כומתה שחורה: יומנו של טירון חרדי

הצבא אוהב שני טורים. כל דבר כל הזמן הוא בשני טורים. לא יודע למה. אולי השראה מהתורה "שני תורים או שני בני יונה". מעניין לאיפה נעלם החלק השני בצבא. אולי הכוונה למפקדים. אז קמתי בחמש בבוקר. יום הגיוס. שני בבוקר ל' ניסן. יום הגיוס שלי נפל על ראש חודש אייר. תחילת זמן קיץ. זמן חורף הייתי בישיבה, ופשוט ככה אני ממשיך את ועד שביעי בצבא. להחליף קצת סביבה, ממש כמו חיזוק. כן, חיזוק בישיבת קיבוץ. קיבוץ גלויות. ארזתי בדיוק באותה מזוודה כמו בזמן חורף. לא רציתי תיק, רציתי מזוודה. על גלגלים. את הגופיות הלבנות השארתי בארון. גם את הגרביים הצבעוניים. עכשו יש גופיות בצבע זית. גם הגרביים בצבע אחיד. שחור, ספורטיבי. חבר שלי אמר לי שאני בסך הכל מחליף קו אוטובוס. אותה מזוודה, רק יורד בתחנה אחרת. האמנם? החזו"א אמר שהאוטובוס שלהם ריק, יהיה מוזר לנסוע לבד. 

אני מתקרב לגבעת התחמושת ואני שוב מתפלץ. אני רואה בחורי ישיבה בתחנות, ממש תחילת זמן קיץ. אוי ווי כמה סימבולי, 'אנו רצים והם רצים', כבר לא יודע מי "אנו" ומי "הם". ולאן?? התפללתי שחרית במניין, אין דרך טובה מזו לפתוח את ה'זמן', בכזה פרישקייט ועוד ממש בראש חודש! מצד שני אני אלטער, לא מתאים לי להתחיל ממש ביום הראשון. נו שוין, לפחות שחרית במניין גרם לי הצבא. (מי סופר כמה זמן כבר לא היה). 

התחושות מעורבבות. סקרנות. אני לא מרגיש גיבור. להפך, פחדתי מהצו. מההשלכות שלו. להיות עריק נשמע לי מושג רוסי. סבא שלי דווקא הגיע מהונגריה. לערוק לאן גם, אנחנו לא כולנו בספינה אחת? בחוץ הכל עמוק. מנהרות עמוקות. הם חפורות מתחת לכולנו. חבר אחד אמר לי שאני מקרר את המים. מחולל חור בספינה. בגללי היא תתרוקן ותהיה כמו שלהם. אני רק רוצה לעזור להם למלא. לא חלילה להזיק. אולי דברי החזו"א כבר לא חלים היום? אז באמת הם היו ריקים, אבל אולי הם הצליחו למלא קצת את העגלה שלהם? בכל זאת 1.2 מיליארד שקל כל שנה לא צומחים על העצים.

בדרך לבקו"ם חיכינו בחניון ליד, ארבע שעות. היו הפגנות של ה'מחבלים'. המשטרה לא אישרה לנו לבוא. היינו שם מאתיים בחורים שבאו להתגייס. בתקשורת קראו להם חרדים. לעניות דעתי? נו שוין אין כאן המקום לדון. לא מכיר אף אחד שהיה לוקח אותם לחתנים. אני דווקא הבטתי על המפגינים בעין טובה. אני תומך בהם ומתמלא גאווה. לראות שיש צעירים שאכפת להם ממני. מוכנים לחטוף מכות עבורי. ארבע שעות הם הצליחו לעכב את הגיוס שלי, מול משטרה שלמה. רק מראה על הרצון האמיתי ועל יחסי הכוחות. מי באמת הולך לנצח כאן. בעצם, מי כבר ניצח. איך הרב שך אמר על הקנאים? "הם טועים אבל צריך אותם". במקרה דנן אני לא בטוח מי צודק ואת מי צריך, אבל המשפט בוודאי תופס כאן, השאלה לאיזה כיוון. תחשבו לבד על העומק בדבריי.

שרשרת החיול עברה בנעימים. צילום, אימות נתונים, טביעות אצבע, די־אן־איי, צילומי שיניים. החיסונים לא היו חובה, אמרתי לחייל, "ראה זה כאילו התחסנתי". הייתה שם גם עמדה של עזר מציון. בדיקה של מח עצם. להגדיל את המאגר. לא עשיתי הפעם. עשיתי כבר לפני כמה שנים בישיבה. לא רציתי שאם תהיה התאמה עם חרדי, הוא יסתפק איזו עצם לקחת, לפני השמד או לאחר השמד. ועל זה נאמר 'הורתו ולידתו בקדושה'. להסתפר הם לא דרשו. ספירת העומר. ככה שמרתי והתגייסתי עם הבלורית. הסמל לתרבות 'גדלות האדם' בזמננו. את זה לעולם לא יצליחו לקחת.

בסוף קיבלתי את הדיסקית ואז הגעתי לתחנת הצטיידות. יורדות לי דמעות עכשיו רק מלהיזכר. ממש כמו אז, במחסן ציוד, אחרי שנים שלא דמעתי. אתה מקבל תיק. ירוק. גדול. כמו של חיילים שפגשת בטרמפים. מתחילים להעמיס לך לתוכו. חולצות. מכנסיים. כומתה. מגפיים. מעיל. גופיה אחת. זוג גרביים. חגורה. אתה מחכה עד שמתקבצת קבוצה ואתה נדחף לחדר הלבשה. חייל נכנס אתנו, מחלק אותנו לתאים ומסביר מה לעשות. "לא יוצאים בלי אישור שלי שאתם לבושים תקין". אני נכנס לתא, כולי צמרמורת. רגע האמת. המאני טיים. זהו, אין לאן לחזור. עד עכשיו זה בגדר התיאוריה והנייעס בלבד. אני מתפרץ בדמעות.

"קידש ידיו ורגליו, ופשט, וירד וטבל, ועלה ונסתפג. הביאו לו בגדי לבן, ולבש, וקידש ידיו ורגליו". זה המשפט הראשון שעולה לי לראש. במנגינה של החזן בישיבה. אוי ווי מה עשיתי. אני מחזיק את המכנסיים הירוקים ולבי שותת דם. שני פצעים כבר יש לי. גם דממת הנופלים והחטופים פערה בי פצע. פצע ישן שלא מצליח להתרפא. שני פצעים הזועקים שני קולות שונים. אין לי זמן, אני חייב להתעשת. זה הטריק בצה"ל, על הכל פותחים שעון, אין זמן למחשבות. עוד ניגע בזה בהמשך. מנסה להרגיע את עצמי. שני בגדים יש לו לאדם, כן, גם לכהן גדול. ופשט, וירד וטבל, עלה ונסתפג. אתה מתפשט, טובל, מתייבש, ופשוט לובש בגדים אחרים. מדים אחרים. כל בגד ומה שהוא מייצג. גם הכהן הגדול החליף. מזהב ללבן. לכפר על העוונות. אני עובר משחור לירוק. אולי אני דווקא מרבה כאן עוונות, מי יודע? הכהן הגדול מחליף באותו יום כמה פעמים. הוא לא צריך להחליט מה מייצג אותו. אין ביניהם סתירה. כל בגד לזמנו. אולי גם אני יכול? חבר טוב כתב לי מכתב פרידה. אני נפרד? אולי זה דווקא המשך לשבע שנות ישיבה. כמה שנים יושבים, אחר כך עומדים. אני צריך לבחור אלו מדים מייצגים אותי. שחור וירוק לא יפה ביחד, אבל זית זה טוב. הוא מאיר. בכל חושך צריך אור. אני לא מרגיש שהייתי עד כה בחושך. אני גם לא חושב שיש פה הארה גדולה. בסוף זה רק בגד. לפעמים הוא מתלכלך, ואז מחליפים. אני לובש את המכנסיים ומגלה שאין ריצ'רץ׳, מה הלוז? אני תמה. למה חייבים להיות מוזרים? בהמשך אגלה שבכל מקרה אין למאי נפק"מ.

מגיעים לבסיס ויש ארוחת ערב. חדר אוכל הוא אטמוספרה אחרת. גם בלי קשר לצבא, לחדר אוכל דינים משלו. בכל מקום. יש לו תרבות אוניברסלית. העולם עוצר מלכת. כאן האדם טוען את עצמו. השקיעֶס' העצומה באוכל, חוששני שהיא מקטרגת עלינו למעלה. 'תראה כמה אתה יודע להיות שקוע במשהו', יאמרו לנו שם. הרי התיירה היא המזון של הנשמה, אז מה ההבדל? ישאלו בצדק. בחיידר גם אמרו לנו שהתיירה היא כמו האוויר. בלי זה אי אפשר לחיות. לפחות בישיבה יכולת להשתעל בחופשיות. פה אתה צריך אישור לעשן. וגם לא בכל מקום. מה כבר בן אדם ביקש, להשתעל, אבל לא. ממש הגבלה על נפש האדם. על החבר הכי טוב שמלווה אותי לכל מקום. וכי איך אשמור על הישיבישקייט ללא הצ׳וגער? על התנוחה המגלמת דרור של נשמת האנוש? על העשן המיתמר בעוז ובגאון המסמל יותר מכל את עליונות הרוח? בחיי שאין ד' אמות בכל מתחם הישיבה שלא נפחתי בהן רוח חיים בינות לאפר הקדוש. וכאן אני מצטמצם לעין כל. חשבתי שיצא לי בסוגיא שאין 'צמצום', אך אולי הם פוסקים כר' יוסי הגלילי דיש. 

"פתחו שעונים", צועק המפקד. "ארוחת ערב 20 דקות". נכון, אוכל זה דלק. אך לא ההגבלה הכמותית מטרידה את מוחי. ניתן לאכול כראוי בעשרים דקות. בכניסה היה מוצב שלט "ניתן לאכול ללא הגבלה". שכוייח, אני מגחך. אבל מה עם ה'עוילם הזה'? היכולת להסב בנחת לארוחה בצהרי הישיבה, גם אם לא דשנה אך מלאה בישוב הדעת. ללא טרדה. כש"כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון", כל מהלך פוליטי, כל אירוע עולמי מנותח ומדוסקס לפרטי פרטיו. השניצל היבש בצלחת, הסיגריה הגאורגית בפה, הכובע מונח ברישול, אך הראש… אוי הראש… חופשי לאין ערוך. אז נכון, הצבא הורס את ה'עוילם הזה' ולכאורה זה טוב, קצת עבודת המידֶס', אך אני מעדיף את אלו שגם בישיבה אוכלים רק עשרים דקות וממהרים לבית מדרש. צול מבחירה עדיף מצול מלידה. מכפייה. צה"ל הוא מפעל, בית חרושת, אך תיבת נח היא בית יוצר. אמנם הקב"ה נעתר ליצחק אבינו על פני רבקה, אך במקום שבעלי תשובה עומדים אפילו וכולי.

לאחר האוכל נעמדים בשני טורים בחוץ. הימין הקיצון בטור צריך לצעוק 'סוף זמן' והכהנים והעם וגו' צריכים להחזיר 'סוף זמן המפקד'. ככה בכל פעם. חלחלה אחזה בי בפעם הראשונה. הרמתי פני כלפי שמיא והכיתי בידי על חזי "על חטא שחטאנו לפניך בקריאת שמע בזמנה", אללי לי. לו היינו נמהרים להזכיר בפנימייה בכל בוקר "סוף זמן קריאת שמע" אולי היינו מונעים את כל זה. אוי מה היה לנו. למחרת בבוקר לא יכולתי להתאפק. הלכנו לישון ב־2:25. שינה מטכ"לית חידשו לי. חייבים לתת שבע שעות. השכמה ב־9:25. סוף זמן קריאת שמע 9:15. אני יורד מהמיטה, נעמד בחדר ועושה מחאה שקטה. "סוף זמן קריאת שמע", אני לוחש בקול. עשה למענך אם לא למעננו.

תפילת שחרית. הלל. מוסף. רוב המניין ספרדי. בפעם ראשונה בחיי שחרית בנוסח ספרד. בספירה קלה אני אוחז כ־30% אשכנזי. אני תוהה אם אני חלק מהמכסות, הרי אני כבר ספור במכסות של המדינה, אחד מתוך 4800 – היעד השנתי של צה"ל. ומקובלנו שאין איסור חל על איסור. בצבא שותים רק קפה שחור, אני פושט במהרה את הספק. אין שני סוכר. כשמגיעים ל"מה אשיב" אני מסמן לחזן, תעשה ניגון. צריך לבטא מרדנות. זו ההזדמנות. "פיתחת למוסרוי" אני מזמר בקול רם. הוויה אשכנזית. בחיידר אמרו שהמנהגים הם מה ששומר. בכל הכח. בסוף התפילה המפקד מחלק הוראה. כולם עונים "כן המפקד". אני לא. שתקתי. בכל פעם צריך לענות ב"כן המפקד". הפעם החלטתי שיש גבול. מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה. כאן בבית מדרש יש רק מפקד אחד. אין שני מלכים דרין בכפיפה אחת. בחוץ נשחק הכל. לא כאן. לאחר מכן, רצה שנתאמן על להכניס ולהוציא את הכומתה. שבע פעמים הוא שיגע אותנו. תכניסו. תוציאו. בפעם השלישית כבר לא הוצאתי. רק מיששתי וכיוונתי. כמו בברכת ציצית אחרי לילה ללא שינה. צריך למשמש ולברך. גדרי ההלכה תקפים לכל מצב.

בצהריים לקחו אותנו לירושלים. יום הזיכרון. הטקס של "נצח יהודה". הביאו את החיילים החרדים. ביציאה הלכנו לחניון מאחורה. האוטובוס חיכה שם. אני רואה שלט של מלון ווארט. געגוע נצרב בלבי. עשיתי פה כמה פגישות. אני לא אוהב בתי מלון, בעיקר בתי קפה, אבל את התמימות הטהורה מוצאים כאן. בלובי. האם אזכה לעוד פגישה בווארט? האם אחווה שוב את הזוך, את העדינות שהייתה מנת חלקי בתחילת הדרך? אוי כמה שאני רוצה. בחזור המ"מ קורא לי לריאיון. כל אחד עובר ריאיון. הוא אוסף נתונים ואז מתעניין אם יש לי איפה לישון בסופ"ש. האם יהיה לי אוכל מזין. לא זוכר מה עניתי לו. מחשבותיי נדדו אחורה בזמן. מתי והאם אי פעם התעניין הראש ישיבה אם יש לי איפה לישון בשבת חופשית? בבין הזמנים? למחרת בזמן השרפה באזור ירושלים התקשר מפקד הצוות. "שמעתי שמפנים שכונות", הוא אומר. "הכל בסדר אתך?" אתה נכס צה"לי, אומר לי חבר, לכן זה ככה. הוא גם בודק אם הג׳יפ נשרף. אין הבדל. הם חייבים. אבל עדיין, אני חושב. אף פעם הר"מ לא התקשר. למה באמת אנחנו לא מוגדרים נכס ישיבתי. הרי אנחנו מחזיקים את העולם?! נכס צאן ברזל. אפשר בכלל להיחשב נכס ישיבתי? אני מתחיל להסתפק. שם זה הגוף, פה זה הנשמה. שייך פה תורת קניין בכלל? לכל אחד יש החלק שלו בתורה. בלתי ניתן למסירה. אולי לכן? מי יודע…

בבוקר קיבלתי פטור מדים. כולם התלבשו רגיל. אני ירדתי עם הבגדי לבן. עם הגרביים הצבעוניים. הבגד שבו אנו הישיבישערס מבטאים את החלק האמנותי שלנו. את האופנה הטרנדית שכל אדם כמה להציג. את הלבוש הצבאי השארתי בחדר. כולם עם התיקים הגדולים, אני עם מזוודה. כי בסוף, אחרי הכל מה אני, בסך הכל בחור ישיבה עם מזוודה.

איור: יוני גודמן