רוחות חורפיות מנשבות, ריח הגשם באוויר והעתיד הקרוב ריק מהתרחשות או התרגשות. יש שיגידו שזו אחת התקופות המאתגרות בשנה, תקופת יובש, ללא חג או חופש באופק. במהלך השנים האחרונות, שהיו רוויות ב"התרחשויות והתרגשויות" ולא מהסוג המשמח, הפלגנו לעסוק בחשיבותה של השגרה.
כתבנו על שמירה על השגרה בסגרים, העברנו הרצאות וסדנאות בנושא שמירה על השגרה לנוכח מלחמה, חיפשנו עוגנים במים הסוערים של החירום. כעת, נראה שב"ה הרוחות מתחילות להירגע. בנים שבים לגבולם, חיילים שבים לביתם ואפשר להתחיל לחשוב ואף לתכנן בזהירות פעילויות עתידיות.
אנו נהנים מהשגרה ומעריכים אותה, יום-יומיים, שבוע-שבועיים. אך כולנו מכירים את התחושה: יום רודף יום, השעון מתקתק בקצב אחיד, החיים הופכים לשגרה אפורה ומונוטונית ופתאום הגוף מתחיל לחוש חסר שקט.
כשהיינו מתלוננים על "צרות של עשירים", סבתי הפולנייה ע"ה הייתה אומרת "לא לחטוא", מסר שמן הסתם עובר מדור לדור ללא קשר למוצא או לעדה כלשהי. וכך, במקרה הטוב מדחיקים את "הגירוד" בגוף בתקופה המשמימה ובמקרה הגרוע מתמלאים ברגשות אשמה או בושה על עצם ההרגשה.
נדמה שפער זה עמוק במיוחד בשנה הנוכחית, אחרי שנים של חוסר-שגרה קולקטיבית ועדיין בעיצומה של תקופה בה כה רבים חווים אבל, חֶסר, כאב ואובדן. מה לנו כי נלין על תחושות שעמום ואפרוריות כאשר אחרים עדיין סובלים סבל אמיתי.
אם יש משהו שלמדנו בשנים האחרונות זו ההכרה העמוקה שעל אף…
