כשהליטאים גילו את החסידות

'ניאו חסידים' הוא המושג המקובל לתיאור אותם אנשים. אבל לא כולם סומכים עליו את ידיהם. 

חסידות: בין סוציולוגיה לתרבות

"אני מאד לא אוהב את הביטוי הזה – ניאו חסידים", אומר ההיסטוריון ד"ר זאב קיציס, מרצה לחסידות באוניברסיטת בר-אילן ומחבר הספר "המורים הגדולים של החסידות" (ידיעות ספרים). "איך היית מגיב אם מישהו היה טוען שאתה אינך אלא ניאו-יהודי"? 

מדוע המונח הזה מעורר בך התנגדות כזו?

"לחסידות היום יש הגדרה סוציולוגית. היא קובעת איך נתפס בעינינו 'חסיד'. הוא לבוש בקאפטן ושטריימל וישוב או עומד על פראנצ'עס סביב שולחן שבראשו אדמו"ר. אבל זו תבנית חשיבה מעוותת על החסידות. שכן החסידות אינה רק סוציולוגית, היא תרבותית-רוחנית וככזו היא כוללת בקלות גם בחור עם כיפה סרוגה במכנסי ג'ינס, הלובש גארטל בתפילה, נוסע לאומן או לליז'ענסק פעם בשנה והזהות שלו לגמרי חסידית, מי אנחנו שנאמר לו שהוא 'ניאו-חסידי'"? משל למה הדבר דומה, ליהודי טוב ממנהטן שמנגן ג'אז. נכון, הוא אינו שחור מניו-אורלינס והוא רחוק מאוד מהאבטיפוס הסוציולוגי של מוזיקאי ג'אז קלאסי, האם זה אומר שהוא אינו נגן ג'אז?".

אם שמו של החוקר נשמע לכם מוכר, זה אינו במקרה. ד"ר זאב קיציס הוא צאצא של רבי זאב וולף קיציס, מי שהיה בן לווייתו ותלמידו הקרוב של מייסד החסידות הבעל שם טוב, ובכלל מדמויות ההוד של ראשית תנועת החסידות במאה ה-18. הוא מתגורר בקיבוץ הדתי מעלה גלבוע ומלמד בישיבה המקומית לימודי חסידות. בשבת, מוציא הד"ר הציוני-דתי את הגארטל שלו מתיק הטלית. גם ישיבת מעלה גלבוע אינה חסידית כמובן. היא משלבת שירות צבאי מלא עם לימודים בישיבה, אולם חרף זהותה הדת"לית, אומר קיציס, ניתן למצוא בה לא מעט תלמידים החוגרים אבנט חסידי בתפילות. 

מה עוד כוללת החסידות האותנטית שאינה בהכרח סוציולוגית? במחקרו החשוב על 'המורים הגדולים של החסידות' חושף ההיסטוריון כי עשרות נשים אדמו"ריות, לא פחות, כיהנו לאורך ההיסטוריה. ותאמינו או לא, יש כמה מהן שפועלות גם היום. המוכרת בהן היא שרה רוקח, הרעבעצין מבעלז. החסידות הסוציולוגית מאפיינת את התנועה כגברית, אך במאמרו של קיציס, מופיעה סקירה הכוללת למעלה מ-30 אדמו"ריות וצדיקות לאורך ההיסטוריה, וזו היא, הוא מדגיש, רשימה חלקית. החסידות האותנטית כוללת גם את המוני המאמינים המשתייכים לחצרות 'כלל-חסידיות' – תופעה ההולכת וגדלה בשנים האחרונות, והם אינם עונים בהכרח לחסידות הסוציולוגית המחולקת דיכוטומית לחצרות כמו בעלז, גור, ויז'ניץ או צאנז. 

איך היית מכנה את המתעניינים החדשים בחסידות, אם כך?

"אנו זקוקים לכינוי אחר החורג מהחסידות הסוציולוגית, אולי חסידות ישראלית, אפילו חסידים חדשים. אבל לא ניאו-חסידים, זהו כינוי מעליב". 

השיבה לחסידות: למה עכשיו?

העניין בחסידות בישיבות ליטאיות אינו דבר חדש. בישיבת קול תורה למשל לפני למעלה מ-50 שנים, בחרו עשרה בחורים מטובי הישיבה לעבור וללמוד בישיבת 'תומכי תמימים' שבכפר חב"ד. הצעד הנועז עורר בשעתו רעש רב – עד שיש שכינוהו כ'רעידת אדמה' – ברחוב החרדי. בין הנוטשים היו הרב שבתי סלבטיצקי [74] מחשובי שליחי ורבני חב"ד בעולם; הרב אהרן דב הלפרין [71] המייסד והעורך הראשי של שבועון כפר חב"ד; הרב יהונתן בנימין בורגן ז"ל [נפטר בשנת תשס"ז] מנהלו החינוכי של תלמוד תורה אהלי תורה כפר חב"ד, וצעירים נוספים המוכרים כרבנים חשובים היום. 

גם הרב יהושע יחזקאל סופר [77] שכיהן כרב הקמפוס באוניברסיטת בן-גוריון, למד בבחרותו בישיבות פוניבז' ובריסק, כאשר במהלך לימודיו בזו האחרונה החל ללמוד חסידות בחשאי. לאחר שהדבר נחשף נאלץ לעזוב את הישיבה הליטאית לטובת ישיבת תומכי תמימים בכפר חב"ד. הרב יעקב אריה שמולביץ ז"ל [נפטר בשנת תשע"ד] היה שליח ומנהל בית חב"ד בעיר בית שאן ורב בתי הספר בעיר. בצעירותו למד בישיבת איתרי ונחשף לתורת חסידות חב"ד באמצעות התוועדויות ושיעורי תניא שנמסרו במחתרת מפי הרב בערל שור. בישיבת איתרי, השתתף בשיעורים מחתרתיים גם הרב שלמה זלמן ברקוביץ [62] המכהן כיום כשליח הרבי ורב קהילת חב"ד במושבה ראש פינה.

מה בכל זאת השתנה?

הדעות חלוקות. יש הגורסים כי מלבד הוצאת הלימוד מן המחתרת לאור לא חלו שינויים מרחיקי לכת. אני, כותב השורות, וחבריי בני דורי, מתקשים לקבל זאת. בישיבות הקלאסיות בהן למדנו, כמו קול תורה, עטרת ישראל, חברון גבעת מרדכי ועוד, לא זכורים לנו לימודי חסידות מכל סוג שהוא. האזנה לשיעורים שאינם מן המניין מחוץ לכותלי הישיבה היו בעיקר סביב דמותו של איש המחשבה רבי משה שפירא ז"ל. התוועדויות, לימודים במחתרת והאזנה לשיעורים בספרי חסידות בפשטות לא היו. מנגד, אירחתי בשבת האחרונה את בתי וחתני דניאל, תלמיד חכם צעיר בוגר ישיבה ליטאית מוכרת המתעתד לסיים לימודי רבנות ודיינות, וזיהיתי בחיקו את הספר 'שיעורים בספר התניא'.

לשאלתי השיב, כי לימודו התדיר בספר של האדמו"ר הזקן אינו דבר חדש. הוא וחבריו נהגו כבר בישיבה באורח קבע לעיין בו ובספרים נוספים כמו: 'שפת אמת', 'בני יששכר', 'קדושת לוי', 'נועם אלימלך', 'אוהב ישראל', 'קדושת לוי' ו'פיתוחי חותם' [לרבי יעקב אבוחצירא]. מתברר עוד, כי קיימים ארגונים חסידיים המפעילים מסלולי לימוד לתורת החסידות בישיבות הליטאיות. "אין כאן ניסיון 'לחדור' לעולם הישיבות, בטח לא להפוך בחורים לחב"דניקים או ברסלברים וכו'", אומר אחד מאנשי הארגון הפועל גם באוניברסיטאות, "יש כאן שאיפה לקיים את הוראתו של הבעש"ט להפיץ את המעיינות חוצה ולהעניק תובנות שעשויות לייצר שינוי מהותי בחיים". לעתים מתפתחת יוזמה עצמאית בה מתארגנת קבוצת בחורים הפונה לרב חב"די צעיר על מנת שזה יעביר עבורם סדרת שיעורים. מלבד מסלולים אלו, נרשמת האזנה רבה לשיעורים בתורת החסידות באמצעות פרויקט 'קול הלשון' – שם ניתן למצוא כעשרה רבנים המעבירים את החומר.

אז מה קרה? לרב צביקה צור בעל מיזם 'משיב נפשי' ומראשי קהילת חב"ד בהר-נוף, התשובה ברורה: זה לא סוד הוא אומר, שעם מרוצת הדורות, התורה, המצוות והידוריהן מתרבות. הסת"ם וארבעת המינים משובחים יותר, ואפילו הוצאות הספרים משתכללות. מצד שני האיכות קטנה, לא רק אצל הליטאים, גם אצל החסידים. "אנחנו מאמינים שככל שהאור [הכמותי] גדל החושך [האיכותי] מתגבר. ללמוד תורה בעיון, 'מיגו להוציא' ו'תקפו כהן' אנו יודעים ברוך ה', אבל בדבקות, בתשוקה, בחיבור לקדוש ברוך הוא, האפלה עדיין שורה. יש עדיין חוסר בהירות. כאן מופיעה החסידות ומעניקה תשובה. לא אינפורמטיבית אלא הכרתית. האדם לומד, משכיל וחש שהוא וה' אינם שני דברים החיים זה לצד זה, אלא חד הם, כל העת מתקיים חיבור ביניהם".

בדיחה מוכרת, הוא מוסיף, מספרת שהחסידים הכירו את הגמרא דרך הקב"ה, הליטאים הכירו את הקב"ה דרך הגמרא. התפיסה החסידית והחב"דית גורסת כי החיבור לקב"ה לא נובע ממקור שכלי או רגשי, אלא מן המקום הטבעי שלנו מעצם היותנו אנחנו והוא אחד, כמשפט המפורסם ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא. ועלינו המלאכה לגלות זאת עם חיות להט והבנה שכלית. "אנחנו עדים לשיעור הנשירה הגבוה המתרחש בחברה הליטאית, אך גם בזו החסידית. מדוע זה קורה? קיום מצוות ללא בערה פנימית בשילוב הבנה, "דע את אלוקי אביך ועבדהו" לא שורד זמן רב ב'חושך שירד לעולם' בדור הזה".

הסופר וחוקר החסידות שאול מייזליש אומר דברים דומים: "לימוד תורה חשוב לאין ערוך, אך אנשים מבקשים היום לחלוחית, להרטיב את המקור". לימוד התורה העיוני שהיה בשיאו בשנות השמונים והתשעים – שנות פריחתה של 'חברת הלומדים', אומר מייזליש, דורש היום חיבור רוחני נוסף. זו הסיבה שאנו פוגשים לא מעט בוגרי ישיבות בינוניים. "הבן שלי, שלמד בחינוך דתי כמובן", נזכר שאול, "העיד בפניי, כי ללא מפגש עם הרב שלמה קרליבך, שיריו ותורתו – הוא לא היה נותר אדם דתי שומר מצוות".

הרב צור, שהקים בעצמו את מיזם 'משיב נפשי' – לימוד גמרא ותניא לאנשי מעשה בוגרי ישיבות, לימד בעבר באחת מן הישיבות הליטאיות המפורסמות בירושלים, תחת ארגון "לב לדעת" הפועל ומפרסם להפיץ את תורת חב"ד לבני הישיבות. הוא נזכר כי פגש לפני מספר חודשים צעיר ליטאי בוגר הישיבה שאמר לו: "הרב ציקי, אתה זוכר את השיעורים שנתת בישיבה, ובכן לא נהייתי חב"דניק, אבל דבר אחד כן השתנה אצלי – בעקבות השיעורים, התפילה שלי היום שונה, הלימוד שלי שונה ואפילו חיי הפרנסה שלי אחרים, עבורי זה שווה את הכל".

נעה ובעלה, הזכורים לנו מתחילת הכתבה, סבורים כי העולם המודרני הפך למבלבל, מאתגר ומעורר ספקות. הם מזכירים את אתגרי השנים האחרונות כמו מגפת הקורונה ומלחמת חרבות ברזל: "אינני מתביישת לומר שההישענות על רב חי, או על קבר של אדמו"ר הפועל ישועות, מעניקה לי ביטחון". חתני דניאל, מציג תשובה פרוזאית יותר. לדבריו הזמינות של ספרי החסידות בעולם הישיבות ובכלל יצרה משוואה חדשה. לכך אחראים לא פחות מהוצאות הספרים הגדולות כמו 'עוז והדר'. "כשנתקלנו לראשונה בישיבה בספרות החסידית בהוצאה המהודרת של 'עוז והדר', כמו למשל ה'נעם אלימלך המבואר' בשיתוף תלמידי האדמו"ר רבי דוד אבוחצירא, לצד עלונים יפים שריכזו את דברי גדולי האדמו"רים, 'הצצנו ונפגענו'. כך פשוט. הטקסטים הלא מוכרים דיברו אלינו ואנו ביקשנו לטעום עוד".

ניגון וקולינריה

הקרבה והעניין הגובר בחסידות אינם חדשים לחלוטין, מסכים גם הסוציולוג וההיסטוריון פרופסור נסים ליאון, ועם זאת אף הוא מודה כי התופעה התרחבה והפכה ללגיטימית. לטענתו מדובר בחיפוש אחר זהות ושייכות, והתשובות לכך נמצאות במקרים רבים בעולמה של החסידות. "המגזר החרדי הינו חברה משתקמת, אולם דווקא הליטאיות נצמדה לתרבות העברית ולא לזו המזרח-אירופאית. כמה ליטאים דוברי יידיש קיימים היום"? בדיוק כמו ספרדים שמבקשים היום לשוב ל-ח' ול-ע' האותנטיים, הוא מסביר, גם לא מעט חרדים מבקשים לשוב לשפת המקור היהודית – ליידיש. זו שיבה הביתה לא במובן הרוחני בהכרח אלא בזה התרבותי.

הספרות הסוציולוגית עוסקת לא מעט בהתפתחותה של הדת במערב בשנים האחרונות, והיא מזהה שינויים מהותיים מהרציונל לרגש. במובן הזה, אומר ליאון, החסידות הביאה חידוש גדול: אין צורך להתחבר לא-ל רק באמצעות לימוד עיוני ומעמיק, אלא ניתן למצא את הנתיב אליו גם באמצעות הרהור, או אפילו שירה וניגון: "נשים לב שלמוזיקה הדתית קוראים היום 'מוזיקה חסידית', לא 'מוזיקה ליטאית'. גם ההיבט הקולינרי – הטיש החסידי, שתיית ה'לחיים', הטעימה וסעודה שלישית בבית כנסת – משחק תפקיד".

בעניין זה, מפתיע ד"ר קיציס בנתון ולפיו רוב היהודים במזרח אירופה היו חסידים. היהדות הליטאית-ישיבתית כפי שאנו מכירים אותה כיום התרכזה בישיבות ליטא ומנתה אולי 5000 תלמידים. מאידך, הדמוגרפיה הפנים חרדית של המאה ה-20 והמאה ה-21 מצביעה על עליונות מספרית ליטאית, הבאה לידי ביטוי גם במפתח חלוקת המנדטים במפלגת יהדות התורה. מה התרחש? "אין ספק שאנו עדים להצלחה מטורפת של הרעיון הישיבתי-ליטאי. הוא משך אליו המוני חסידים ש'המירו את דתם' מחסידות לליטאיות. סבא שלי למשל, הרב אליהו כי טוב [מחברו המפורסם של 'ספר התודעה' ועוד. א.ה] היה יהודי חסידי עם חזות חסידית אך ילדיו כבר למדו בסלבודקא, פוניבז' וקול תורה. ליטאים שעושים חסידות אם כן, במקרים רבים בסך הכל ממשיכים את המסורת שהם הכירו בבית סבא".

כשהספרדים והציונות הדתית גילו את החסידות

מרכז הכובד של ההתעניינות בתופעה הניאו-חסידית, או החסידות החדשה, מונח במתרחש בזרם הליטאי. יש בכך היגיון. הקבוצה שהחרימה בעבר את החסידות, ראתה בה תנועה מסוכנת ואף כונתה 'המתנגדים' שבה בסתר ובגלוי לטקסטים הקלאסיים של המאה ה-18 וה-19. אך רוויזיה מתחוללת גם בקרב החסידים גופם. "בעבר חסידים היו לומדים באופן בלעדי את תורת רבם, כיום אנו מזהים לא מעט צעירים חסידיים הלומדים את התורות של ראשי חצרות החסידיות המתחרות", אומר העיתונאי משה ליפשיץ, בן למשפחה חסידית בעצמו. "חסידויות קנאיות שבמשך שנים עיינו רק בכתבים של רבניהם לומדים היום שיעורים בספר התניא למשל". 

למה זה קורה?

"עם כל הכבוד לרבה'ס של היום, חלק מהם לא מאוד מוכשרים ולא תמיד יש להם מה למכור… הצעירים צמאים לעיון מעמיק ופה מופיע רב צעיר וחכם למשל מחב"ד, מוסר שיעורים ב'תניא' והם מבינים שלאדמו"ר הזקן יש דברים מעניינים לומר יותר מלרבי הנוכחי שלהם". ליפשיץ מדבר על 'התניא' כמו מרואיינים רבים נוספים לכתבה זו, ולכך הוא מצמיד הסבר מעניין: "התניא הוא כמובן ספר יסוד פנומנלי בתורת החסידות, אבל אי אפשר להתעלם מכך שהמסה החב"דית הגדולה והדומיננטית הפועלת כיום הצליחה לייצר את האתוס כי 'חסידות' היא 'תניא'. ספריו של רבי צדוק הכהן מלובלין למשל, הינם עמוקים במיוחד והם לא פחות 'חסידיים', אבל חסידות לובלין כמעט ולא קיימת כיום ומכאן שיחסי הציבור של ה'פרי צדיק' למשל, נמוכים יותר". 

לא ניתן להתעלם גם מתופעת הנהירה הספרדית לחסידות. פרופסור ליאון מצביע על שתי חצרות מרכזיות בהן ניתן לזהות לא מעט חסידים ממוצא ספרדי: חב"ד וברסלב. אחת החידות הגדולות במחקר היא כיצד לא הופיעה החסידות בארצות האיסלאם, הוא אומר. החסידות היא אחת התנועות החשובות ששינתה את פני ההיסטוריה של העולם היהודי, אי אפשר להבין את עולם הריקוד והשירה ואפילו את הציונות ללא החסידות. המפגש הראשון של היהודים הספרדים עם החסידות אומר ליאון, התרחש בסוף שנות ה-40 בימי האדמו"ר הריי"ץ ובהמשך בימיו של האדמו"ר האחרון מליובאוויטש שרעיון הפצת המעיינות תפס מקום מרכזי בחזונם. בשנות ה-70 הופיעו שתי דמויות נוספות, אליעזר ברלנד והמוהר"ש [הצדיק מיבנאל] מחסידות ברסלב וסביבם מתכנסים חסידים ספרדים רבים. עם השנים הם השפיעו גם על התפתחותה של הנסיעה ההמונית לאומן. שנים אלו, מזכיר החוקר, היו ימיה הראשונים של תנועת התשובה בישראל ולא מעט מן הפלח הספרדי בה התקרב לברסלב ולחב"ד. 

למה דווקא הספרדים?

"תנועת התשובה הובילה חלק מהם גם לשדה הליטאי אבל אלו, צריך לזכור, לא תמיד קיבלו אותם. דיווחים על דחיית בעלי תשובה בישיבות אינם תופעה בלתי מוכרת והם ביקשו לאתר מקום שלא רק יקלוט אותם בזרועות פתוחות, אלא יאפשר להם לפתח את העצמיות הדתית שלהם. שני המקומות הללו היו ברסלב וחב"ד. תקרת הזכוכית שם, להבדיל מזו הליטאית, הייתה גבוהה ואיפשרה צמיחה אישית וקהילתית". 

אוכלוסייה מפתיעה נוספת בנהירתה אל החסידות היא הציונות הדתית: "אין ישיבת הסדר היום, שאין בה כיסים חסידיים, טישים והתוועדויות", אומר ד"ר קיציס, "ישנן ישיבות דתיות-לאומיות שאף מגדירות את עצמן כחסידיות, כמו עתניאל, רמת גן, רועה ישראל, מקור חיים ועוד". רבנים ציונים דתיים שכבר אינם בין החיים כמו הרב עדין שטיינזלץ, הרב מנחם פרומן, הרב ישעיהו הדרי, הרב שג"ר [=שמעון גרשון רוזנברג. אגב, חמיו של קיציס. א.ה.], זכרם לברכה הוציאו את החסידות למרחב הציוני דתי. כיום, הוא קובע, לימוד החסידות נכנס לסילבוס ברוב או אולי בכל הישיבות הדתיות-לאומיות כולל בישיבות הגוש. "אתה יכול למצוא שם שיעורים ברבי צדוק הכהן או בשפת אמת כחלק מתכנית הלימודים, אין ספק שמשם זה חלחל גם לעולם הישיבות הליטאיות". 

המסע החסידי ופקידת קברי הצדיקים 

על קברו של התנא רבי שמעון בר יוחאי במירון נוהגים רבים להתפלל. ועם זאת דווקא גדולי הדור החרדיים – הרב אלעזר מנחם מן שך, הרב יוסף שלום אלישיב והרב עובדיה יוסף זכרם לברכה, כמעט ולא פקדו את המקום. העדויות מדווחות על פעמים בודדות בהם ביקרו בציון או בכלל בקברי צדיקים – מן הסתם מסיבות השמורות עמם. הציבור הרחב לעומת זאת – חסידים, ספרדים וגם ליטאים מבקרים בקבר התנא באורח קבע. ביקורים ותפילות בקברי צדיקים מתרחשים גם בקבר רבי נחמן באומן, בקבר הגר"א בווילנה, בקבר הבעש"ט במז'יבוז', בקבר רבי אלימלך בליז'ענסק, בקבר רבי ישעיה'לה בבודרוגקרסטור ובקברים רבים נוספים.

חסידים היו תמיד בדרכים, אומר קיציס, הנסיעה לצדיקים, בעיקר חיים אך גם נפטרים, היא חלק מהמיתוס החסידי. דברים גדולים התרחשו בדרכים הארוכות, ובנסיעות המפרכות. ההיסטוריון המנוח יעקב כץ, שחקר את התהוותה של האורתודוקסיה לצד משבריה הגדולים במאות האחרונות – ראה את פריחתה של החסידות כתחליף ללוקאליות. אל מול המערכת של הרב המקומי, בית הדין האזורי ומוסדות הדת הקהילתיים הופיעה תנועת החסידות וקידשה את המסע למרחקים, את החיבור לרבי המצוי באזור אחר, בארץ רחוקה בעולם אחר. המסע הוא חלק ממאמץ לפירוק הגבולות העצמיים, והדרך הופכת למרחב לימינלי, בה יוצא האדם מאזור הנוחות וחווה תהליך עצמי של טקס מעבר. קיציס מזכיר את סיפור 'האוצר מתחת לגשר' המפורסם של רבי נחמן ומפתיע בפרשנות ברסלבית לא מוכרת: "מלבד האלמנט המוכר הקורא לאדם לחפש את האוצר מתחת לתנור בבית תחת נסיעה למרחקים, מונחת כאן הנחיה חשובה נוספת: אפשר למצוא את האוצר בבית, אבל רק אחרי שנוסעים לפראג הרחוקה. ללא היציאה לדרך, לא ניתן להגיע אל המטמון שתחת התנור". 

היום אנו עדים לנסיעה לקברי צדיקים לא רק אצל חסידים?

"הנסיעה לאומן למשל היא קריאת תיגר נגד המערכת. אריה דרעי הגיע לאומן בפעם הראשונה כסוג של צעד מתנגד למערכת הש"סניקית. ציונים דתיים וליטאיים ישיבתיים מגיעים לשם בסוג של קריאת תיגר על האתוס הציוני-דתי ועולם הישיבות.  זהו רגש נפשי פסיכולוגי המשותף לאנשים רבים המבקשים לקרוא תיגר, ברמה מסוימת כמובן, על הנורמות ועל החברה בה הם גדלו. אגב, ככל שהאתגר גדול יותר, הופכת הנסיעה לחשובה יותר. קורונה, מלחמה באוקראינה, מלחמה בעזה רק אתגרו את היסוד הנפשי של המתפללים המבקשים להגיע, למרות הכל, לציון". 

ומה באשר לעלייה לקבר של רבי ישעיה'לה קערעסטירער למשל?

"צר לי אך אהיה ציניקן. אנשים שואפים להרוויח כסף. זו תעשייה שמגלגלת לא מעט כספים. תרבות הלואו-קוסט לא פסחה גם על הציבור החרדי. אני נוסע לבילוי בהונגריה באמצעות טיסה זולה? קל לי להצדיק אותה באמצעות ביקור בציון. רבי ישעיה'לה היה כמובן צדיק גדול, אך מעולם לא שמענו על הסבת קברו לאתר עלייה לרגל ולהפעלת 'הכנסת אורחים'".

ובכל זאת, אנשים נוסעים להתפלל?

"יש בי הערכה ליהודים שמעדיפים להתפלל בקבר צדיק, במקום לבלות בהצגות בלונדון. אבל את התעשייה שכוללת חברות נסיעות חרדיות המגלגלות הון, לצד יזמים שבאורח פלא עוסקים בו זמנית בשיפוץ קברים ובגילוי 'אתרי עלייה לרגל' חדשים כולנו מכירים. מותר לפעמים גם להיות ציני".

תמונת שער: ”תיגר נגד המערכת”. עמך ישראל באומן, מקום הציון של ר׳ נחמן מברסלב. למצולמים אין קשר לתוכן הכתבה.
צילום: Depositphotos