תכף עלים ייפרדו מענפיהם. הרוח תפזר אותם על שבילים, מדרכות, פינות גן סודיות. אנחנו נעבור שם, נדרוך עליהם בנעלינו, נרגיש את העלה שמתפורר תחת רגלינו, כמו תזכורת דקה לשבריריות של הדברים, למה שחולף ומתפוגג. ובדיוק כשנדמה שהכול מסתיים, כשהעץ חשוף וערום מול שמיים קרים, החורף יוליד ניצנים חדשים, ובאביב שוב יתמלא העולם בעלים ירוקים, רעננים, נושאי הבטחות חדשות.
החיים דינמיים, משתנים, זזים. לעיתים במעגלים ברורים, מחזוריות קבועה ומוגדרת ולעיתים בקווים פרועים, בלתי צפויים, נכתבים מחדש בכל רגע. קשרים, אירועים, באים והולכים, נשזרים בחיינו לרגע או לתקופה, כמו גלים על החוף. זורקים זיכרונות מהים, וכמו שבאו כך הם נסוגים, מפנים מקום לגל הבא.
במשך שנים ליווה אותי הטור הזה, והפך ממקום כתיבה למעין יומן מסע פתוח. הוא היה מערבולת של צבעים, קולות, תחושות. הכתיבה אפשרה לי להציץ על חיי מזווית שונה, להאיר מחדש חוויות מוכרות. לפעמים גיליתי שדווקא כשמנסחים תחושות במילים, הן מקבלות צורה ברורה יותר, הופכות מנקודה עמומה למשהו שניתן לגעת בו. מילים שנכתבות מצליחות לבטא רגשות שלא ידענו לתת להם שם, לפתוח חלונות פנימה למקום שפחות הכרנו.
כולנו עוברים מסע. והמסע הזה, כשהוא נכתב באותיות ומילים, קיבל עבורי ממד אחר. לפעמים הכתיבה הרגישה חשופה, היו נושאים שהביאו איתם אי נוחות, מילים שגרמו לחשוב פעמיים. ובכל זאת בכל אותן מילים הייתה אמת. גם אם היא לא תמיד נעימה, גם אם קשה להישיר אליה מבט, היא שם. נוכחת. קיימת. ואולי דווקא משום כך היא הצליחה לגעת. העירה מקומות רדומים, הזיזה מחשבות, עוררה לבבות.
במהלך השנים קיבלתי מכם תגובות מרגשות. סיפורים קטנים על שינויים משמעותיים שנעשו, על מחשבות שהתחילו להתגלגל בעקבות הקריאה, על מילים שנגעו עמוק. לשמוע אתכם, לדעת מה עורר הטור, איך הוא נגע והדהד ריגש אותי בכל פעם מחדש. נתן לי משמעות מחודשת להמשיך ולכתוב.
פרדות – האם הן תמיד כואבות?
כשהייתי ילדה, וגם כשגדלתי, היו לי פרדות פתאומיות. כאלה שלא הספקתי לומר 'שלום'. אנשים הלכו, ואני נשארתי עם החסר. היום אני מבינה ויודעת שפרדות הן חלק מהחיים. אנשים, מקומות, אירועים אלו דברים שבאים לעיתים לפרק זמן קצר, לפעמים ארוך יותר. הם באים לתקופות. אנחנו מקבלים מהם, כמו אותם אוצרות שגלים זורקים לחוף. יש לנו זיכרונות, חוויות להתרפק עליהן, שיעורים שלמדנו בדרך. מתנות קטנות שהחיים משאירים לנו. הם איתנו, חלק ממי שאנחנו, ממסע חיינו.
אני אוהבת לדמיין את החיים כמו מסע בקרוז. אונייה גדולה, עוצרת כל פעם במדינה אחרת. בכל עצירה אנחנו יורדים, מטיילים, טועמים מאכלים חדשים, נחשפים לניחוחות שלא הכרנו, פוגשים אנשים שונים, לומדים תרבויות. אנחנו מתמסרים לרגע, צוברים חוויות, מתחברים. אבל זו אונייה – והיא לא נשארת. היא מחכה, עוגנת על החוף, ותכף תפליג שוב. מגיע הרגע שבו אנחנו צריכים לעלות בחזרה ולשוט אל מרחבי האוקיינוס. לקחת איתנו את מה שחווינו, את כל מה שנספג בתוכנו ולהמשיך הלאה.
הטור הזה היה עבורי חוף כזה, נמל שבו יכולתי לעגון מדי חודש, לעצור את הספינה הסוערת של חיי ולנשום. כאן פרשתי מחשבות, תהיות, רגשות שלא תמיד מצאו מקום אחר. הוא היה צבעוני כמו קשת אחרי גשם – מלא גוונים ורבדים כמו ציור מופשט גדול, שלא תמיד אפשר לפענח.
תודה למגזין 'המקום', לעורכת, למפיק, למעצב. ותודה לכם, קוראות וקוראים יקרים. הייתם חלק בלתי נפרד, שותפים למסע הזה. מקום שבו נפגשתי איתכם, גם אם לא פנים אל פנים – דרך המילים.
אני אמנם נפרדת מהמגזין כאן, אך לא מהכתיבה. היא ממשיכה ללוות אותי, ואני מזמינה אתכם להמשיך איתי גם – בטור אישי חדש שיפורסם בבלוג, ובקבוצת ווטסאפ שקטה. להצטרפות סרקו את הקוד בתחתית הטור, או כתבו לי בהודעה.
נמשיך לגלות יחד, להתחדש, להעמיק. כי החיים, כפי שכתב דוקטור סוס, מלאים במקומות נפלאים למי שרק סקרן לצאת ולגלות.
מאחלת לנו שנה טובה ומתוקה, עם התחלות טובות ומסעות שמזכירים לנו שהכול חלק מתנועה מתמדת.
שושי סירקיס
