חרדים לספורט: תחילתה של מהפכה?

הרב פפר בן ה-48, נשוי ואב לשמונה ילדים, הוא איש עסוק ורב פעלים. רב קהילה בירושלים, ראש "מכון עיון" ועורך ראשי של כתב העת "צריך עיון", מרצה באוניברסיטה העברית ועוד. אבל אף שהוא דמות מוכרת, הוא לא רואה שום סתירה בין העיסוק בספורט להיותו רב חרדי.  

"גדלתי באנגליה, שם מקובל הרבה יותר שבחור צעיר יעסוק בספורט כזה או אחר, אם ספורט קבוצתי ואם ספורט ליחידים כמו טניס או טניס שולחן", הוא מספר. "הדבר נכון גם באנגליה היותר חרדית, למרות שיש קהילות חסידיות או יותר סגורות שבהן זה פחות מקובל. ברוב המקומות זה הכי נורמלי בעולם ששני חברים ילכו באיזה יום אחרי הצהריים לשחק יחד טניס או כדורסל. גם בתלמודי התורה באנגליה יש זמן שמוקדש לחינוך גופני – בדרך כלל ספורט קבוצתי יותר, כמו כדורגל, אבל גם ספורט יחידני מקובל בהחלט. בצעירותי שיחקתי גם וגם, ואפילו שיחקתי בליגה מקומית. זה לא היה חריג בכלל".

אם בארץ צמד המילים "חרדים" ו"ספורט" נשמע כמעט כמו אוקסימורון, בחו"ל, כך מתברר, השילוב של חרדים וספורט הרבה יותר טבעי ומתקבל על הדעת. גם כאשר בחברה החרדית בישראל עצם העיסוק בספורט ובחינוך גופני נחשב במשך שנים למוקצה מחמת מיאוס ולא מתאים והולם בחורי ישיבה, בקהילות החרדיות בתפוצות לא היה נדיר כלל לראות בחורי ישיבה משחקים כדורסל אחר הצהריים, מתאמנים בחדר כושר או רצים בפארק.

בשנים האחרונות האקסיומות האלה התחילו להשתנות. עוד ועוד מכוני כושר נפתחים בלב הריכוזים החרדים, וגם בשכונות חרדיות למהדרין אפשר למצוא קבוצות כדורסל לנשים. גם קבוצות ריצה בבית שמש, ירושלים ואפילו בפאתי בני ברק, הפכו למחזה נפוץ. אבל כשהרב פפר הגיע לארץ כנער, הטאבו החרדי על עיסוק בספורט היה עדיין שריר וקיים ועיסוק בספורט היה נחלת החוצניקים בלבד.

"למדתי בארץ בשנים הראשונות בישיבת "בית ישראל" בנווה יעקב, שהמנטליות והתלמידים שלה היו בעיקר חוצניקים", הוא נזכר. "היה לי חברותא שלמדתי איתו במשך שנים, בחור מאטלנטה שהיה למדן מיוחד ובמקביל גם שחקן טניס, והיה לנו סדר קבוע: בכל ליל שישי (חמישי בשעות הלילה) היינו עושים 'משמר', בסוף הלימוד התפללנו ותיקין ואז יצאנו לשחק טניס באחד המגרשים שבשכונה. זה היה הסדר שלנו בקביעות. אחר כך כשהגעתי למיר לקחתי פסק זמן מכל פעילויות הספורט שהשתתפתי בהן. התמקדתי בלימוד והקדשתי את כל עתותיי לתלמוד תורה, כך שלא מעט שנים כבחור וכאברך לא עסקתי בספורט בכלל. ויתרתי עליו לטובת הגמרא".

מה גרם לך לחזור לטניס שולחן?

"האמת שזה קרה קצת במקרה. בגיל שלושים ומשהו הסתובבתי בשכונת מגוריי ברמות א' ופתאום שמעתי קולות מוכרים שבקעו מהמתנ"ס הקהילתי. נכנסתי וראיתי שם כמה חבר'ה ששיחקו טניס שולחן, ואז גיליתי שיש שם מועדון טניס שולחן פעיל. הרוב היו ברמה של מתחילים, אבל מבין המתקדמים יותר היה בחור בריטי שהציע לי לשחק. למרות ההפסקה של כ-15 שנה, די מהר חזרתי לעניינים".

מאז אותו מפגש מקרי הפך הרב פפר לשחקן פעיל במועדון הירושלמי – למועדון 'הפועל ירושלים' יש כמה סניפים בעיר. הוא מתאמן בקביעות ואף משתתף במשחקי ליגה. לדבריו, החזרה לטניס הייתה עבורו טבעית ונטולת התלבטויות, למרות שלא תמיד קל למצוא את הזמן הפנוי.

לא היו כאלה שהרימו גבה או התפלאו? 

"זה לא שפרסמתי בעיתונות שהרב פפר משחק טניס שולחן, אבל מצד שני גם לא ניסיתי להסתיר, ופעם אפילו עשו עליי כתבה קצרה באתר של המרכז לטניס שולחן בירושלים. בארץ באמת פחות מקובל שבני ישיבות ובוודאי דמויות רבניות יעסקו בספורט, ואני מניח שהיו כאלה שהרימו או ירימו גבה, אבל מבחינתי יש לזה תרומה משמעותית. מעבר ליתרונות שבעיסוק בפעילות גופנית קבועה, אני מוצא משמעות בהשתייכות לקבוצת אנשים חדשה ושונה באוכלוסייה הישראלית. זאת חוויה מסוג אחר משאר היומיום שלי, חוויה של תחרות, ניצחון והפסד, של הפעלת מידות שונות. היא יקרה לי".

זה כמעט מנוגד לגישה החרדית הקלאסית, שדוגלת בבדלנות ובסגירות. יהיו שיראו בעצם המפגש עם קהלים אחרים סיבה להימנע מכל עיסוק בספורט שיכול לעודד מפגשים כאלה.

"אני מבין שהגישה המתבדלת מזהירה מפני מפגשים מהסוג הזה, ואפשר להבין את זה בפרט בגילאים צעירים שיש בהם חשש להשפעה ניכרת. אבל מגיע שלב שבו אתה אומר: רגע, הרקע התורני נותן לי כלים לקדש שם שמיים גם מחוץ לבית המדרש, ולקיים שיח שמשלב ערכים יהודיים במסגרת רחוקה מהמוכר והרגיל. אני לא מדבר על 'קירוב רחוקים', אלא על עצם המפגש, יותר 'קירוב לבבות'. אם אנחנו לא מסוגלים לזה, אז איפה החוסן שלנו? באופן אישי, אני נהנה מהמפגש הטבעי והפשוט, מקום שלא קוראים לי 'הרב פפר' אלא יהושע. זה איזשהו עושר חווייתי במסגרת של תחרות בריאה, יש בכך איזו הרחבת הדעת".

הרתיעה החרדית ישראלית מעיסוק בספורט, סובר הרב פפר, נובעת בין השאר גם מהמתח בין החילוניות לבין הדת בארץ. "בעולם החרדי הישראלי יש רתיעה כללית מהעיסוק בחול. החול נתפס כדבר שיש בו סכנה מעצם היותו חול, והמתח הזה גורם לרתיעה עמוקה מכל מה שמקושר אליו. בעבר גם לאכול במסעדות היה דבר לא מקובל, כי מדובר בתרבות חול, כמו גם יציאה לעבודה ובעניינים נוספים כמו מוסיקה ואומנות. בחו"ל מקובל לצאת לעבוד ובאותה מידה גם מקובל לעשות ספורט, ודווקא בישראל יש חשש משמעותי יותר מתחומי החול השונים. ייתכן שזה בגלל שכאן יש נוכחות של יהודים בין יהודים, בעוד שבחו"ל יש בידול טבעי ועמוק מאוד בין גוי ליהודי.

"בארץ יש רתיעה מלתת ערך לדברים האלו, לכן יש גם זלזול. מה פתאום שאדם יהודי או תורני יעסוק בעולם הספורט וילכלך את ידיו? בחו"ל מקובלת הגישה שאפשר להיכנס לעולם החול, ואף לרומם חוויות של חולין ולהביא לתוכן משהו יהודי ועמוק. כשאני עוסק בחול אני לא מוריד את הכיפה, אלא נשאר עם הערכים שלי והחיבור לקב"ה. אני לא מאבד את מי שאני".

אין הרבה דמויות כמו הרב פפר, דמויות חרדיות ואפילו רבניות שמשלבות עיסוק בספורט בסדר היום, ויש לתהות: האם יש אפשרות של שינוי משמעותי בקרב העולם החרדי בתחום?

כיצד לדעתך העיסוק בספורט יכול להפוך לנחלת רבים גם בציבור החרדי? והאם הדבר ראוי?

"לא באתי ליצור מהפך בתחום הספורט והיהדות החרדית. יש דברים נחוצים יותר וחשובים יותר שאני עסוק בהם, והספורט הוא יותר עניין אישי. אבל ככל שהציבור נכנס יותר לעולם המעשה, עולמות של חולין, ברור שתהיה יותר פתיחות וחשיפה לעולם הספורט. נדרש אפוא שינוי תודעתי, שלא מדובר במשהו פסול אלא בדבר לגיטימי שיש בו ערך ויופי, למרות שהוא לא מתחרה, כמובן, עם לימוד התורה וערכי קדושה. טוב שתהיינה דמויות תורניות שרואות את הטוב והיפה בעיסוק בספורט, באופן שהוא לא הופך לתרבות שלמה אלא שומר על ממדים ראויים. בסוף, ספורט הוא צד נוסף של 'דרך ארץ', שעליו נאמר 'טוב תורה עם דרך ארץ'. אנחנו צריכים לדעת לקיים את שניהם". 

"הרבה בחורי ישיבות מגיעים להתאמן היום"

הרב פפר הוא לא היחיד שסבור שלעיסוק בספורט יש ערך מעבר לשמירה על אורח חיים בריא, אלא ככלי המעניק סיפוק ויכולת התמדה. "אני רואה הרבה אנשים, בפרט בציבור שלנו, שאין להם שום דבר שמוקדש רק להם. היום שלהם נע סביב לימוד תורה לעבודה ולמשפחה, ואני שואל: מה אתה עושה לעצמך ובשבילך? איפה המקום שיכול להיות פינה בשבילך? חשוב שיהיה לאנשים ערך מוסף בשביל עצמם, העיסוק בספורט יכול למלא את המקום הזה", אומר אלי רוט, מי שאולי מוכר לחלק מקוראי המגזין בכינוי "נינג'ה דוס".

רוט בן ה-29, נשוי ואב לשניים, היה החרדי הראשון שהשתתף בתוכנית "נינג'ה ישראל" ואף הגיע לחצי הגמר. הוא גדל בביתר עילית, למשפחה מחסידות צאנז, והיום מנהל קיר טיפוס בירושלים ומאמן ילדים עם צרכים מיוחדים. 

בתוכנית ובראיונות שהגיעו בעקבותיה, הקפיד רוט להדגיש שאף שהוא חרדי לכל דבר, הוא אינו מתיימר לייצג את הציבור החרדי, אלא את עצמו בלבד. מוטיב שחוזר על עצמו בשיחה איתי. "היו תגובות טובות על ההשתתפות שלי והיו פחות טובות", הוא אומר. "סך הכול, לא עשיתי שום דבר לפני החתונה. הלכתי לנינג'ה ישראל רק אחרי שהייתי נשוי, והייתי אז בוגר וידעתי מה אני רוצה. ידעתי שיהיו תגובות בגלל שבחרתי ללכת לנינג'ה ולהופיע בפריים טיים, ובגלל שהכנתי את עצמי מראש שלא כולם יתחברו, לא עניין אותי מה אומרים. כשראיינו את אמא שלי בזמנו היא אמרה: זה הבן שלי ואני מקבלת אותו כמו שהוא. אולי הוא לא חי בדרך החיים שהייתי רוצה שיצעד בה, אבל אני מכבדת את הדרך שלו".

איך הגעת לתוכנית?

"תמיד עסקתי בספורט, גם כשלמדתי בישיבה. הייתי 'היפר', פעיל מאוד ומלא אנרגיות. לא הלכתי לחדר כושר או עסקתי בספורט מקצועי, אבל הייתי ילד ובחור עם המון מרץ שרק חיפש איפה להוציא אותו. גם בישיבה קטנה הייתי הולך לשחק כדורגל עם החברים. אחרי החתונה התנדבתי בכיבוי אש ופגשתי שם מישהו שהתמודד בנינג'ה, זו הייתה העונה הראשונה ששודרה בארץ, ראיתי ונדלקתי, והחלטתי שאני חייב להגיע לשם. כבר לפני זה התעסקתי בטיפוס אחרי שחבר להתנדבות הכיר לי את התחום והתחברתי אליו מאוד. התמודדתי בתוכנית והגעתי לחצי הגמר, וזו הייתה חוויה. גם היום אני ממשיך להתאמן, רצתי השנה מרתון ואני מפעיל קיר טיפוס ועוסק בתחום הספורט באופן פעיל, זה נושא שקרוב לליבי".

לעיסוק בספורט יש ערך מוסף כשמדובר בבני נוער ומתבגרים, טוען רוט. "למה אני אוהב לחנך ולטפל דרך הספורט? כי בסוף אנחנו פוגשים דרכו את הקשיים והאתגרים שאנחנו מתמודדים איתם ביומיום. יש לו יכולת לרפא את הנפש ואת הגוף. ואני חושב שיש שינוי גדול ומשמעותי בשנים האחרונות בציבור שלנו".

אלו שינויים אתה רואה בשטח?

"יש הרבה בחורים חרדים שמגיעים לחדר כושר להתאמן, כשבעבר זה היה הרבה פחות מקובל. בחורים מכל המגזרים, ליטאים וחסידיים. גם לקיר הטיפוס אצלי מגיעות קבוצות מישיבות שמבקשות לסגור את המתחם במיוחד בשבילם, כדי שיוכלו להתאמן. יש הרבה יותר עידוד והבנה גם מצד הצוות החינוכי. בכלל, אני רואה הבנה גדולה שזה לא הדור של ההורים שלנו. אני רואה בשטח ראשי ישיבות ומשגיחים שמתעניינים ושואלים איפה אפשר לעשות פעילות, כאלה שהפנימו והבינו שזה דבר בריא וחשוב לא רק לגוף אלא גם לנפש. יש הבנה שהעיסוק בספורט ובכושר לא מגיע על חשבון היהדות ולא על חשבון החרדיות ושאפשר וצריך למצוא לו מקום". 

על אף הנימה האופטימית העולה מדבריו, מדגיש רוט שיש לנו עוד דרך ללכת. "עדיין יש המון פעילות לבנות בצורת חוגים ייעודיים וחדרי כושר שאין לבנים, ויש דרישה מהשטח לחוגים ולפעילויות כאלה. שיהיה חוג נינג'ה או טיפוס או כדורגל, משהו שמיועד לילדים בחיידר ולבני הישיבות. צריך לתת לאנשים אלטרנטיבה למה שיש במקומות אחרים, שיהיה מקום מותאם לציבור החרדי ושלא יצטרכו ללכת לחפש אלטרנטיבות במקומות אחרים. ובינתיים יש הרבה יותר ביקוש ודרישה מהיצע בשטח".

"לא רואה סתירה בין היותי אישה ואצנית מקצועית"

האצנית ביטי דויטש הדהימה בשנת 2019 את עולם הספורט בישראל כשהגיעה למקום הראשון במרתון טבריה וזכתה באליפות הארצית. המחזה יוצא הדופן של אישה חרדית, אם לחמישה ילדים שרצה על המסלול במטפחת וחצאית, נראה לרבים בהתחלה כמעט בלתי נתפס. אבל דויטש הגיעה מוכנה לשבור את כל הסטריאוטיפים והדעות הקדומות.

"תמיד אהבתי ספורט ותמיד הייתי פעילה", היא מספרת, "כבר בגיל צעיר התחלתי לעסוק בהתעמלות קרקע, מאוד אהבתי את זה והייתי טובה, אבל בגיל 12 הייתי חייבת להפסיק מטעמי צניעות, כי לא היו קבוצות נפרדות לבנות והיה קשה להמשיך. החלטתי לחזור לרוץ כשהייתי בת 26, אחרי שש שנים שלא עשיתי שום פעילות גופנית. ילדתי ארבעה ילדים ופשוט לא היה לי זמן, רציתי לרדת במשקל ולחזור לכושר, ואז התחלתי לרוץ באופן ספונטני. רציתי להתמיד, אז אמרתי לעצמי שאם אני אתמודד במרתון, זה יחייב אותי להתאמן. אהבתי את הריצה מהרגע הראשון, ואחרי שהגעתי למקום השישי במרתון הראשון בחיי, הבנתי שאני טובה בזה. לא חשבתי שאגיע לאליפות ישראל או משהו כזה, רק רציתי להמשיך לרוץ".

מאז אותה החלטה ספונטנית להתחיל לרוץ הוכתרה דויטש כאלופת ישראל במרתון חמש פעמים, מתוכן ארבע שנים ברצף בין השנים 2019–2022. הזכייה האחרונה התקיימה שבוע לפני השיחה שלנו, כאשר דויטש הוכתרה לאלופת ישראל במרתון טבריה בפעם החמישית, כשסיימה במקום הראשון בזמן של 2:55:41 שעות.

דויטש בת ה-35 עלתה לארץ מניו ג'רזי כשהייתה בת 20. היא לא מכחישה שהבדלי המנטליות בין הארץ לחו"ל השפיעו במידה לא מעטה על הפעילות שלה. "בקהילה החרדית בארצות הברית העיסוק בספורט באמת יותר מקובל מאשר בארץ", היא מסכימה. "בכל זאת הגישה קצת יותר פתוחה, ויש יותר אופציות לעסוק בספורט. בארה"ב נשים רצות, זה לא דבר לא מקובל, אבל גם שם, עדיין מסתכלים על ספורט תחרותי כמשהו ששייך לתרבות יוון. בכל חנוכה אני מרגישה את המבט הזה, שמסתכל על ספורט תחרותי כמשהו שהוא לא בשבילנו, אבל אני חושבת שאין באמת סתירה מבחינה יהודית. האימון נותן לנו כוח מנטלי ושילוב של הגוף והנפש. בריצה יש לי את השקט, זמן שאני יכולה להתחבר עם עצמי ועם הקב"ה. אני אוהבת את זה, זה מאוד עוצמתי ונותן לי המון חשק להיות הגרסה הכי טובה של עצמי בכל תחום בחיים. אני לא רואה סתירה בין היותי אישה חרדית ואצנית מקצועית". 

באלו אתגרים נתקלת כאישה שומרת מצוות שעוסקת בספורט תחרותי?

"קודם כל, אני תמיד רצה עם כיסוי ראש, עם חצאית ושרוולים. אני יודעת שזה פוגע לי בזמנים, אבל לא מוותרת על כך. יש גם תחרויות בינלאומיות חשובות שהפסדתי, בגלל שהתקיימו בשבת. למשל, באולימפיאדת טוקיו 2020 הזיזו את היום של מרתון הנשים מראשון לשבת, כך שכמובן לא יכולתי להשתתף. גם באליפות העולם באתלטיקה בשנת 2019 שהתקיימה בדוחא, בירת קטאר, מרתון הנשים נפל על ליל שבת, וכך קרה גם באליפות העולם בבודפשט, הונגריה ב-2023, אבל היה ברור לי שלא אוותר על העקרונות ועל הערכים שלי".

ומה לגבי היחס מהקהילה החרדית? איך מקבלים את העיסוק שלך?

"תמיד יהיו אלו שתהיה להם ביקורת, ויהיו גם אלו שיעודדו ויתמכו. כשהתחלתי לרוץ, גרנו בהר נוף שבירושלים, וידעתי שלרוץ בשכונה שם זה דבר קצת פחות מקובל, אז לא רצתי שם ברחוב, הייתי הולכת לרוץ בשכונות אחרות, ולא הייתה לי בעיה עם זה. אני חושבת שחשוב מאוד לכבד את הקהילה והסביבה שלנו, וזה לא אומר שאני מוותרת על עצמי או על הערכים שלי".

דויטש מספרת שהיא בהחלט רואה איך המגמה השתנתה בשנים האחרונות. "כשרצתי את המרתון הראשון שלי, לא ראיתי הרבה נשים שהשתתפו בו, ואני לא מדברת רק על נשים חרדיות אלא על נשים בכלל, ובשנים האחרונות המחסום הזה נשבר. עוד ועוד נשים מאמינות בעצמן וחושבות שזה אפשרי. הרבה יותר נשים התחילו לרוץ, וגם הנשים החרדיות בתוכן. פעמיים בשבוע אני מגיעה לפארק הירקון כדי להתאמן, ואפשר לראות שם הרבה נשים בחצאיות שמתאמנות ומתאמנות רציני. קיבלתי הרבה פידבק חיובי, גם מנשים שאמרו שלפני זה לא חלמו לרוץ, ועכשיו זה משהו מגניב ומקובל".

איך אפשר לעודד עיסוק בספורט ובכושר גופני בציבור שלנו?

"אישית, מה שעזר לי זה להציב לעצמי מטרה ויעד, וגם בעלי היה שותף. חשוב מאוד שיהיה מישהו שעושים את זה ביחד איתו, הרבה יותר קל להגשים מטרות כשיש מישהו שמעודד ותומך, ואני לא מדברת דווקא על תמיכה של בן זוג, גם חברה קרובה יכולה למלא את התפקיד הזה. אני חושבת שכשיש חינוך ומודעות מהבית זה נותן דוגמה, ותלוי גם אם המוסד החינוכי מעודד את זה או מתנגד. הבנות שלי לומדות בבית ספר ממלכתי חרדי ועוסקות בספורט, ולדעתי זה בהחלט בגלל הדוגמה שיש להן בבית".

"לילדים אין מקום לזוז ולרוץ"

מיקי חייט הוא מחלוצי סצנת הקפוארה במגזר החרדי. חייט, מי שמעיד על עצמו שהיה מוגדר בצעירותו כנער בסיכון, הגיע לקפוארה אחרי שכמעט ונפלט מהעולם החרדי, ומצא דווקא בעיסוק באומנות הלחימה הברזילאית עוגן ומשמעות. האימונים, הוא מספר, שמרו עליו מפני הרחוב והסכנות שבו. 

חייט שב לעולם החרדי, התחתן ומאוחר יותר החל לעסוק באימון ילדים ונערים בקפוארה. "פתאום הפכתי לכתובת בתוך המגזר שמתאימה לילדים שהמסגרת קשה להם", הוא נזכר. "גיליתי מהר מאוד שאין בבני ברק שום מקום ייעודי לעשות בו פעילות גופנית. החלטתי לפתוח מקום בעצמי כדי להפעיל בו סטודיו לקפוארה, ובתוך זמן קצר הסטודיו אכלס לא רק אותי ואת חוג הקפוארה, אלא גם חוגים לנשים ונערות של מחול, ריקוד, אירובי ועוד. הבנתי שמתפתח לי פה משהו עם הרבה אחריות ורציתי לעשות אותו הכי טוב שאפשר אז נסעתי לברזיל ולמדינות רבות באירופה להשתלמויות וסדנאות כדי ללמוד להיות מדריך טוב יותר. השקעתי הרבה כדי להגיע לדרגה גבוהה".

סטודיו אסאי של חייט גדל והפך למרכז ספורט גדול בלב בני ברק, עם סניפים נוספים ברחבי הארץ. לפני עשור החליט להקים את עמותת "חרדים לקצב" שפועלת לקידום אורח חיים וחוסן בריאותי בציבור החרדי, בדגש על שימוש בספורט ככלי חינוכי חברתי וטיפולי.

"ההחלטה להקים עמותה ולקדם את נושא הכושר ואורח החיים הבריא כאג'נדה קרתה בכמה שלבים", הוא מספר. "בפעם הראשונה בשלב שקצת התחלתי להבין מה עבר עליי כנער, ואיזה מזל שהיה לי את הספורט כעוגן, ובפעם השנייה כשהתחלתי להדריך בני נוער וילדים חרדים וחיפשתי מקום ללמד בו, וגיליתי שאין מקום לספורט בבני ברק. הקמתי מרכז כזה ולאט לאט מצאתי את עצמי מפתח שם פרויקטים שונים שפונים לנוער בסיכון ועד לילדים מהמיינסטרים בקהילה החרדית. ככה קמה עמותת חרדים לקצב וסטודיו אסאי. כיום יש לנו פעילות ב-15 ערים ואלפי משתתפים, והעמותה שלנו מכשירה מדריכי כושר ומאמנים כמובילי שינוי לאורח חיים בריא ואיכותי וכמשפיעני בריאות. בנוסף, אנו פועלים לחיבור בין ספורטאים מכל המגזרים, ולתרומה של מאמני ספורט חרדים לחברה הישראלית".

בעבר לא היה כמעט מענה לילדים ולנערים חרדים שרצו לעסוק בספורט, מה השתנה בשנים האחרונות?

"יש יותר מודעות ויותר רצון בשטח. בזמנו הייתי החרדי הראשון שעסק באמנות לחימה. כשהתחלתי ללמד הייתי המדריך היחיד, היום יש לי מתחתיי עשרה מדריכים שלמדו איתי, וזה נכון גם לתחומים אחרים של פעילות גופנית. יש התעוררות ויש צורך, היום יש הרבה יותר חוגים ואופציות לציבור החרדי, החל באישה שפותחת חוג התעמלות במרתף של הבניין ועד לקבוצות ריצה וחוגי כדורסל, אבל אנחנו עדיין לא במקום שבו אנחנו צריכים להיות. זה לא חלק ממערכת החינוך ומסדר היום החרדי. לא פעם אני נתקל בהתנגדות בגלל תפיסות שמקורן בחשש והרבה פעמים בבורות וחוסר הבנה. 

"לא חוויתי התנגדות לפעילות באופן כללי, אבל כן נתקלתי במנהל של תלמוד תורה שאוסר על התלמידים ללכת לחוג קפוארה, או בבית יעקב שאוסר על תלמידותיו להשתתף בחוגים בגלל שהמורה לא מגיעה מזרם מסוים. בנוסף, אין כמעט מתקנים או מקומות לכושר בערים חרדיות, צריך לזה הקצאות מיוחדות שבדרך כלל הולכות למקומות אחרים, ואם אין מקום קרוב להתאמן בו זה לא יקרה. אי אפשר לצפות מבנאדם ללכת כמעט שעה הלוך וחזור כדי להתאמן, בסדר היום העמוס שלו".

איך אפשר לעשות שינוי ולקדם אורח חיים בריא ומודעות לכושר בציבור החרדי?

"בכנות? צריך שתהיה דרישה של הציבור והתעוררות מלמטה, מתוך השטח. לעורר מודעות וחינוך לזה כבר בגיל הרך, הייתי רוצה להקים פורום של מנהלי ת"ת ואנשי חינוך שיבינו את החשיבות של קידום אורח חיים בריא וכושר גופני במוסדות הלימוד. דיברתי עם מנהלים שמתארים מצב שבו אין לילדים אפילו מקום לזוז ולרוץ בחיידר מחוסר מקום, בבתי הספר של הבנות יש אולי שעת התעמלות שבועית אחת שהיא בדיחה. צריך הרבה הסברה על התועלת שבספורט ובאורח חיים בריא, ובתרומה שלו לאיכות החיים. הציבור החרדי מוביל באחוזי הסוכרת ובמחלות הלב, ואפשר לשנות את זה עם הסברה ומודעות".

"השינוי יבוא מלמטה"

למרבה הפלא, אף שלא מעט מחקרי מדיניות שונים מתמקדים בחברה החרדית ובשינויי המגמות שבה, אף מחקר רציני ומעמיק לא התמקד עד כה בשילוב בין חרדים לספורט. רויטל בן משה, סמנכ"לית עמותת 'חרדים לקצב', מסכימה שקשה למצוא נתונים מעודכנים בנושא.

"אני חושבת שזה מכיוון שהתחום הזה התפתח רק בשנים האחרונות. עדיין לא נתפס בתודעה הישראלית שיש פעילות ספורטיבית בציבור החרדי", היא אומרת. "אנשים באים ורואים את המקום ונדהמים: מה, חרדים עושים ספורט? מעצם השאלה אני מבינה שהם לא מבינים מה באמת קורה בשטח ולא מבינים את התהליך המשמעותי שמתרחש בחברה החרדית. אם בעבר הייתי מחפשת מדריכות כושר חרדיות ולא הייתי מוצאת, היום יש כאלה בשפע. יש הרבה יותר חוגים והרבה יותר מודעות".

בן משה, אם לחמישה ילדים וסבתא לשבעה נכדים, חוותה בעצמה את התמורות שעבר הציבור החרדי בכל מה שקשור לספורט. היא עצמה מגיעה מבית דתי לאומי, והייתה בנעוריה ספורטאית פעילה ואתלטית שאף ייצגה את האולפנה שלה בתחרויות שונות.

"התחתנתי לתוך העולם החרדי וחייתי בזוגיות רעילה וקשה, עם בן זוג שמנע ממני לצאת לעבוד ולהתפתח", היא מספרת. "המפלט שלי היה הספורט והכושר. הייתי הולכת לשיעורי אירובי והתעמלות, ובאיזשהו שלב החלטתי ללכת וללמוד אימון כושר בעצמי. גיליתי שאין לי איפה ללמוד, היו כמה מקומות שהוציאו קורסים ממוקדים וקטנים, אבל הרמה הייתה נמוכה כי אלה בנות שלא עסקו בספורט כל חייהן, זה לא אתגר אותי. היום כבר יש בתי ספר וסמינרים שמכניסים ולומדים את עולם הספורט, ובמכללת וינגייט יש שלוחה ייעודית לציבור החרדי, אבל בזמנו לא היו כמעט מקומות כאלה. אחרי הלימודים התחלתי לאמן וגיליתי כמה דרישה וצורך יש לזה בקהל החרדי, והחלטתי שאני לוקחת ומציבה לי את תחום הכושר והבריאות כיעד וכמטרה".

בשנת 2015 מונתה לסמנכ"לית עמותת "חרדים לקצב", היא מאמינה גדולה בכוחו של הספורט לחולל שינוי. "אני חושבת שמעבר לערך שהוא מביא לגוף יש בו הרבה ערך נפשי, ואני רואה אצל נשים שעוברות תהליכים ארוכי טווח, שמקבלות חוסן וכוח מהעיסוק בספורט", היא אומרת. "לאישה בחברה החרדית יש אחריות גדולה וסדר יום עמוס ומלא, ונשים שמתמידות בפעילות גופנית מגלות שיש להן יותר כלים ויכולות נפשיות להתמודד עם השגרה והעומס".

איך פועלים כדי להעלות את המודעות בשטח?

"אני חושבת שאם יש רצון לשיפור, זה צריך לבוא מלמטה, מההורים. הם צריכים לבוא ולדרוש כדי שבית הספר יבין את החשיבות. הם צריכים להעלות את הנושא הזה על המפה, כי להורים בבתי הספר יש כוח והם יכולים לשנות הכול. נכון שבמוסדות חרדים אין ועד הורים, ועדיין כשיש קבוצה שמתאגדת עם מטרה משותפת, היא תצליח להזיז דברים. קודם כל צריכים להיות במודעות להבין את החשיבות. ועדיין, אין לי ציפייה ומחשבה שבתי הספר יכולים להיות הבסיס של הפעילות הספורטיבית, אני חושבת שיש היתכנות גדולה יותר במסגרת סטודיו וחוגים פרטיים, ולא במסגרת בתי הספר. איפה יש חדר התעמלות בבית הספר? איפה יש מתקנים בבית הספר? חסר לזה תקציב והסברה, ואת זה יכולים לשנות רק דרישה מהשטח ומודעות של ההורים. חסר בחברה תיווך והסברה על חשיבות הכושר ואורח חיים בריא, שבמקומות אחרים אין בהם צורך כי הם מובנים מאליהם".