לאחרונה, לקחתי חלק בתהליך מנהיגות חינוכית, אחד מני רבים המתקיימים בעת הזאת. לתהליך היו שותפים מנהלי מוסדות וראשי עמותות העוסקים ב'משבר החינוך הממלכתי', ב'מבוכה הערכית' ובכלל – בצירוף המילים שנדמה שלעולם לא יפסיק השיח סביבו: מצב הדור.
רוב מוחלט של השותפים לתהליך השתייכו לצד השמאלי של המפה, כשחלקם אף מזהים עצמם כ"פוסט ציונים". ישבתי שם כמייצגת את החינוך הממלכתי-חרדי והשתדלתי להיות בקשב מלא ועמוק לרחשי הלב של שותפיי.
כבר בשלביו המוקדמים של הדיון, נעה השיחה לעבר החשש הגדול מכולם, החשש מפני ההדתה וההשפעות השמרניות על מערכת החינוך.
בשלב מסוים, פנתה אליי אחת הדוברות, מנהלת של עמותה המקדמת חינוך לדמוקרטיה במערכות פורמליות ושאלה בכאב: "איזה סיכוי יש לכלים הליברליים שלי, שמחנכים להטלת ספק בכל האמיתות, אל מול הפונדמנטליזם החד-משמעי שלך?".
המילים הטעונות בהן בחרה להשתמש, הבעת הפנים המבוהלת והנימה המשוכנעת שלה, הצטרפו לכדי חרדה גדולה, שאולי לראשונה בחיי, הצלחתי להזדהות איתה.
חשבתי על עשרות הופעות המחזמר בהן הופעתי או צפיתי במהלך שנות 'בית יעקב' שלי. נזכרתי בכל הסמינריונים וימי העיון שעסקו ב"בית של תורה", וחשבתי על המוטיב החוזר בכל אלה: הרצון העז להמשיך את השושלת, להעביר את הלפיד לעוד דור אחד קדימה.
חשבתי על משימת החיים של הורים חרדים, לזכות לראות את ילדיהם ממשיכים לקרוא בשם ה'.
נזכרתי בהגדרה ששמעתי פעם מהרב אלחנן ניר לשאלה השחוקה 'מיהו חרדי':…
