חרדי, ערבי, שמאלנית, ביביסטית ורב דתי־לאומי התקבצו לחדר אחד וזו לא התחלה של בדיחה. אבל למה אני מקדים את המאוחר?
סיפורנו מתחיל בשיחת טלפון שקיבלתי מחבר יקר, לא דתי. יעקב, הוא פונה אליי, אני רוצה שתנחה כנס במכללה אצלנו ביום הזיכרון ליצחק רבין. אני? מה לי ולדברים האלה? כן, הוא אומר, אני רוצה שתנחה שיח ותתן קול לכאבים שונים שיש בחברה הישראלית. כאבים שנמצאים עמוק בקבוצה אחת אך שקופים לשאר החברה. האמת? לא מיהרתי להיענות להזמנה, למרות ששכרה היה בצדה. ניסיתי להתחמק ולומר לו: תשמע, אולי פחות מתאים שאני כחרדי אבוא למסדרונות המכללה החילונית בימי מלחמה, ועוד לכנס כזה ובתאריך כל כך נפיץ. אך הוא התעקש ואמר: דווקא אתה.
וכך מצאתי את עצמי מטפס על מדרגות הבמה באודיטוריום אשר בספריית המכללה האקדמית בבית ברל.
האולם היה מלא בסטודנטים וסטודנטיות, יהודים וערבים, דתיים ושאינם.
סגן נשיא המכללה נשא נאום פתיחה, הפסנתרן ניגן שיר אחד של אהוד בנאי ואז הגיע תורי.
על הבמה, בין הפסנתר לפודיום, היו שני כיסאות בלבד. למעשה התפקיד שלי היה בעיקר להקשיב, הקשבה עמוקה וכנה, בכל פעם לאורח אחר. בכל פעם לכאב אחר שלא הכרתי עד כה.
ראשון עלה אל הבמה והתיישב על הכסא לצידי, רב דתי־לאומי, שאיבד רגל באחת ממלחמות ישראל וכיום עושה הרבה למען העם שבשדות. "מה הכאב שלך?" שאלתי אותו. והוא…
