טוביאס הירטר (Tobias Hürter) הוא כוכב עולה בעיתונות הגרמנית, שהספיק להיות עורך במגזין המדעי הנחשב "MIT Technology Review" וכתב כמה ספרי מדע פופולרי. ספרו האחרון 'עידן האי־ודאות: איך גילו גדולי הפיזיקאים את עולם הקוונטים 1895–1945' עשוי היטב, ויכול לספק לקורא המשכיל תירוץ טוב לשחזור מהיר של הפרק החשוב הזה בהיסטוריה של המדע. ולמרות זאת, הקריאה בספר השאירה אותי עם הרהורים קשים, אולי על רקע מציאות חיינו בימים אלו.
התרגלנו זה מכבר לכך שספר אף פעם אינו יכול להיות עובדתי-נייטרלי לחלוטין. אם הוא לא אנציקלופדיה או פשוט בסיס נתונים גולמי, הוא אמור מעצם טבעו לספר סיפור. וכשמספרים סיפורים מעבירים נקודת מבט. בעצם מחנכים את הקורא, או מעבירים לו את אותה זווית ראייה והסתכלות על המציאות.
בהתאם לכך, לא התפלאתי לגלות בתום הקריאה בספר שלמרות שרמת הפירוט על חיי הפיזיקאים-הכוכבים שנסקרו בו לא הספיקה כדי שנדע על אחד מהם אם הוא שמן או רזה, אלים או נוח לבריות; איכשהו אתם כן תדעו על כל אחד מהם אם יחסו לנשים היה גרוע, או שהוא הקדים את זמנו והיה 'מענטש' (רמז: כמעט כולם לא). אך יש להעיר: הסופר חש שספר טוב חייב לכלול פרטים אקזוטיים ורכילותיים כדי להיות מעניין, ולכן מרשה לעצמו לחטט בנושאים כמו נאמנות אישית של הפיזיקאים הנסקרים. הוא עושה זאת במופגן בלי שיפוטיות, כמקובל בתרבות המערבית הנוכחית, אבל משום מה במקביל הוא חש בנוח להעביר את המסר החינוכי הסותר.
ומה שמאוד חרה לי: הסופר קבע את תום שנות הפריחה של הפיזיקה הקוונטית, ושל מה שהוא מכנה "עידן אי־הוודאות", ב-1945, סיום מלחמת העולם השנייה והטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי. לקראת סיום הספר מתמקדת המצלמה התיאורית במדענים בגרמניה הנאצית, וחלוקתם לאלו שנשארו ואלו שעזבו. מדענים יהודים או יהודים-למחצה נרדפו ונמלטו על נפשם. גם מדענים שאינם יהודים עזבו בחלקם את גרמניה, כל עוד היה אפשר לעשות זאת. אבל היו כאלו שלא עזבו. ולגבי חלקם, בפרט אם היו מהכוכבים הגדולים של הפיזיקה, המחבר רומז שהם לא ממש שיתפו פעולה עם הנאצים. הוא מתאר את הדינמיקה של התנגדות לנאצים, כניעה רופסת ואחר כך חיזור מתאמץ אחריהם. המציאות היא, כפי שהמחבר מתאר היטב, שאדם כמו ורנר הייזנברג, שהוא לחלוטין מגדולי הכוכבים של הפיזיקה הקוונטית (ושל הספר), עמד בראש פרויקט הפצצה הגרעינית שאולי היה מביא את היטלר לניצחון במלחמה ולשלטון כלל-עולמי שתוצאותיו ברורות. המחבר גם מציין את ההאזנה של הביון הבריטי לשיחותיו של הייזנברג בשבי, שהעלו כי הוא מנסה לכסות את עצמו בסיפורי סרק כאילו העיכוב של הנאצים בדרך לפצצה היה ביוזמתו ולא באוזלת ידו. חבריו הפיזיקאים, ובהם נילס בוהר, לא השלימו עמו מעולם.
לאור האמור, יקשה מאוד על כל קורא סביר לקבל את ההשוואה הלא-תאומן שעושה המחבר ב'אחרית דבר' בין הייזנברג ש"חי בתקופה שבה אדישות לא הייתה אפשרית", ובין אלברט איינשטיין "הפציפיסט המושבע" שאפילו הוא "לא היה יכול להישאר מחוץ להיסטוריה העולמית, וגם הוא דחף לבניית הפצצה, ומאוחר יותר התחרט על כך". על כך הוא מסיים: זה היה הצד האפל של הסיפור, והוא שב וכורך את כל "האנשים החכמים ושוחרי הידע האלה" יחד.
לעניות דעתי, גם מי שמצפונו המערבי מעיק עליו בקשר לפצצת האטום, בנייתה והטלתה, אסור לו לכרוך יחד את התוקפן הנאצי שנכנס למרוץ אל הפצצה כדי לאנוס את העולם החופשי תחת מגף דורסני ומפלצתי, עם הפציפיסט היהודי, הקורבן, שידע ברגע האמת להתגונן והתחרט רק על שהוטעה בידי התוקפן, שהתברר גם כהרבה פחות חכם. אני מרשה לעצמי להתפלא על המערכת המתרגמת לעברית, על כך ש'אחרית דבר' כזו יוצאת מתחת ידיה בלי 'הערת מערכת' ראויה לשמה. אם לא נדע להציב גבולות מוסריים באשר לאמיתות הוודאיות שלנו כבני אנוש, אל נלין שבקמפוסים בארצות הברית ובאירופה לא יודעים להבחין בין מפקדי הצבא המוסרי ביותר בעולם ובין פושעי מלחמה נקלים.
עידן האי־ודאות: איך גילו גדולי הפיזיקאים את עולם הקוונטים 1895–1945
- מגרמנית: אביעד שטיר
- ספרי עליית הגג, 2023
- 382 עמ'
