חרדי עם כלב? יש חיה כזאת

סיפרו פעם שכשהילידים באמריקה ראו את הספרדים הכובשים יורדים מהאונייה, רכובים על סוסים, הם התפעלו מאוד. לא היו סוסים מעולם באמריקה, והמפלצת המשונה הזאת היתה ממש מרשימה. אבל אז האיש ירד מהסוס והילידים התפזרו בבהלה רבה: המפלצת התפצלה לשניים! חצי איש וחצי חיה. איזה דבר!

אני זוכר היטב: היצור שמולי לא היה פחות מוזר. גם חרדי וגם עם כלב. איזה דבר. 

מאז, עברו הרבה דברים על הרי בית שמש, וגם עליי.

לא מזמן, היה לי איזה עניין, ואחרי זה חיפשתי מנחה זריזה באחד מרחובות הנביאים ברמה ג'. כמו אז, מרחוק, דמות. ילד טוב פאות, שפת גוף של חיידר טוב, וכלב לבן הולכים, תכליתיים, עוצרים מדי פעם, זה לרחרח וזה להסתכל על השמיים. הפעם לא מפספס:

אה, סליחה, ילד? איפה פה מנחה עכשיו?

פה בשטיבלך, כנראה.

שתיקה.

איזה כלב חמוד.

כן. 

איך קוראים לו?

לה. זו כלבה. קוראים לה שיפקה.

הצדיק'ל המשיך ללכת, שיפקה לידו.

וזה חזר על עצמו. הליכה זריזה אחרי צהריים ברמה ג' או ה', תמחיש לכם את השינוי שעובר על הפרהסיה של הציבור, ככל שזה נוגע להכנסה של כלבים לחוג המשפחה החרדית. עשרות ילדים, ללא הגזמה, מלווים כלבים בכל הגדלים והצורות. כלבים שבילדות שלי היו גורמים לכל השכונה החרדית שגרתי בה, לברוח בצווחות אימה ועונג. נכון, ברבי עקיבא זה עדיין נדיר. אבל בפריפריה – משהו זז. ומכשכש בזנב.

פרק 2: לא אוגר

שלום סלומון יכול לומר משהו על כלבים ואנשים. לא סתם אנשים, משפחות חרדיות. 

"רוב מוחלט של המשפחות שאני ליוויתי בתהליך, הגיעו ממקום פונקציונלי. התמודדות רגשית, טיפוליות, ליווי. הלגיטימציה צריכה להיות בבסיס. גם קהילתית, גם תודעתית, וגם מבחינת מגורים".

שלום הוא במקור משכונה ירושלמית ותיקה, ארזי הבירה. היום הוא מחבר בין אהבה לטבע וטיפוליות, ומכשיר כלבי ליווי טיפוליים עבור מגוון מצוקות, החל במצוקות רגשיות מינוריות, וכלה בפוביות עמוקות ומקרי פוסט־טראומה. במקביל הוא מאלף כלבים, ויש לו נסיון ייחודי: הוא מלווה משפחות חרדיות במסע להכנסה הביתה של הכלב הראשון. החל בייעוץ הראשוני ובבחירת הכלב ועד התמודדות עם האילוף והאתגרים במהלך הדרך.

"רוב המשפחות החרדיות שאני מכיר שהכניסו כלבים עשו זאת בעקבות צורך רגשי של אחד מבני המשפחה. לפעמים מישהו בסביבה זרק להם שזה רעיון טוב, וזה התחבר להם. זה יכול להיות בגלל אוטיזם, טראומות משפחתיות, או בעיות רגשיות כלליות כמו פחדים והתפרצויות. יש גם משפחות שהגיעו לזה בגלל שהילדים פחדו מכלבים ברמה פתולוגית, וזה הקשה עליהם בחיי היומיום. ההורים רצו לפתור את זה, וכך הכלב נכנס הביתה. לרוב, אחרי שהמשפחה כבר קיבלה את ההחלטה והכניסה את הכלב, הבעיה נפתרת כמעט לחלוטין".

בא ניתמם: מה הסיפור הגדול פה? מה בעצם ההבדל בין כלב לחיית מחמד רגילה, כמו…  אוגר?

"הסיבה שאנשים מחזיקים כלבים כבר אלפי שנים היא שהתקשורת שלהם מאוד דומה לשלנו. כלבים חיים בלהקות, יש להם אמפתיה והבעת רגשות מאוד דומה לשל בני אדם. הם אולי לא משתמשים במילים, אבל שפת הגוף שלהם מאוד ברורה וקל להבין מה הם מרגישים.

"כלבים גם מאוד חכמים, אפשר ללמד אותם התנהגויות שמאפשרות לנו לחיות איתם בבית באותה קורת גג. הרי כלב הוא בעל חיים טורף, ובכל זאת אנחנו חיים איתו בשלום. זה כי הוא רואה בנו את חברי הלהקה שלו, והוא לא רק שלא יפגע בנו – אלא גם יתחבר לאינטרסים שלנו. יש בזה משהו ממגנט.

"אני לא מכיר אוגר שאם תלטף אותו, הוא יחזיר לך ליטוף, או ארנב שיזהה את מצב הרוח שלך אחרי יום עבודה ויבוא לנחם אותך".

מה זה עושה לחיי היומיום במשפחה?

"קודם כל, כל מי שגידל כלב יכול לומר לך מיד – יש תגמול רגשי ענק. כל מפגש עם הכלב מביא איתו שטף של אמפתיה ושמחה. תמיד יש לך מישהו שנכון להיות באינטראקציה איתך. למשל, ילד שגדל במיקום 'סנדוויצ’י' במשפחה – מצד אחד הוא לא חש חמוד כמו הקטנים, ומצד שני נעלם מתחת הגדולים – יכול לקבל ביטוי באחריות על הכלב, שמשיב לו אהבה ויחס אינטנסיבי וחיובי. עצם ההתמודדות עם המטלה שההורה יכול לתת לו, כמו לעשות תרגילים עם הכלב, יוצרת אצלו חוויה של שליטה והעצמה.

"כשמדובר בכלב גדול ומרשים, יש לזה יתרון כפול – הילד מקבל תחושת שליטה בייצור עוצמתי, וזה נותן לו כוח וביטחון. האחריות עצמה גם מאוד מתגמלת. מהרגע שהכלב נכנס הביתה, מתחילים להרוויח ממנו.

"אצל הבן שלי, שאובחן ברגישות יתר, אין לי ספק שהכלב היה זה שעזר לו הכי הרבה. ילדים עם רגישות יתר רוצים לגעת וללטף, ולמבוגרים קשה עם זה, אבל הכלב דווקא שמח לקבל כמה שיותר ליטופים. עכשיו תדמיין מה זה עושה לילדים עם בעיות רגשיות משמעותיות".

פרק 3: ספאס'ט נישט

"אני תמיד אומרת, לכל מקום שאנחנו מגיעים, אנחנו מתחילים בפינת ליטוף ומסיימים בטיפול רגשי", אומרת בחיוך חוי בר זאב. הם גרים בתל אביב, בעלה הוא הרב הראשי של בית הכנסת הגדול. הם הכניסו לפני 3 שנים את הכלבה פיצי לבית. 

"אני לא הסכמתי בשום אופן. מה אני צריכה את זה? הלכלוך, הבלגן, חשבתי שזה לא בשבילי".

ומה הסתבר? 

"שזה ממש לא כצעקתה. בפרט בעידן השואבים והרובוטים. יש התעסקות סביבה, אבל היא מינימלית. התועלת שהילדים מקבלים בעקבות הטיפול בה גדולה לאין ערוך".

אבל בכל זאת, יש מחיר מעבר. איך הכלבה התקבלה במשפחה המורחבת?

"תשמע. בסוף, הכנסנו כלב בגלל צורך רגשי של אחד הילדים. אני רואה את זה הרבה במגזר החרדי – זה לא קורה סתם ככה, אלא מתוך סיבה ספציפית. כשמביאים כלב למשפחה חרדית, זה כמעט תמיד נובע מצורך רגשי ברור – ילד עם בעיה רגשית, אשפוזים תכופים, פחדים. אם אין סיבה ברורה, זה לרוב ילווה בהתנגדות, או לפחות בהרמת גבה.

"יש לי אחות שמפחדת מאוד מהכלבה, אז אנחנו פשוט לא מביאים אותה לאירועים משפחתיים. מעבר לזה, לפעמים מנסים 'לחנך' אותנו שזה בסך הכל בעל חיים, לא חלק מהמשפחה. אבל זה לא מתיישב עם איך שהילדים חווים אותה, וזה יוצר מתחים מסוימים.
למרות זאת, חוץ ממעטים שחוששים, רוב המשפחה מקבלת את זה. אפילו לקחנו את הכלבה איתנו לביקור אצל סבתא שלי בירושלים ולבני ברק. אנחנו תמיד מתקבלים כסוג של אטרקציה. המשפחה מוצאת דרך להתמודד. בסוף, בשורה התחתונה, באירועים משפחתיים אין ילד שחשש להתקרב, ובסוף הערב לא מצאנו אותו מלטף ומחבק אותה".

את יכולה לשים את האצבע, מה בעצם עומד מאחורי ההתנגדות המובנית?

"יש כמה גורמים. קודם כל, זרות. פשוט לא רגילים לזה. מעבר לזה, התפיסה במגזר החרדי היא מאוד פונקציונלית – וכלבה קטנה ויפה שלא 'תכליתית' נתפסת כמשהו לא הכרחי. יש גם קצת פחד בסיסי, פשוט כי אין חשיפה לכלבים. אבל בעיקר – ספאס'ט נישט. זה פשוט לא משהו שעושים". 

פרק 4: למה לא? 

האם יש משהו באורח החיים החרדי שסותר את גידול כלבים?

אלי דן לא מהסס: "בהחלט. גידול כלב דורש מקום, זמן, קשב, משאבים כלכליים ורגשיים – דברים שלרוב משפחות חרדיות פשוט אין בשפע. החברה החרדית נבנתה על אתוס של הישרדות והסתפקות במועט. זו תרבות שבה כל המשאבים הולכים למשפחה, ללימודים, לפרנסה. רק בשנים האחרונות, עם רווחה כלכלית אצל חלק מהמשפחות, זה הפך להיות קצת יותר נפוץ".

אלי דן לא זר לאתגרים. כילד כהה עור הוא גדל בבני ברק, על כל המורכבויות, התחנך בפוניבז' וכיום גר בבית שמש, ועובד כמוזיקאי, איש תקשורת וחינוך. 

האם היחס לכלבים בחברה החרדית הוא זר או שלילי?

"בבסיס, זה פשוט… זר. ואנחנו לא מתמודדים טוב עם דברים שאנחנו לא מכירים. יש גם אלמנט של שליליות, כי נתפס כאילו כלב הוא דבר של מי שיש לו 'זמן פנוי'. החרדיות לא משאירה זמן פנוי – החיים מלאים בעומס של לימוד תורה, משפחה ופרנסה. ולכן נוצר הקשר שלילי של שפיטה – 'מה, יש לך זמן פנוי? חסר לך מה לעשות?' אין ילד שלא גדל על הסיפור על הסבא מקלם, שלפני מלחמת העולם השנייה, הוא ראה גרמני מנשק את הכלב שלו ואמר שמובטח לו שבמקום זה יהרגו בני אדם, כי 'זובחי אדם עגלים יישקו'. יש תפיסה שאם אתה אוהב בעלי חיים יותר מדי, אולי אתה פחות משקיע באהבת בני אדם".

ואם מישהו ישאל אותך בדיוק את זה – למה אתה מחזיק כלב?

"קודם כל, אנחנו לא כל כך בתודעה של לספור מה אחרים חושבים עלינו או על מידת החרדיות שלנו. לא יודע אם זה מעלה או חיסרון. אבל אם ילחצו אני אענה שבאמת אין לי זמן פנוי, אבל הילדים שלי היו צריכים את זה. עבור ילדים עם קשיים רגשיים, כלב יכול להיות כלי טיפולי מדהים, כי הוא מפגין רגשות בצורה ברורה ובלתי אמצעית. אצלנו ראינו את זה באופן מוחשי. זה לא סתם 'עוד חיה' – זה משהו שיכול מאוד לעזור לילד שצריך את זה".

כמו משפחת בר זאב, ורבים אחרים, המחשבה של אלי דן באה על בסיס היתכנות. מגורים מחוץ לצנטרום של הפיילה, כמו משפחת דן, או בתל אביב, מאפשרים את בסיס המחשבה. הצורך הרגשי של אחד הילדים מתחבר, והופ, המשוכה קטנה עד כדי החלטה: יאללה, מביאים כלב.

נתקלתם באתגרים הלכתיים בגידול כלב?

"די בקטנה. היה את עניין העיקור. אחרי שהיא המליטה לנו פעמיים בהפתעה, קיבלתי היתר הלכתי לעקר כדי למנוע ממנה בעיות בריאותיות. מעבר לזה, יש שאלות כמו האם מותר לצאת איתה מחוץ לעירוב עם קולר".

ועל עצם גידול הכלב?

"באופן עקרוני, יבש, מבחינה הלכתית אין איסור להחזיק כלב. אלא רק כלב שמזיק, מפחיד או מרחיק אורחים. יש גישה קבלית שמסתייגת מכלבים, אבל זה פחות מטריד אותי. חוץ מזה, רואים בגמרא (שבת ל:) שבית דוד המלך החזיק כלבים".

היום, משפחת דן עברה לאזור עירוני יותר. עם הזמן נולדו עוד ילדים, והפניות לטפל בכלבה הצטמצמה. "היא כלבה נהדרת, אבל הייתי רוצה שהיא תהיה במקום שבו יקבלו אותה עם יותר תשומת לב ואהבה. כרגע פשוט אין לנו את המשאבים לכך. אבל אין סיכוי: הילדים לא מוכנים לוותר עליה. היא חלק בלתי נפרד מהמשפחה – אין עם מי לדבר על למסור אותה".

מה היית מייעץ לאנשים ששוקלים להכניס כלב הביתה?

"דבר ראשון, שזה אירוע רגשי מורכב. יש פה השקעה נפשית של סכום גבוה. הכלב הולך להיקשר אליכם בכל נימי נפשו, לראות בכם את הלהקה והמשפחה שלו. התלות שהוא מפתח בך. הוא מפתח רגשות. זו ממש מערכת יחסים שבו אתה רואה בבירור שהוא שמח וצריך משהו. צריך להיות מודע אליו. בפירוש זה לא אירוע שווה ערך לדג שרקן או ארנבת או תרנגולת. כלב זה מערכת אחרת לגמרי. משפחה יכולה לחשוב, אה, אם אנחנו אוהבים חיות מחמד אז נביא גם כלב. זה לא ככה. בטח לא עם הכלבים הגדולים והחכמים והמפותחים, זה אירוע רגשי ומורכב, עם תועלות גדולות, ואחריות גדולה".

גם חוי בר זאב שמה את האצבע על הנקודה הזאת.

"חשוב להבין, זה לא צעצוע שאפשר לזרוק. הילדים נקשרים אליו, הוא נהיה חלק מהמשפחה. לא הייתי מנסחת שהכלב ממש כמו ילד, אבל זה חלק מהבית ואי אפשר פשוט יום אחד 'למסור את זה'. יש לך עליו מחויבות ואחריות".

פרק 5: אז למה כן

אז בעצם, חוי, למה כן? למה להיכנס לאירוע הזה?

"התרומה הרגשית לילדים, מזה שיש להם אחריות ומזה שיש מישהו שמבין אותם, היא מדהימה. את כל ילד זה בנה בצורה ייחודית ומשמעותית. למשל, אחד הילדים אצלי, היו לו חרדות עם חצייה של המעבר בכביש. מאז שהוא יורד עם הכלבה, הבעיה נעלמה. הוא עובר כבישים, ואין ספק שזה נותן לו חוסן וחוזק".

שלום סלמון מחדד את הנקודה:

"הכלבים מעולים בלזהות מגמות במצבי הרוח שלנו. במקרים של פוסט טראומה למשל, הכלב יזהה את ההידרדרות במצב הרוח, וייגש ללטף ולתת נחמה רגשית, אפילו לפני שהאדם מזהה את המצב. אם אותו אדם יבוא לחבר ויבקש סיוע, לא תמיד החבר יהיה נגיש ונמצא שם בשבילו. הכלב לעומת זאת תמיד מוכן לאינטראקציה וקשר ותגמול רגשי בתגמולים מגוונים מאוד ויכולים להתאים להרבה תרחישים רגשיים. בתהליך הטיפול אנחנו יודעים להתאים בין הצרכים של הפציינט ליכולות של הכלב. כל אוכלוסייה והצרכים הייחודיים שלה".

ומה אתה מייעץ להורים שחושבים להביא כלב, לקחת בחשבון?

"קודם כל – להבין שזו מטלה שתהיה על ההורים ולא על הילדים. אם ההורים לא מודעים לכך שזה ייפול עליהם, זה לא יצלח. דבר שני – המשפחה צריכה להבין את הצרכים – טיול של חצי שעה-שעה ביום, אוכל טוב, חיסונים תקופתיים, מקום לאכול, וזהו זה, בערך. אם ההורים אומרים ששניהם בעבודה מהבוקר עד הלילה – אני אומר להם: תביאו ארנבת".

אבל יותר ויותר משפחות, מסתבר, רוצות דווקא את הכלב. הליכה פשוטה ברחובות ערים פריפריאליות, גם בביתר ובצפון, תפגיש אתכם עם משפחות חרדיות רבות שמגדלות כלבים. נכון, זה עדיין נדיר יחסית, אבל לעומת שנות ה־90 של המאה ה־20 יש תחושה חזקה של התעוררות מגמה.

וזו לא רק תחושה: על פי נתוני משרד החקלאות, במודיעין עילית רשומים, נכון לאוקטובר 2023, 32 כלבים, לעומת 12 בשנת 2019. בביתר עילית ישנם, על פי הרשום, 82 כלבים, לעומת 40, ובקריית יערים 13 כלבים, גם כאן לעומת מספר חד ספרתי בשנים קודמות. אפילו בבני ברק ישנם לא פחות מ-988 כלבים.

לדבריה של חוי בר זאב, היא אכן רואה שינוי בנושא. 

"לתחושתי, עדיין צריך את המניע הפונקציונלי, בהקשר של טיפול רגשי או צורך ספציפי. אבל ההתעניינות מאוד גדולה. הרבה אנשים רוצים את התועלות שבלהכניס כלב הביתה. חוץ מהציבור החוצניקי, ששם יש יותר פתיחות, אני חושבת שהדבר המשמעותי הוא לשאול – הוא האם יש רצון אמיתי להביא כלב אם לא המחסום החברתי. אם זה המחסום היחידי, הייתי שוקלת מאוד בחיוב".