"לעולם לא תוכל לצלוח את האוקיינוס אם לא יהיה לך האומץ לאבד קשר עין עם החוף". המילים שכתב אנדרה ז'יד הופיעו מולי על דף תכול של קיץ. מילים לבנות, צפות כמו קצף עדין על פני גלים. משהו בהן עצר אותי. כמו עוגן הן משכו אותי לקרקעית של עצמי, ובאותה נשימה שחררו אותי לים הפתוח.
אף אחד לא מבטיח לנו מסע של שלווה, הפלגה רגועה במי אוקיינוס תכולים. יש משהו מאוד מטעה בתמונה של מפרש לבן שט לו בבטחה מול שקיעה כתומה. כי מעבר לאופק יש גם ימים של סערה. ימים שבהם הגלים מתרוממים כמו חומות עצומות, הרוח מטלטלת את הסירה לכל עבר, החושך יורד סמיך וכהה, ואין לנו מושג איפה נמצא הכוכב שיראה לנו את הדרך.
החוף הבטוח מושך אותנו להישאר. הוא יציב, מוכר, נוח. אבל אם לא נוותר עליו, אם לא נאזור את האומץ לעזוב אל הלא נודע, איך נגלה את מה שמסתתר מאחורי קצה האופק? איך נפגוש מקומות חדשים שיוציאו מאיתנו חלקים שלא הכרנו? כי אומץ, אחרי הכול, הוא לא היעדר פחד. אומץ הוא לבחור לצאת לדרך למרות הפחד.
לא יודעת כמה זמן עבר מאז הפעם הראשונה שבה יצאתי לחפש מקום לסטודיו שלי. זה התחיל בצורך קטן, אבל גדל להיות חלום שצף מול עיניי שוב ושוב. רציתי מרחב משלי, בית לאמנות…
