"אמא, הרב'ה אמר שלא צריך לומר יותר 'אחֵינו' כי המלחמה נגמרה". העדכון הזה מעקיבא שלי בן השבע, תפס אותי לא מוכנה בצהריים רגיל אחד של חשוון. עדכון שעורר בי התנגדות מיידית, חרדה, חשש, ורצון חזק לספר שלצערנו, עוד לא. עוד אי אפשר לומר שהיא הסתיימה, המלחמה הקשה הזו, ואיתה עוד לא נעלמו מחיינו הצרה והשביה והצורך להתפלל בעד אחינו כל בית ישראל.
ומצד שני, אני שוקלת מילים כדי לתת מקום לנס ולפלא, לישועה ולהצלה, לנס הגדול שנדמה שמערב שמחת תורה האחרון, אנחנו שוחים בתוכו כמעט בלי להרגיש.
בשנתיים האחרונות, חשבתי עליה לא מעט, על תפילת 'אחינו כל בית ישראל'. זו שעשתה את דרכה מתקופת הגאונים, דרך כל הצרות והגלויות, עד אלינו – לישראל המדממת של אחרי מלחמת שמחת תורה. חשבתי על הגשר שהיא הופכת להיות, בין חיידרים ובתי ספר בבני ברק ובביתר עלית למצב העם, עדות קטנה וסמלית לאחדות נכספת. ומה יחליף אותה ביום שאחרי הצרה והשביה, בתפילה שיבוא כזה.
בלא מעט מרחבים, חינוכיים וקהילתיים, הפכה מלחמת חרבות ברזל באופן אירוני וללא כוונה, לגורם מסייע באתגר הזהותי שבצומת בין ישראליות לחרדיות. תפילות על חיילים ושבויים, חבילות לנשי מגויסים, התנדבות בקרב משפחות מילואים, כל אלו היו רק חלק קטן מתנועה פנימית חשובה שביקשה שותפות במרחב, והטיית שכם לעזרת ישראל מיד צר.
אך מה יקרה לו, לחוט הדק והעדין הזה של הקשר בין הקיום הקהילתי הפרטיקולרי אל כלל ישראל, ביום שאחרי?
המבחן הגדול, כך נדמה לי, מחכה לנו דווקא עכשיו. מבחן היכולת שלנו לגבש זהות מעורבת ואחראית, לא רק על רקע תגובתי אלא לכתחילה, מתוך אמונה בצורך ובחשיבות. הצורך לנסח את החלק של הקהילה החרדית בסיפור העם והארץ, החשיבות שיש בלקיחת אחריות על הסיפור של כולנו כאן.
כשמתאר הרב סולובייצ'יק זצ"ל את ההבדל בין ברית גורל לייעוד, הוא מסמן את ברית הגורל ככזו שמציינת בחיי-האומה, כמו בחיי-היחיד, קיום מאונס: "כורח מוזר מלכד את הפרטים לכלל אחד. היחיד כפוף ומשועבד בעל כרחו למציאות הלאומית-הגורלית, ואי אפשר לו להשתמט ממנה ולהבלע במציאות אחרת חוצה לה… מתוך הרגשת מציאות הכרחית-גורלית מבצבצת ועולה בדידותו ההיסטורית של היהודי. הוא גלמוד בחייו עלי אדמות וגם במותו… תודעת שיתוף-גורל מופיעה כתודעת שיתוף-מאורעות. כולנו שרויים בתחום גורל אחיד המקשר את כל שכבות העם על כל חלקיו ושבטיו ואיננו מפלה בין מעמד למעמד ובין איש לרעהו…".
זאת לעומת ברית הייעוד, המציינת בחיי-האומה – כמו בחיי היחיד: "קיום מדעת שהאומה בחרה בו ברצונה החופשי ושבו היא מוצאת את הריאליזציה המלאה של הוויתה ההיסטורית… האומה מעורה בתוך היעוד בשל כיסופיה לקיום משוכלל מלא-ענין וכיוון. הייעוד הוא המעיין המפכה של ההתעלות הייחודית של האומה והזרם הבלתי-פוסק של ההשראה העליונה שאינה נדעכת… חיי-ייעוד הם חיים מכוונים, פרי דריכות-הכרחית ובחירה חופשית…הפעילות היצרנית הממלאה את ברית הייעוד קולחת היא ממקור אחר לגמרי, ממרידת האדם בחיים העובדתיים כמו שהם ומן החרג המפעם בו לצורות-קיום יותר נעלות ונשגבות".
המעבר מגורל לייעוד, מעולם לא נראה היה קשה יותר, אך גם הכרחי. בשונה מהגורל המניע אותנו בעל כרחנו למציאת התשובות לשאלת הזהות, הייעוד מזמין אותנו לעבודת עומק. הלוואי שזו תביא איתה, כמילותיו של הרב סולובייצ'יק, צורת קיום נעלה ונשגבת יותר, כזו שיש בה לימוד, יצירה, והשראה עליונה שאינה נדעכת…
