בחדר שיעורים לא גדול, בפאתי אוצר הספרים של אחת מישיבות הדגל בחברה הדתית לאומית, נפגשתי עם קבוצת בחורים בני הישיבה כדי ללמוד משהו על עולם ישיבות אחר. אחד הבחורים, ממושקף צעיר סמוק לחיים, דיבר בלהט על המעבר בין שנות הלימוד לשנות השירות בצבא ועל האתגר ללמוד הלכות שבת בשטח בלי עירוב. תגיד, שאל אותו אחד מבני החבורה שבאה איתי, מי שוטף כלים בישיבה? האם נכונה השמועה שהעול יושב עליכם? הבחורים הביטו זה בזה ואמרו יחד, ברור שאנחנו, הבחורים, שוטפים כלים וגם עושים לא מעט ממשימות התפעול של הישיבה, וזה לא מתוך אילוץ אלא מתוך תפיסה מוסרית עקרונית.
המפגש הזה זרק אותי אחורה עשרים וחמש שנה. המקום, היכל ישיבת תפארת ציון. שעת בוקר לאחר התפילה. המשגיח רבי מרדכי עמרם יעקבזון זצ״ל עומד וקולו המבוגר נשמע מסוף בית המדרש ועד סופו: ראיתי בחורים בני תורה, שמשאירים את הצלחות המלוכלכות על השולחנות והולכים! מה אתם חושבים לעצמכם, מי ינקה אחריכם בחדר האוכל? תהיו בני אדם! ואכן בפינת חדר האוכל עמדו עגלות גדולות ובסיום כל ארוחה הניחו (ולעיתים אף הטיחו בחדווה) כל הבחורים את כלי האוכל בגיגית הגדולה. כך, באמצעות חינוך פשוט מאיש גדול, הפכה האחריות האישית וההתחשבות בעובדי המטבח לסמל של התנהגות ראויה ונורמטיבית. אותו משגיח צדיק שהיה מופת של דוגמה אישית אף העיר באופן קבוע על שמירת חדרי השירותים נקיים עבור מי שייכנס אחריך ועל סגירת הדלת בעדינות כדי לשמור על שלמותה לאורך זמן.
כדי להמשיך לקרוא נא אשרו לנו דיוור
לימים כשביקרתי בישיבות אחרות הבחנתי בתופעה מוזרה, ככל שהישיבה חשובה ומפורסמת יותר כך מצטמצמת אחריותם והשתתפותם של הבחורים בתפעולה. בחדרי האוכל הגדולים לא ראיתי את המכלים בהם אני אמור להניח את כלי האוכל. לא נתתי על כך את דעתי, מה לעשות, מנהג המקום שככה זה. הבחורים לומדים, אנשי המטבח מנקים וזהו. חבר שעבד כטבח באחת הישיבות היוקרתיות סיפר לי שמצא את עצמו מחנך את הבחורים לומר תודה פשוטה. מסתבר שזה לא דבר מובן מאליו, מישהו צריך לעורר את ההיגיון הבריא.
לאחרונה מעסיק אותי מאוד עניין תפיסת האחריות, ליתר דיוק חינוך לאחריות, בחברה החרדית. בגיליון הקודם כתב כאן ידידי הרב אהוד בן יהודה, טור מופלא ומרגש במיוחד על מקומם הראוי של נסיכי עולם התורה ומצאתי את עצמי מסכים עם כל מילה בדבריו. אבל בד בבד מהרהר מה המחיר של אותה נסיכות? האם בשביל לייקר את מקומם של ילדינו בני החמד המסולאים בפז, נוותר על חינוך ללקיחת אחריות? לשימת לב אנושית ובסיסית לטירחה של אדם אחר?
עוד לא דיברתי על אחריות כלפי מי שמחוץ לכותלי הישיבה. אני זוכר שתמיד הסתכלתי בהערכה גדולה על הבחורים שהלכו להתנדב במחנה הקיץ של עזר מציון. במבט לאחור אני חושב שהם צמחו להיות אנשים ערכיים וטובים הרבה יותר מאלו שבחרו להסתגר בישיבת בין הזמנים, דבר חשוב כשלעצמו.
ובחזרה לאותם בחורי החמד מהישיבה הדתית בה ביקרתי, סיפרו שבתקופת המלחמה ראו את ראש הישיבה הגר"י מדן בן ה-74, עומד במטבח חגור סינר ושוטף כלים, כי הבחורים שבתורנות המטבח יצאו למילואים. הסיפור הזה שלח אותי לזיכרון נוסף מתקופת ילדותי בעיר בני ברק. כאשר יום שישי אחד באו מתפללים לבית הכנסת החביב שלנו ולתדהמתם ראו את רב בית הכנסת רבי משה דוד לפקוביץ רוכן עם כל הדרת פניו ומקרצף את חדרי השירותים. הסתבר שהוא חשש שיבואו בתלונות למנקה האלמנה, או חלילה יפטרו אותה, אז הוא פשוט הגיע מוקדם והשלים את מה שהיא הותירה.
כאלה דמויות מופת אנחנו צריכים, עם עוד ועוד סיפורים כאלה אפשר אולי לאזן את תפיסת האחריות האישית שלנו ושל הצעירים שמביטים בנו ומעצבים לעצמם השקפת עולם.
