השבוע איתרע מזלי ונזקקתי לבית המוסך. חוויה מפוקפקת ללא ספק. אני מניח את הרכב החולה ומפקיד אותו בידיו האמונות של המוסכניק. בעוד נפשי העלובה נעצבת בקירבי, ובעודי מטביע את יגוני במנת בורקס מנחמת, מצאתי את עצמי בבת אחת מתמלא בהודיה. הודיה רחבה, מציפה ועוטפת על עצם העובדה שיש לי רכב. דבר לא מובן מאליו כלל וכלל.
אינני יודע מה גרם לה לאותה הודיה שתבוא ותציל אותי מחשכת הדכדוך והסכסוך שאיימה להטביע אותי. דבר אחד הבנתי בקול חד וברור: אתה לא רק מודה כשאתה מאושר, אתה מאושר אם אתה מודה.
כמו משום מקום, התחיל להתגלגל איזשהו רצף של חיוכי השגחה מופלאים בזה אחר זה. שני מכשירי חשמל יקרים שהתקלקלו בבית – חזרו לפעול לפתע במלוא העוצמה והרעננות. פגשתי חברים שלא נפגשתי איתם כבר חודשים רבים. כספים שהתעכבו מלבוא, הופיעו לפתע והעניקו משב אוויר לחשבון הבנק. באופן כללי, חשתי טוב יותר.
וכך, מתוך הצפת תחושה ההודיה המוזרה אך נעימה שבאה עליי, הזדמנתי לסמינר שהתקיים בעיר יפהפייה וזכרון יעקב שמה. בצידי הדברים אציין שכמעט ואינני מבקר בה ולמעשה זו הפעם השלישית בחיי בה כובשות רגליי ארבע אמות חדשות בחבל ארץ נאה זה. בעודי מהלך ברחוב הצדדי, מרחק של עשרים פסיעות בין המלון הקטן אל מיודענו הרכב המהולל (שבא על תיקונו וחזר לשרתני ככלב נאמן), צדה עיני איש יקר עטור זקן לבן ונטול כיפה. זיהיתי שמדובר בדוקטור ופסיכולוג חשוב שאני ממש מעריך. בעוד ליבי מתרחב, אני לא מהסס ומנופף בידי בתקווה שיבחין בי. הוא מפנה אלי את ראשו, עוצר את הרכב ויוצא אליי. שלום לך! אני מקדם את פניו ומספר לו על הסיבה שבגללה באתי לכאן. הופתעתי לגלות שהוא גר ממש בקצה הרחוב. מה הסיכוי? אני מהרהר לעצמי. והנה, דווקא ברגע לא הצפוי הזה, הישיר אליי ידידי את מבטו החודר וזרק לעברי שאלה שטלטלה את לבי: מה אתה יותר, יהודי או ישראלי?
עצם השאלה הוציאה אותי משיווי משקלי, וכי מה עניין יהודיות אצל ישראליות, וכי ניתן להציב אותן זו לצד זו כחלופות שוות? אך במחשבה נוספת עלה בדעתי שמדובר בשאלה שורשית עמוקה. מאז תחילת המלחמה, הולכת ונרעדת בי התודעה היהודית, נמהלת בברית הגורל הישראלית ומתעטפת בזהות החרדית לתוכה למדתי לצמוח. המחשבה על המשמעות העמוקה של להיות יהודי בארץ ישראל, היא לא משהו שאפשר להשיב עליו בלי הרהור ראוי. עניתי מה שעניתי, אך השאלה עודנה מהדהדת בתוכי. מה אתה יותר, יהודי או ישראלי.
התרגלנו לחשוב שהישראליות היא משהו חיצוני ליהודיות. באה המלחמה האחרונה וטפחה על פנינו את חיבור הזהויות כולן. יש סיבה לכך שההשגחה העליונה בחרה להניח אותנו בדיוק כאן, בדיוק עכשיו. אין אנחנו יכולים לפטור את היותנו יהודים ישראלים בלא כלום.
לפני כשנה הזדמנתי להציג מחקר בפני קבוצת מלומדים שאינם חרדים. בין חברי ועדת המערכת שישבה מולי, הייתה אשה, חרדית, בעלת תשובה, ששאלה שאלה נוקבת: מה המשמעות של להיות חרדי בישראל? במה היהדות החרדית תורמת ליהדות של כלל ישראל? אתה לא חושב שיש תפקיד מיוחד לחברה החרדית חוץ מלהתגונן ולהיזהר מחילון? אתה לא חושב שיש כאן תפקיד גדול בעיצוב הערכים והרוח של כל עם ישראל? וכיון שהתשובה שבפי הייתה חלשה מהשאלה שבפיה, שתקתי. ובליבי גמרתי אומר לא לנוח ולא לשקוט עד שתהיה בידי תשובה של שיקול דעת ושל אחריות קודם כל לעצמי, אחר כך למי שישאל.
ובימים האלה, כשהמלחמה מתחילה לדעוך ופעמוני השלום מתחילים להדהד, אולי הגיעה השעה שנקדיש כולנו מוח ולב כדי לנסח את הפרק שלנו, היהודי, הנוכחי, למוד הסבל והתקווה. פרק חדש בספר עתיק יומין.
