מעשה באבן ירושלמית

1. משרד המשפטים השתכן במבנה ברחוב צלאח א-דין בשנות השבעים. המקום נבנה בתקופת הירדנים וגם אז שימש כמשרד ממשלתי, לשכתו של המושל הירדני בירושלים הייתה שם. בניין המשרד רחוק מלהיות פנינה אדריכלית. הוא נראה כמו מבנים אחרים בירושלים, מבנה ותיק שעדיין מתקיים, ישן ובעמידה. בשבוע הראשון במשרד סיירתי עם צחי כדי לסקור את המתחם. עלינו לקומה שנייה לראות את לשכת המנכ"ל והיועץ המשפטי לממשלה. לשכה זו מילה גדולה מדי. הכל היה נראה אפרורי כמו שמשרד ממשלתי אוהב להראות את עצמו. אני זוכר שצחי אמר: "אין מה לראות פה, הכל נראה אותו דבר" ואני התעקשתי להמשיך בסיור שהמשיך למזנון ולבית הכנסת בקומה התחתונה עד שהסתיים בחזית הבניין. שם נחה אבן גדולה עם שלט מפלסטיק. "אבן גזית מימי הבית השני אשר נמצאה בחפירות להרחבת הבניין. ככל הנראה היוותה חלק מהחומה השלישית של ירושלים שבנייתה הושלמה עם פרוץ המרד הגדול ואשר חלקים ממנה נחשפו באזור זה". האבן הסתתרה מאחורי עציצים עייפים שהפכו למאפרה וגבב כיסאות ללא משענת שנזרקו מכל החדרים, עד שהגיעו לפינת העישון המאולתרת. 

2. הסרט "חוק האבן" של דנאי אילון השתתף בפסטיבל דוקאביב האחרון. בלב הסרט ניצבה האבן הירושלמית, זאת שמחפה את בנייני העיר, כפי שמחייב החוק המנדטורי שנשאר עד ימינו. משה ספדיה, האדריכל של ממילא, סיפר על הארכיטקטורה שנועדה לטשטש את הגבולות בין ירושלים הפלסטינית לירושלים הישראלית. גם השכונות החדשות חופו באבן ירושלמית, להנכיח את האחיזה היהודית בירושלים, "אנחנו ירושלים" מאז ומתמיד. כשסיימתי לצפות בסרט חשבתי על דוכן מפעל הפיס ברחוב רוטשילד בפתח תקווה. הדוכן מחופה באבן ירושלמית וזה תמיד הציק לי בעין, העיצוב לא התאים למרחב האורבני. אולי מישהו רצה להעביר מסר של נוכחות איתנה בשטח, אין לדעת. חשבתי גם על הסוגיה שפותחת את מסכת בבא בתרא (ב, א) העוסקת בבעלי חצר משותפת שמעוניינים לבנות ביניהם מחיצה. המשנה מונה את סוגי המחיצות האפשריים ומפרטת את סוגי האבנים המשמשים לבניית מחיצות – גויל, גזית, כפיסין, לבנים. רבינו יונה מפרש שהדיון אודות סוג המחיצה האמורה להיבנות מתעורר דווקא בעיר חדשה, כזאת שאין בה מנהג קודם. בעיר ותיקה שסיגלה לעצמה סטנדרט בנייה ספציפי, השותפים יכולים לכפות זה את זה לבנות כמנהג המדינה. לא מחליפים אבנים ככה סתם, לאבנים יש מסר. 

3. אבני ירושלים לא נחות לרגע. בפברואר נפתחה תערוכה חדשה בנתב"ג בה הוצבה אבן מהר הבית למען הטסים, להזכיר את ירושלים ואבניה לפני הבורדינג. הרב שמואל רבינוביץ, רב הכותל והמקומות הקדושים, הפיץ מכתב עם דרישה מנומסת להשיב את האבן למקומה. רבינוביץ הזכיר את קינת ירמיהו על אבני הקודש המשתפכות בראש כל חוצות. זה לא שינה משהו, האבן עדיין בנתב"ג, אולי היא מרגישה שמדובר במקום קדוש. באפריל התפרסמה כתבה על אבן אחרת שטסה לאקספו באוסקה בעלות צנועה של שלושים ושתיים אלף דולר, על חשבון משרד החוץ. נכנסתי לאתר התערוכה כדי לקרוא על האבן ולא הצלחתי לדלות מידע מיוחד. מארגני התערוכה הזמינו את המבקרים "לגעת באבן ולהרהר במורשת ההיסטורית העשירה של ישראל". לא צריך לטוס עד ליפן כדי לצפות באבן ירושלמית ולהרהר במורשת, אפשר גם פה. תקופת בין המצרים מעודדת את המחשבות על אבני העיר שחוברה לה, על החומה שהובקעה ועל כל הדברים שהלכו לאיבוד. גם אבנים יכולות ללכת לאיבוד. חז"ל תיארו את אבן הטוען בירושלים, מקום שריכז את מאבדי האבידות ומוצאי המציאות – כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם, זה עומד ומכריז וזה עומד ונותן סימנין ונוטלה (בבא מציעא כח, ב). אבן הטוען מוזכרת כאבן ענקית שאינה יכולה להימחות מן העולם (ירושלמי תענית ג, ט) והנה האבן הזאת הלכה לאיבוד. לגעת ולהרהר.