לכתוב יחד את הסיפור 

אודה ולא אבוש, לא בלב שקט הגעתי למפגש המיוחד הזה שהתקיים שבוע אחרי הימים הלאומיים, יום הזיכרון ויום העצמאות. במפגש נכחו לא מעט מבני הציונות הדתית, והפצע המדמם, הקרע שנפער בין הקהילות בתקופת המלחמה, לא יכול היה להישאר מחוץ לחדר. 

בין האסוציאציות שנזרקו לחלל החדר למשמע המילה "חרדים", עלו שני קולות מרכזיים: האחד, לימוד תורה. השני בדלנות והסתגרות. הגדיל לעשות אחד הסטודנטים, איש חינוך ותיק, שאמר "ערבות הדדית אבל רק לתוך הקהילה החרדית". לא אשקר, זה כאב. ככה רואים אותנו מבחוץ? בסיום הסבב ביקש הפרופסור, יהודי מבוגר עטור זקן לבן לומר אף הוא את האסוציאציה שלו. הוא השפיל את מבטו ולחש בקול עצוב את האמירה הנוגה מכולן: כשאני שומע את המילה חרדים, הדבר הראשון שעולה לי לראש הוא "חילול השם". אמר ולא פירש.

המפגש הסתיים מתוך תחושות מעורבות. ניצני הוויכוח שהתעוררו, היו יותר עצובים מאשר כעוסים. מה שנשאר איתי הן המחשבות. איך ייתכן שאנחנו, כחברה שכולה חסד, מצטיירים ככאלה שעושים חסד רק עם עצמנו? איך קרה שקהילה שמחנכת את בניה ובנותיה מבוקר ועד ערב לעשות רק קידוש השם, ונחת לבורא, נתפסת אצל אנשים רציניים בדיוק הפוך? והמחשבות האלה לא מוצאות תשובות פשוטות. 

כשבוע לאחר מכן נפגשתי עם קבוצת מנהיגים בציבור הדתי לאומי, מכל קצוות הקשת. שם שמעתי קולות ברורים יותר דווקא מאלו התורניים, הפחות ליברליים. הם פנו בפשטות ואמרו: "אנחנו צריכים אתכם". הדיון שהתעורר כיסה על לא מעט רגשות קשים, אך בגלל רמת האמון שהייתה בחדר יצאתי עם תובנה חדשה ומפתיעה: רבים מבני הציבור הדתי לאומי מעריכים מאוד את לימוד התורה החרדי ורואים בו מודל לחיקוי. כשמניחים רגע לסוגיות המקטבות ולטענות (שחלקן צודקות) על אי השוויון, נשארת הכמיהה לבית מדרש משותף, לתורה משותפת, לאחדות כוחות סביב שימור יהדות אותנטית בת קיימא, בתוך עולם שלא מפסיק להשתנות. ייתכן שהמשימה גדולה מדי על קבוצה אחת בלבד.

הוויכוחים סביב סוגיית הגיוס המתנהלים בקולי קולות כבר יותר משנה, מהדהדים את השאלה: "מי יגן וישמור על העם והארץ?" ובה בעת מסיחים את הדעת מהשאלה היסודית יותר: "בשביל מה?". 

אז נכון, אף קהילה לא מחזיקה בידיה את כל חלקי הפאזל, אבל השילוב בין ייחודיותה של כל קבוצה הוא המפתח החשוב ביותר לפרק הבא שלנו כעם. מצד אחד ברור שבלי שגשוג כלכלי וביטחון יציב אין לנו קיום כאן, בדיוק כפי שלא היה באלפיים השנים האחרונות. אך מצד שני, חשוב לא פחות שימור ופיתוח מהותי של השאלה מה זה אומר להיות יהודי בתקופה הגדולה הזאת?

התשובות לכך עוד ממשיכות להתנסח, עם ישראל כולו חווה כעת תהליך ארוך וכואב של חבלי לידה (יהיו שיאמרו חבלי גאולה). יקחו לפחות כמה שנים טובות עד שנדע לאן הסיפור שלנו הולך, אבל דווקא לכן, חשוב מאוד שניקח חלק פעיל ואקטיבי בכתיבה שלו, בכתיבה שלנו. גם הפיזית וגם הרוחנית. ביחד נתנסח.