את הטור הזה אני כותב מתוך הריטריט השנתי של אלול–תשרי. אתם קוראים אותו כבר אחרי החגים, אבל אם יש דבר אחד שהייתי רוצה לקחת משם ולשתף, זה הדבר הזה.
התובנות הכי טובות מגיעות על הדרך. בשיחה עם חבר, ברגע קטן. אצלי היא נולדה בשבת מתוקה במיוחד עם כמה חברים.
כולנו מכירים את זה שהמודעות שלנו מצטמצמת לדאגה אחת, משימה אחת, גלילה אינסופית בטלפון, או לופ שלא עוזב אותנו. זה לוכד את כל מי שאנחנו.
אבל בשבת, אומר הבעל שם טוב, יכול לקרות ההפך. הנפש מתרחבת. אנחנו מקבלים "חבילת הרחבה" שכוללת שדרוגים מטורפים, נפש, רוח, נשמה שמרחיבים אותנו בשבת משעה לשעה.
וככה יצא שהתחלתי לשאול חברים: מה זו שבת בשבילכם?
(אגב, זה תרגיל שווה, לשאול אנשים מה זה עבורם: אהבה, זוגיות, להיות אבא, להיות חבר, ועוד. תמיד עולים תשובות מפתיעות ומרחיבות, זו עוד שיטה לקבל "הרחבות" לחיים).
מוטי אמר שהוא לא סובל את תקופת החגים, היא מטרגרת אותו, וחיים הזכיר דרשות 'שעת אפס' בישיבות "לזכות בדין". ושמעתי את זה גם מהרבה אנשים אחרים, שכל הסיפור הזה לא נעים להם. ואז עלה משפט אחד, קצר ומדויק: "זה כמו ניכור הורי".
תחשבו על ילד שההורים שלו נפרדו, אבא עבר לעיר סמוכה. בהתחלה הילד מתגעגע, מתקשר, רוצה לראות אותו. ואז, לאט לאט, נכנסים משפטים קטנים, אווירה מסוימת – "אתה לא באמת חשוב לאבא, הוא רק רוצה ממך משהו". והלב הולך ומתרחק.
עד שיום אחד, בגיל עשרים פלוס, הילד חוזר לרשות עצמו ומחליט לנסות מחדש, והוא קובע להיפגש עם אביו, ובערב אחד רגיל הוא יושב בקפה גן סיפור בפארק ומחכה לאביו, ווהלב שלו דופק, והוא רואה את אבא מתקרב. הנשימה נעצרת. הם מתחבקים, בוכים, ומבינים כמה רצו אחד את השני. כמה חסר היה. פתאום יש לו אבא. והחיים חוזרים אליו מתנה.
זה נוגע בדיוק בנקודה. אפשר להניח תפילין, ללכת לבית כנסת, ללמוד, אבל מה מרגיש הילד הפנימי שלך כלפי אלוקים? אם הוא חווה אותו ככח מחייב, כופה, מרוחק, זה ניכור. פשוט כי זה הצד היחיד שהראו לך.
אבל יש סיכוי. אתה קם שבת אחת בבוקר, והאוויר נעים, ואתה מוציא מהמקרר עוגת גבינה ביסקוויטים וצלוחית של רוטב תות. ויושב מול החלון. ורואה שדות בצבע זהב, וחושב על אנשים, לבבות, על המציאות עצמה, ופתאום אתה קולט אני כאן, כאן בחיים. קרוב אליהם, לעצמי, לחברי, לאלוקים שלי, אני חלק ממנו, מהבריאה הפסיכית הזו, והכל חלק מאחד שלם וגדול.
ואתה מפסיק את מעגל הניכור ומגיע הביתה.
