במושב הקדמי של אוטובוס חיי, ישב לאורך הרבה שנים המדריך האולטימטיבי, והסביר על הדרך. נער הייתי, עוד לא זקנתי, ולא תמיד הקשבתי לדיבוריו. אני מניח שהיה מעניין יותר לשבת מאחור עם החבר'ה ולפטפט, לשיר שירים ולהסתכל מהחלון על כל הדברים המעניינים.
אבל הדרך התארכה, והמראות הנשקפים במורד הדרך עוררו אתגר, אז התחלנו להקשיב לו, וברוב קשב. כשהוא הדריך, כל פרט קיבל פתאום משמעות חדשה. דרכים ידועות ומוכרות, הוארו באור זוהר. מילים שגורות הוטענו בעומק לא מכאן. מסך עצום הונף, ונגלו ראשי ההרים. זה דודי וזה רעי, מורי ורבי הגאון רבי הלל זקס זכר צדיק לברכה. זכרונו נטוע בליבי ובלב חבריי ולא ימוש לעולם. אהבנו אותו, והוא אותנו.
כדי להמשיך לקרוא נא אשרו לנו דיוור
הערכנו אותו וגם הערצנו, אבל הוא לא נשא פנים לרגשות האלו, ודרש מאיתנו תמיד עיון מחודש. אפילו כשהיה מפליא לצטט מקורות, סיים במילים: "מי שיש לו אמונת חכמים, אשריו. מי שיש מח בקודקודו, שיעיין בפנים, וילמד". כי ר' הלל היה רב אמיתי, כזה שמלמד גם איך ללמוד, ולא רק את הסברה המרגשת שבסוגיה הנלמדת.
הוא היה שילוב נדיר ומופלא של כובד ראש ליטאי מהילדות בראדין, עם קוליות מגניבה של 'אמריקן בוי' משנות בחרותו בניו יורק. עיון מעמיק ויסודי של תלמיד חכם מופלג, ובקיאות בלתי נתפסת בכל חלקי התורה. שפה עשירה ומליצית, ידע מפתיע בחכמות משרתות, שמרנות קפדנית עם סקרנות תמידית.
כשהוא הזכיר את ה'ממון הבזוי' האמנו לו, כי כזה הוא היה. שום ערך לכסף, נטול פוזה וחף מגינונים. שנים רבות עמד בראשות ישיבת חברון, אבל מעולם לא דיבר על 'גדלות האדם'. הוא היה פשוט אדם גדול באמת ובתמים. בז ליום קטנות, תמיד עוסק בגדולות, ורומם את נקודת המבט שלנו על העולם.
הטור הזה קצר מדי בשביל לספר עליו, ועל הראייה הכוללת שלו שלימדה אותנו כל כך הרבה. אצל הראש ישיבה, תורה מסיני ומסירתה מדור לדור, היו הסיפור האמיתי של החיים, וכל השאר – תפאורה לא מעניינת. כשלומדים תורה, כל אות חשובה, כל ניואנס מחשבתי. גם ההקשר ההיסטורי, והמפה הגאוגרפית. הרמב"ם הפוסק הלכה במילים 'וְיֵרָאֶה לִי' בהלכות אישות, או הרמח"ל שמדגיש במה צריך שישים האדם 'את מבטו ומגמתו באשר הוא עמל'. כל דבר תורה היה הזמנה למחול סביבו, כל סברה קוראת לצלול לתוכה, וכל אות היא נקודת זינוק למסע עיוני.
הוא היה אדם שמח, ומאיר פנים תמיד. ניהל את חייו רק על פי התורה, ומה רצון ה' ממנו בכל רגע נתון. לא התפעל ממה יגידו העולם, והעולם אכן לא ידע איך 'לאכול אותו'. מי שזכה להימנות על תלמידיו, לא יכול היה שלא להתאהב בו. וגם מי מהם שלא הלך בדרכיו, הלך לאורו.
לפני עשור, ביום כ"ב טבת תשע"ה, סיים המדריך המופלא את תפקידו, דלת האוטובוס נפתחה במפתיע, וכמו שערה שנשלפת מחלב, נפרד ראש הישיבה באלגנטיות מהעויילומזה, שמעולם לא תפס אצלו מקום גדול. נצמדתי לשמשה האחורית, כדי לראות את דמותו המתרחקת, נבלעת בערפילי הזמן. ועד היום, כשאני מטה אוזן, אני עוד מצליח לשמוע אותו מרחוק אומר: קינדערלך, יש הקדוש ברוך הוא בעולם, והוא הבטיח שלא ישאיר ככה את מעשי ידיו. אם הוא הבטיח, הוא בוודאי יקיים ואכן ישוב ויגאלנו, יתקן את עולמו, ואנחנו נראה ונשמח. רק להחזיק חזק בינתיים, בתורה, באמונה, בעבודת ה' שנשארה לנו, והנה כבר הוא מתגלה אלינו באורו הגדול, ומשלים לנו את הכל.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים את ה' אלוקיו.
