חנוכה הוא בית. האור, החום, המשפחה, הסביבון, המתכונים, הזכרונות, החנוכייה בירושה, הריח.
נר איש וביתו, ואשתו וילדיו. קפסולה של יחד בתוך מבול הבדידות שבחוץ.
בשנים האחרונות, אני נזהרת איתו, עם דימוי הבית. הבית כחממה, כהגנה, כתריס בפני הפורענות. אולי מאז שחינכתי כיתה ו' אחת, שישבה בה תלמידה שנפגעה דווקא בין ארבע קירות הבית.
אולי מאז שהלכו ורבו הסיפורים הקשים סביבנו על אלה שרק בחוץ, מעבר לדלת, מצאו לראשונה רפואה, הגנה ולב שומע.
ציור החנוכה הקלאסי, בו חלונות הבית מוצפים באור מן הפנים, הפך כבר לאמת שאינה מוחלטת, לתיאור מקרה שלפעמים נעשה לא רלוונטי.
בחנוכה תשפ"ד, זה הרגיש ככה. המלחמה השתוללה בחוץ, החורף שהלך והכביד, אחינו כל בית ישראל שבצרה ובשביה, המפונים, הפצועים, האבלים, כל אלה גרמו לקירות הבית להיראות דקים מתמיד, לא עומדים ברוח מצויה.
ההתכנסות אל החום הביתי הרגישה כמו אשמת ניצולים, כמו חוסר שוויון בנטל הכאב.
לאחרונה, כמה ימים אחרי שהתחילה הפסקת האש בצפון, שיתפה אותי חברה יקרה ממעלות הצפונית, שסוף סוף, לראשונה מזה שנה, הבית שלה, שממנו לא רצתה להתפנות על אף הקושי, מרגיש לה שוב – בית.
היא מוצאת את עצמה פתאום מטפלת בפינות מוזנחות, קונה ריהוט, מסדרת ארונות, כשהבטחת השקט שסביב, מאפשרת לה לשנות מבט על ארבעת הקירות שלה, שבשנה האחרונה רעדו, מטאפורית אבל גם ממשית.
ואיך אפשר לראות בבית בית, כשהפחד הופך בו…
