ליעד נח ומותאם לחופשה באמצע השגרה. ראשית, תדירות הטיסות מתל אביב ללרנקה ולפאפוס גבוהה. שש חברות שונות מחזיקות את הקו על בסיס יומי. שנית, קרבת היעד ומשך זמן הטיסה הקצר מאפשרים לטוס בבוקר ולחזור בערב. מייצרים בכך גמישות וטיול קצר ללא הפרוצדורה הנלווית לטיסות אחרות. מחירי הכרטיסים היום גבוהים מבעבר, אבל עדיין מאוד נוחים. הממוצע עומד על כ-100$ לכרטיס.

כך מצאתי את עצמי מנצל יומיים ריקים בלו״ז לגיחה קצרה לשכנתנו ממערב. ארבעה פעמים ביקרתי בקפריסין, אבל מעולם לא חציתי לצידה הצפוני, הנתון תחת כיבוש טורקי, עליו ארחיב בהמשך. מטרת נסיעתי הפעם הייתה לחצות את הקיר שהוקם בלב האי ולגלות מה הצד הטורקי מציע לתייר הישראלי.

חיים על הקו

הגעתי בטיסת אל על ללרנקה. כבר במטוס אפשר ללמוד על הפונקציונליות של האי לקהל הישראלי. רוב המטוס אוכלס בישראלים שעובדים באי וחיים על הקו. רילוקיישן בלי לעזוב באמת. לידי בטיסה ישב זיו, בחור צעיר שעובד בחברה ישראלית שהוקמה במרכז לרנקה. שאלתי את זיו על החיים מעבר לים ועל היתרון של הקרבה. הוא כבר לא מרגיש את ההבדל. תכיפות הטיסות ומשך הטיסה הקצר גורמים לו להרגיש שזו עוד שלוחה של הארץ.

ידוען מוכר שעבר לאחרונה לקפריסין ישב בספסל שלפניי. השתעשעתי מהמחשבה שיש לו קול, כי התכנית שהוא הגיש בה תמיד שודרה על מיוט בשעות הבוקר במסכים של קופות החולים. גם הוא חלק מהקהילה הישראלית שהולכת וגודלת באי השכן.

בשדה התעופה פרסומת בעברית מציעה לי לקנות נדל״ן על שפת הים במחיר של שנתיים שכירות בישראל. זיו ואחיו, שגם עובד באותה חברה, מציעים לי להצטרף אליהם לנסיעה מנמל התעופה לעיר. הדרך קצרה, נמשכת כרבע שעה בערך. עוברת דרך אגם המלח המפורסם. זהו למעשה אתר התיירות הראשון שפוגש המתייר בקפריסין.

אגם המלח

בסמוך לנמל התעופה הבינלאומי של קפריסין, השוכן דרומית ללרנקה, משתרעים ארבעה אגמי מלח. הקפריסאים מחשיבים אותם כאתר טבע מוגן ויודעים לנקוב בשמותם: אליקי, אורפני, סורוס וספירו. באמצעות חיבורים קטנים ביניהם מרכיבים האגמים אגם אחד גדול. בניגוד לים המלח, האגמים לא מלוחים ממלח טבעי הממוקם בקרקעיתם, אלא מאידוי של אדמה סלעית מאבן גיר מלוחה במיוחד. האגמים כשלעצמם די גנריים ולא מהווים מוקד עניין מיוחד, אבל בחורף הם הופכים לביתן של אלפי ציפורים נודדות, כגון פלמינגו, עגורים וחסידות. הציפורים מחפשות חסילון מים ספציפי שגדל באגם. השהות שלהן באגם הופכות את המחזה ליפהפה. מומלץ להגיע בשעות הבוקר המוקדמות לצפות בהן. למרות הניסיון לתפוס פריים טוב, לא הצלחתי למקם את עצמי במיקום נוח וקבוצת העופות הייתה רחוקה ממני.

צלם חובב הבחין בכישלון והמליץ לי להצטרף אליו לנסיעה אל מיקום אחר על שפת האגם. לאחר כשלוש דקות נסיעה מצאנו לוקיישן טוב, קרוב יחסית לפלמינגו. נאלצתי להשתמש בזום מוגזם. התוצאה לפניכם, תשתדלו לא לשפוט.

מחודש אפריל עד חודש ספטמבר העופות נעלמים בהדרגה, לפיכך מומלץ לבקר באגם בחורף.

טיילת החוף והגלריה העירונית

לרנקה עיר נוחה מאוד להתניידות והתמצאות במרחב. העיר למעשה מוכוונת אל החוף, שלצידו נפרשת טיילת יפה ומתוחזקת היטב. לאורך הטיילת פזורים חנויות מזכרות וביגוד, חופי רחצה, סופרמרקטים, מסעדות, מלונות וגם כמה אתרי תיירות. שניים מהם שווים ביקור בהחלט: גלריית האמנות העירונית וטירת לרנקה.

בצפון הטיילת ממוקמת כיכר אירופה. כיכר קטנה שבחורף מאכלסת פינות ישיבה ואמני רחוב, ובקיץ מתחם לונה פארק אורח. לצד הכיכר עומד מבנה בעל ארכיטקטורה קולוניאליסטית. נראה שנבנה בשלהי המאה ה-19. בתוך המבנה פועלת הגלריה העירונית. בגלריה מוצגים בעיקר יצירות אמנות מקומיות. אמנים קפריסאים מציגים בה את תוצריהם בסדר שמתחלף אחת לכמה חודשים. לעיתים מתארחת בגלריה גם תערוכה של אמנים בינלאומיים.

הגלריה פתוחה כל יום בים השעות 10 בבוקר – 6 בערב. הכניסה חופשית.

מצודת לרנקה

בקצה הטיילת, ממש על החוף, מתנשאת טירה קטנה ויפהפייה. הדעות חלוקות מתי נבנתה.

הפקיד המשועמם בכניסה טען שהיא נבנתה במקור במהלך ימי הביניים ועוצבה מחדש על ידי הכובש העות'מאני. אולם בחור פולני שנכנס אחריי והתגלה כמרצה להיסטוריה בקטוביץ', הראה לי מקורות אינטרנטיים שטוענים לבנייה במאה ה-17 ע"י העות'מאנים.

כך או כך, מדובר בטירה נחמדה מאוד, שמשמשת כמוזיאון המתאר את ההיסטוריה של לרנקה מימי הביניים עד ימינו. בטירה מוצגים מהתקופה הפרה־עות'מאנית, העות'מאנית והבריטית.

בחצר הגדולה פרושים תותחים הפונים אל הים ובחדרים מוצגי מלחמה שונים.

הבריטים השתמשו במבצר ככלא לפעילים פוליטיים שהתנגדו לקולוניה הבריטית באי. החדר הסמוך לכניסה שימש אותם כגרדום. הבחור הפולני החזיק במצלמת קאנון וביקש לצלם לי בוק על קירות הטירה ועל רקע הים. הסכמתי כמובן, בכל זאת צריך קצת ויזואליה בכתבה.

המוזיאון היהודי

מהטירה מיהרתי בחזרה לבית חב"ד. בסמיכות אליו שוכן השריד האחרון למחנות המעצר הבריטיים ששטפו את קפריסין. בימי המנדט הבריטי בארץ, הבריטים אסרו על עליית יהודים ארצה וכאשר נתפסה אוניית עולים, היא נשלחה לקפריסין ויושביה נאסרו. המחנות פעלו עד תום המנדט הבריטי בארץ ישראל, במחנות נשמרו חיי דת מלאים ומונה רב מקומי – הרב יהושע אהרנברג. הרבנות הראשית והסוכנות היהודית הוטרדו מאוד ממצבם של אסירי מחנות המעצר, חלקם ניצולי שואה שרק חודשים ספורים קןדם לכן שוחררו ממחנות ההשמדה והעבודה הנאציים. המוסדות ותושבי הארץ ניסו לעזור להם כל הניתן. הרב הראשי בן ציון מאיר חי עוזיאל אף נסע לבקר את האסירים.

לפחות 2200 ילדים נולדו במחנות במהלך תקופת הפעילות. הם מתועדים ברשימות בריטיות ולפני שנים ספורות נערך מפגש בין כמה מהם.

שליח חב"ד, הרב אריה זאב רסקין, שמכהן גם כרבה של המדינה, בחר למקם את בית חב"ד ממש בצמוד לצריף ולהקים בו את המוזיאון. בתוך הצריף ישנם פריטים מקוריים: מיטות העצורים, חפצים, אלבומים ותמונות. על המזוזה ועל שעון הקיר החדשים נחרט הפסוק "ושבו בנים לגבולם". מחוץ לצריף עדיין עומדת גדר התיל ששימשה גבול למחנה ואליו צמודה גדר בית הספר וגן הילדים של חב"ד. הבטתי מבעד לחריצי המחנה בגן המשחקים ובילדים המשתובבים בו. הפער בין התיל ותמונות העצורים לצהלת הילדים העצים את תחושת האופטימיות. גם מצבים נוראים חולפים ואת מקומם הגאוגרפי מחליף ילד ישראלי שמשתובב מול צריף מעצר.

ניקוסיה וקפריסין הטורקית

ברמה הפוליטית והמדינית, העיר המעניינת ביותר בקפריסין היא ניקוסיה. היא אמנם אורבנית ומעט מנוגדת לאופי הבילוי הקלאסי באי, שכולל בעיקר תיירות חופים, אך היא מסקרנת והביקור בה חשוב.

בקפריסין חיים למעשה שני עמים – טורקים ויוונים. הקרבה לשתי המדינות, השליטה העות'מאנית והרקע האתני היווני הפכו למעשה את קפריסין לביתם הטבעי של שני העמים. העות'מאנים שלטו באי עד שהעבירו אותו לידי הבריטים בסוף המאה ה-19, בתמורה לתמיכה בריטית בעמדותיהם המדיניות מול הרוסים. כך שהנרטיב הטורקי אודות הבעלות על האי מגובה למעשה בעבר היסטורי. מנגד, התנועה הלאומית שקראה לשחרר את האי מידי הבריטים, נאחזה במובחנות האתנית כדי לקרוא תיגר גם על הקשר לטורקיה. עד שנות ה-70 של המאה הקודמת הדברים עבדו איכשהו תחת שלטון קפריסאי עצמאי, שהעניק מקום אתי ומיתי אזרחי לשני העמים. אחת לכמה שנים פרצו מהומות בין תושבי האי, שלובו בידי תנועות לאומניות.

ביולי 1974 נבחרה בקפריסין ממשלה יוונית לאומנית שקראה להסתפח ליוון. בתגובה, פתחו הטורקים במבצע צבאי ובתוך 20 יום בלבד פלשו וכבשו את כל חלקו הצפוני של האי. ניקוסיה, שהייתה עד אז עיר הבירה של האי כולו, חולקה על ידי חומה פנימית מאולתרת ונקודות ביקורת גבולות.

למעט טורקיה ואזרבייג'ן, אף מדינה לא מכירה בכיבוש הטורקי. השלטון הקפריסאי של דרום האי מוכר למעשה כשליט האי כולו.

נסעתי איפוא לניקוסיה. בראשי עלה הביקור לפני כחודש וחצי בברלין, גם היא חולקה בליבה על ידי חומה שפיצלה משפחות, חברים ושכנים. הנסיעה ארכה כשעה. הגעתי תחילה לאזור היווני, שנחשב למודרני ומפותח. חברות בינלאומיות ובתי ספר אמריקאים פועלים ברחבי העיר. ככל שמתקרבים לעיר העתיקה, הפוליטיקה מכה. על קירות רבים ניתן לראות כתובת גרפיטי ONE CYPRUS המזוהה עם המאבק לאיחוד קפריסין תחת השלטון היווני-קפריסאי. לצד שלל קריאות אנטי טורקיות שמכוונת אישית כלפי הנשיא ארדואן. הרחוב הראשי של העיר העתיקה הוא רחוב לדרה. ברחוב חנויות ביגוד, מזכרות ובתי קפה. באמצע הרחוב, ממש בליבו, עומדות שתי עמדות ביקורת גבולות. אחת מהצד היווני והשניה בצד הטורקי. כחמישים מטר בלבד מפרידים ביניהם. המעבר מהיר ולא נושא חתימה בדרכון, אך צריך להציג אותו בפני בקרי הגבול. בשטח המפורז ישנם שלטים האוסרים צילום לצד כתובות גרפיטי הנושאות נאצות לאומיות הדדיות. הסתכנתי וצילמתי. לא תמונה אחת, רצף.

בצד הטורקי המתינה לי הפתעה.

ממול נקודת הביקורת הטורקית ישנו בית קפה המוכר בקלאוות, רחת לוקום ומתוקים נוספים מהמטבח הטורקי. באחד משולחנות הקפה ישב שוטר טורקי במדים. כשחלפתי על ידו הוא עצר ונהם לעברי. לא הבנתי מה הוא רוצה, כי הוא נהם העיקר בטורקית ורק מילים ספורות נאמרו באנגלית. אחד המלצרים נגש לעזרתי והסביר לי שהוא רוצה שאמחק את התמונות שצילמתי במעבר הגבול. הראיתי לו שאני מוחק, הוא נרגע ואני שמחתי שפיצ'ר השחזור של תמונות מחוקות מסל המחזור של הגלריה עדיין לא נודע לו. צילמתי גם אותו לאחר מכן. חי על הקצה.

לא תכננתי להישאר זמן רב בצד הטורקי, אך סימנתי לי שני אתרים מרכזיים. שניהם בעלי אופי עות'מאני מובהק: החמאם והחאן.

בויוק חמאם – Büyük Hammam

כל מי שביקר בטורקיה מבין כמה החמאם הוא מרכיב מרכזי בתרבות הטורקית. החמאם הוא לא רק חלל ספא שמספק מרגוע ורחצה. החמאם הוא גם המקום בו הכל קורה. רכילאים מחליפים עדכוני חדשות ואנשים קצת יותר רציניים רוקמים דילים וסוגרים עסקאות.

גם בקפריסין הטורקית, חלקו הצפוני של האי, הוקמו כמה בתי חמאם. העתיק שבהם הוא בויוק. בויוק – בתרגום חופשי – גדול. בויוק הוא החמאם העתיק ביותר בניקוסיה ומהווה חלק בלתי נפרד מהפולקלור של העיר. החמאם נבנה כ-150 מטרים בלבד מהחאן הגדול של ניקוסיה, על חורבות כנסייה צלבנית ועבר הסבה לחמאם מקומי במהלך המאה ה-16. קירות האבן החיצוניים המרשימים מסתירים כניסה תת קרקעית לחלל החמאם, שכולל חדר כניסה מפואר, חלל סאונה וחלל התרגעות.

בשעה שביקרתי בו היה החמאם ריק ומוסיקה טורקית התנגנה ברקע. מסך חדשני הציע לי מספר טיפולים. ויתרתי והסתפקתי בצילום. החמאם מציע שיטות טיפול מסורתיות וחדשניות. למרות שמדובר בצד הטורקי של העיר, בו בדרך כלל המחירים נוחים ומחושבים על פי שער המטבע הטורקי, המחירים בחמאם הם ביורו ויקרים יחסית לאזור. עם זאת, אובייקטיבית הם עדיין זולים ביחס לתמורה.

החאן הגדול – Büyük han

חאן מתורגם באופן ישיר למלון דרכים, אכסניה. אך למעשה זהו תרגום פשטני החוטא להבנת ייעודו של החאן. הקמת חאנים בלב אזורים אסטרטגיים, היה הצעד המשמעותי ביותר של האימפריה העות'מאנית. כל מקום שנכבש, זכה מיידית להקמת חאן בלבו. החאן, שמשך אליו עוברי דרכים וסוחרים, הנציח דה פקטו את הטריטוריה של הכובש.

בשנת 1571 כבשו העות'מאנים את האי והחזיקו בו עד שמסרו אותו לבריטים ב-1878. מיד עם החלת הריבונות החלו העות'מאנים בבנייה של מסגד גדול (שהיה בשיפוצים בעת הביקור שלי, אך מכל פינה בעיר ניתן לראות את הדגל הטורקי המתנוסס על צריחיו), ובבניית החאן הגדול.

החאן מעוצב באופן מסורתי, הכולל חצר פנימית שבמרכזה חדר תפילה, עמודים לקשירת בהמות המשא וחדרי לינה בקומה השנייה.

הבריטים לא ממש ידעו מה לעשות בחאן והוא ננטש. לאחר הכרזת העצמאות הקפריסאית החל הממשל לפתח את האזור והחאן שוקם ושוחזר. בתחומו החלו לפעול גלריות אמנים מקומיות, חנויות וכמובן – בתי קפה.

שם, באמצע החאן, זכיתי לחוויה נחמדה. זוג בגיל העמידה ישב לצד אחד השולחנות, לגם מספלי קפה ובקבוקוני מים ונהנה מהשמש. הגבר, איש נמוך קומה, קירח ושזוף, זיהה על פי הכיפה את יהדותי וביקש שאשב עמם. נעתרתי להזמנה ונהניתי להקשיב לסיפור חייהם. שמו ח'ליל, שמה עיישה. הוא נולד בצד הטורקי והיא בצד היווני. שניהם נולדו לפני פיצול האי. כשפרץ העימות שהוביל לחלוקת האי, הם היו סטודנטים למדע המדינה באנקרה. איכשהו הם הכירו שם ובחרו למחות נגד הפוליטיקה בדרך הכי הגיונית – להתחתן.

ח'ליל התגלה כאיש אינטליגנטי מאוד. ממש אנציקלופדיה. הוא שטף אותי בפרטי מידע על ההיסטוריה של קפריסין, על הנרטיב של שני העמים ועל הצדק שבכל אחת מטענות הצדדים. כשהוא שתק פה ושם, עיישה השלימה אותו. שניהם כאבו מאוד את העתיד הלא־מחמיא לצעירים בצד הטורקי של האי ואת ההכרח הכלכלי להגר לאירופה.

לא התאפקתי ודיברתי איתם גם על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לא הופתעתי כשהם גינו בחריפות את חמאס והזדהו עם קרבנות ה-7.10. זה האובייס. אבל הופתעתי כאשר כשירדנו לשורשי הסכסוך ודנו בפתרון מדיני, הם התנגדו לפתרון שתי המדינות והציעו עבור הצד הפלסטיני אוטונומיה פדרלית בלבד, תחת שלטון ישראלי. לדידם זה הפתרון הנכון גם לקפריסין. שליטה קפריסאית יוונית בכל האי ועצמאות פדרלית לאזורים עם רוב טורקי. צחקתי כשהבנתי שבישראל הם היו ממוקמים ימינה ממפלגות המרכז. כמעט ביביסטים.

עיישה הזמינה לי קפה. הסברתי להם בקצרה על ברכות הנהנין וכשרות. רציתי לשלם, אבל הם ממש נזפו בי. לבסוף צילמנו סלפי וסיכמנו שבפעם הבאה ההזמנה עליי. "אינשאללה", ענו שניהם והלכו.

הסתובבתי עוד קצת בחאן, על לוח המודעות הפנימי ראיתי מודעה של תא פרו-פלסטיני. זהו האזכור היחיד שראיתי למלחמה ברחבי האי. הופתעתי לטובה כי בהתחשב ביחסינו עם הטורקים, ציפיתי ליותר.

העברתי את אחר הצהריים בטיול בסמטאותיה של ניקוסיה, או כפי שהיא קרויה בפי הטורקים – לפקושה.

הרחובות, המחירים, הצעקות והאווירה החמה הזכירו לי את איסטנבול. אמנם כרגע היא רחוקה מאיתנו, אבל טיילתי בה חמש פעמים שונות ותכלס קצת התגעגעתי.

לפנות ערב שבתי ללרנקה, לתפילת ערבית בבית חב"ד ודגימת המסעדות הכשרות שפועלות בו.

בית חב"ד לרנקה

בדרך כלל אני מציין את בית חב"ד בפינה האינפורמטיבית. כאן אחרוג ממנהגי מכיון שמעבר לשירותי הדת והיומיום למטייל הדתי, בית חב"ד הוא אתר ששווה ציון לפחות כמו אתר תיירות.

את חב"ד לרנקה הקימו הרב אריה זאב ורעייתו שינדל בשנת 2003. מיד עם הגעתו, הוכתר כרבה הראשי של המדינה. המיקום נבחר, כאמור לעיל, בסמיכות לשריד ממחנות המעצר הבריטיים. הרב רסקין, אופיו תוסס ומלא שמחת חיים, מפעיל מערך שירותים דתיים בהיקף של יישוב יהודי ממוסד. לא רק בית כנסת, מקווה ומסעדה כשרה, כנהוג בבתי חב"ד במקומות רבים, אלא גם מערכת בתי דין, בתי ספר, מכון לחקר ההיסטוריה היהודית בקפריסין, ייצור תנובה קפריסאית כשרה ומיסוד קשרים חמים עם ראשי הדתות האחרות באי.

האווירה היהודית מורגשת גם מחוץ לתחומי בית חב"ד ועל עמודים בטיילת ראיתי סטיקרים של הרבי מלובביץ' ולהבדיל – קריאות להשבת החטופים.

בקפריסין גרות היום כ-3000 משפחות ישראליות. בנוסף, כפי שתיארתי בראשית הכתבה, בשנתיים האחרונות החלה נהירה של סוחרי נדל"ן ועובדי הייטק לאי השכן. אנשים שמחפשים רילוקיישן מבלי באמת להגר. בשעה שאני פוגש את הרב רסקין בלשכתו, מגיע נער ישראלי מקומי ומבקש להציג בפני הרב את דרשת בר המצווה שהכין. פיניתי לו את החדר ונפרדתי מהרב, תוך שהוא מבקש מצוותו לדאוג לכל גחמה שלי.

פניתי לחנות הכשרה של המתחם. רכשתי סובינירס מכל מה שהארץ הזו יכולה להציע – זיתים, גבינת חלומי ויין קפריסין, שמוזכר כבר במשנה כיין משובח. כשסיימתי עליתי לגג המבנה, התיישבתי במסעדה החלבית שפועלת בו. השמש שקעה על גגות העיר ואני התחלתי לכתוב את המסמך שאתם קוראים עכשיו.

האי מומלץ לביקור בכל השנה ובכל סוג של חופשה. לבד, עם חברים, עם המשפחה או כיעד נופש זוגי. מזג האוויר נוח רוב ימות השנה, תשתית התיירות במדינה מספקת, המדינה מבורכת גם באתרי טבע, גם באתרים היסטוריים וגם בבסיס עירוני טוב. הקרבה מאפשרת חופשה שלא דורשת הפסקה של ממש מחיי השגרה. עקרונית, אפשר להחליט אפילו ביום שישי קיצי שאת השבת מקבלים בקפריסין. לכו על זה.

מידע רלוונטי למטייל העברי:

טיסות – שש חברות טסות מתל אביב לקפריסין. אחת מהן לפאפוס והשאר ללרנקה. לאחרונה חברת חיפה־אייר פתחה את קו חיפה-לרנקה, שמאפשר הגעה נוחה גם לתושבי הצפון.

מלונות – מומלץ ללון בסמיכות לבית חב"ד, אך למעשה העיר העתיקה והטיילת נמצאות במרחק הליכה, אז כל חדר שתשכרו לא יהיה רחוק באופן מוגזם.

בית חב"ד עצמו מפעיל מלונית קטנה בשם רימון. יש להזמין דרך האתר אך אם נתקעתם – ישמחו להשכיר לכם חדר זמין גם מהרגע להרגע.

מלונות נוספים בסמיכות לחב"ד הם: INDIGO, LOCAL, Alkisti City

בתי חב"ד פועלים גם בערים: פאפוס, איה נאפה, ניקוסיה ולימסול.

אוכל כשר: בבית חב"ד ישנה מסעדה בשרית ומסעדה חלבית. התפריט ישראלי לגמרי והמחירים סבירים. בנוסף, ברחוב המקביל לחב"ד ישנה גם חנות פלאפל כשרה.

אנטישמיות: לא ממש נוכחת באי. ישנה נוכחות כלשהי של בני דודנו, אבל אין עוינות ניכרת באופן מיוחד.

חשוב מאוד: נחיתה באזור היווני תאפשר מעבר חופשי לצד הטורקי ובחזרה. אך אם נחתתם בצד הטורקי, אל תעברו לצד היווני. הקפריסאים נוקטים במדיניות מחמירה במקרים אלו וחותמים חותמת שחורה.