בשנת הלימודים תשע"ד השתייכו לזרם החינוכי הממלכתי-חרדי שזה עתה נולד, שני גנים ו-16 בתי ספר יסודיים. מספר התלמידים עמד על מאות בודדות. בעשר השנים שחלפו מאז היה שיעור הצמיחה של הזרם החדש כמעט דמיוני: 80 בתי ספר, 300 גני ילדים ולא פחות מ-22,500 תלמידים.
מי הם אותם תלמידים הלומדים במוסדות ממ"ח? מאיזה רקע הם מגיעים? מה מושך את הוריהם דווקא לבתי הספר של הזרם החדש? וכיצד רואים במשרדי הממשלה את עקומת הגדילה של הממ"ח? יצאנו לבדוק.
הילכו יחדיו: ממ"ח וחרדיות 'אמיתית'?
זרם החינוך הממלכתי-חרדי (ממ"ח) הוקם בשנת הלימודים תשע"ד (2013/14), על בסיס החלטת הממשלה בתקופתו של שר החינוך דאז, שי פירון. בין הדוחפים למיזם היו קולות משמעותיים של פעילי חינוך חרדים שביקשו לייסד זרם שיענה לא רק על הביקוש ההולך וגובר ללימודי חול ברמה טובה ובהיקף משמעותי, אלא גם ישרש את כלל הלקויות שאפיינו את החינוך החרדי הקיים. אך גם לשאיפות אלו קדמה הנחת יסוד ברורה: הממ"ח יהיה אולי ממלכתי, אך קודם כל חרדי.
אלא שהממ"ח, התברר, סובל מתיוג כמערכת חינוך לחרדים 'מודרנים'. "התיוג הזה נפוץ הן בקרב האוכלוסייה החרדית הכללית, הן בקרב מקבלי ההחלטות – חברי כנסת, שרים ופקידים באוצר שעוסקים בממ"ח, והן בקרב חלק ממכוני המחקר שעוסקים בו", אומרת מיכל צ'רנוביצקי שפרסמה את הספר 'שביל הזהב', העוסק בהתפתחות הממ"ח. היא מצטטת סקר של ד"ר נֶחומי יפה ממכון 'נתוני אמת', ולפיו 67% מהנשאלים חושבים כי הורים השולחים ילדיהם לממ"ח הינם 'פחות חרדים'.
ביקורת מול מציאות
הממ"ח, יש להודות, לא משרת רק את האוכלוסייה החרדית. מתוך 80 בתי ספר, 36 מוגדרים כחרדים, 22 הם בתי ספר של חב"ד, בעוד השאר הם מוסדות חרד"ל, ברסלב, או קירוב למיניהם.
בשיחה עם 'המקום', מצביעים פקידים בכירים באוצר על פילוח זה כסיבה לפסימיות. "שיעור הבנים החרדים המגיעים למוסדות הממ"ח, תחת רישום במוסדות חינוך חרדיים 'קלאסיים', עומד על 1%–3% בלבד. התלמידים האחרים הלומדים במוסדות הממ"ח אינם משתייכים כלל למגזר החרדי, ועבור בני המגזר, הממ"ח אינו נותן מענה. לפחות 12,500 תלמידים חרדיים אינם מושפעים כלל מהתפתחותו של זרם זה".
אולי זה עניין של זמן?
"למרבה הצער, אין אינדיקציה לכך שבעוד עשר שנים, או כל פרק זמן אחר, אכן יתקיים זרם ממלכתי מרכזי שיאפשר כניסה מסיבית לתלמידים מכל הזרמים", אומרים באוצר, "אין כל אנליסט המסוגל להראות כי שינוי מהותי ביחס לממ"חים הוא אכן פונקציה של זמן".
עם זאת, יש גם נתונים המצביעים על היות הממ"ח אלטרנטיבה רלוונטית גם עבור מספר הולך וגדל של משפחות מיינסטרים. כך למשל, במחקרם של אברהם זופניק ונעם זוסמן מן המועצה הלאומית לכלכלה, נמצא כי לפחות 82% מן התלמידים שהצטרפו לממ"ח בכיתות ב' ומעלה הגיעו מחינוך חרדי. ייתכן שהמספרים אף גבוהים יותר, שכן מלבד 33% שמגיעים ממוסדות המוכש"ר, 30% מהחינוך העצמאי ורשת בני יוסף, ו-19% ממוסדות הפטור, ישנם עוד 5% המוגדרים 'לא ידוע' ומן הסתם הם כוללים גם תלמידים ממוסדות חינוך חרדים קלאסיים שאינם מוכרים.
יהיו אשר יהיו הנתונים על רקע התלמידים, אין ספק כי היחס לממ"ח כאל מוסד מתירני, וכאויבו האולטימטיבי של החינוך החרדי-מסורתי, רווח בקרב רבים, כולל בקרב עסקני הציבור החרדי. "הממ"ח הוקם כמלחמה בחינוך החרדי ובעצמאותו, ואין ספק שאנו מתנגדים לו בכל תוקף – לכל ניסיון לפגוע בעצמאות החינוך החרדי. אחד מיסודות המציאות החרדית כאן בארץ ישראל הוא עצמאות החינוך החרדי, ועל כן אנו מתנגדים לו בצורה הברורה ביותר", אמר בעבר חבר הכנסת יצחק פינדרוס בריאיון לרדיו 'קול ברמה'.
מנהלי מוסדות הממ"ח החרדים, מצידם, דוחים בתוקף את המסגור הזה. הם מדגישים את הממד החרדי בבסיס בית הספר בראשו הם עומדים, ובוודאי שאינם רואים בו 'גוף אנטי-חרדי'. "כשהקמנו את בית הספר ב-2014 ההחלטה היתה לייצר מקום חרדי אותנטי" אומרת בִתיה מלאך, מייסדת בית הספר הראשון לבנות במסגרת הממ"ח, "לא ליד, לא בערך, אלא מיינסטרימי בצורה כזו או אחרת".
מלאך, המעידה על עצמה שהגיעה מן החינוך החרדי הקלאסי, מוסיפה שכינון המוסד נבע מתוך ההבנה כי שינויים התרחשו עם השנים, אולם היא ביקשה לצד הרוח החדשה – גם לשמר את החרדיות הקלאסית. המנהלת הוותיקה לא מתכחשת לדילמות הכרוכות בהקמת מוסד מהפכני כמו ממ"ח לבנות, חלקן הרות גורל ממש, 'דיני נפשות' בלשונה, ומאידך הצורך האלמנטרי, כמעט הקיומי, בהקמת הזרם החדש: "המתח הזה מלווה לא מעט חרדים בזירות שונות, שאולי פעם לא היו רלוונטיות. היציאה המשמעותית של גברים חרדים לעבודה במקומות עבודה חילוניים, עלייה משמעותית במספרם של סטודנטים חרדים במוסדות האקדמיה הישראלית; כיצד ניתן לחיות בעולם האחר – ממנו כבר לא ניתן להתעלם – אך בו זמנית לשמר את הזהות החרדית ללא פשרות"?
מנהל ממ"ח גדול נוסף מן הפריפריה מספר: "בית הספר שלי עבר מזרם המוכש"ר למערכת החינוך של הממ"ח. ההשפעה היתה מיידית. עמדנו בפני נהירה עצומה של תלמידים, עד שבשלב מסוים אמרנו לעצמנו שאנו עומדים לפני רעידת אדמה. לא פחות. אגב, למשפחות המגיעות אליי לריאיון אני נוהג לומר מיד ללא כחל וסרק: מי אנחנו, לאיזה זרם אנו שייכים, מה כוללות תכניות הלימודים. זו ה"כלה", זה בית הספר, עם כל מעלותיו וחסרונותיו. ניתן היה לחשוב שלתפיסתם של חלק מהאנשים זה ייראה לא מתאים, אולם בפועל בית הספר הכפיל את עצמו, הגיע לקהל יעד עצום, ולמרות שאנו מתמודדים כל העת עם מתחרים שנושפים לנו בעורף, מתברר שהציבור החרדי מעוניין במוסד".
אחת הטענות המרכזיות העולות כנגד אפיו של הממ"ח היא שמדובר במוסדות המיועדים לאוכלוסייה החב"דית, חלקם בעלי אופי של 'קירוב'. המחקר של צ'רנוביצקי מפריך את הטענה: "בתי הספר של חב"ד הם בתי ספר חרדיים לכל דבר ועניין, שאינם נבדלים מ'בית יעקב' קלאסיים של החינוך העצמאי ומתלמודי תורה חרדיים קלאסיים. לא מבחינת ההתנהלות בבית הספר ולא מבחינת רמת החרדיות של המשפחות", היא מחדדת. ישנם אמנם מוסדות 'קירוב' של חב"ד, אולם אלו משתייכים לזרם הממ"ד".
המחוז החרדי: הממ"ח כקטר של מערכת החינוך
שי קלדרון הוא היום מנהל המחוז החרדי במשרד החינוך, אולם בתפקידו הקודם כמפקח היה ממוביליו המרכזיים של זרם הממ"ח. אז כונה הזרם 'ציבורי חרדי' – ורק בהמשך שונה על ידו השם ל"ממלכתי חרדי". "רבים חושבים כי תכליתו של הממ"ח היא סיפוק 'לימודי ליבה' טובים יותר, אולם זו טעות", סבור קלדרון, "הממ"ח מייצר שיח מקצועי והתארגנותי שלא תמיד קיים במוסדות אחרים. העובדה היא שהמשרד מעורב עד צוואר בתוכניות של עבודה סדורה וניהול משאבים מול המוסד, במעטפת מקצועית של שותפים נוספים". בהערת אגב, דבריו של מנהל המחוז נתמכים במחקר שנערך על ידי ד"ר שי קציר, המוכיח כי גם אם קיימים שינויים בין מוסדות הממ"ח השונים, הרי שברמת הארגון, הכשרות המורים ובניית תכניות עבודה, האלמנטים הללו שלעיתים הם 'בלתי נראים' – זהים.
בנאום שנשא קלדרון בכנס לציון החינוך הממלכתי חרדי הוא תיאר את זרם החדש כ'דגל': "המחוז החרדי הוא הגדול בישראל, והוא מונה 535 אלף תלמידים. מערכת החינוך החרדית מאד מגוונת, שונה וגם מאד מופרטת. במחוז אנו נותנים שירות ל-1180 בעלויות פרטיות, אולם בפעם הראשונה מדינת ישראל באה ואומרת בגלוי: אני הבעלות, אני לוקחת אחריות, אני אתן חינוך הולם בסטנדרטים הערכיים והנעלים ביותר".
לדבריו של מנהל המחוז, מדינת ישראל והחברה החרדית חייבות הרבה מאד למסלול הממ"ח, שכן הוא מהווה קטר למקצועיות, לרצינות, לאיכות ולגיוון. גם קלדרון, כמו מנהלי בתי הספר מדגיש את הבסיס החרדי של המוסד: "ספרי הלימוד המותאמים לממ"ח מאוד מדויקים, אך לא נערכת בהם כל פשרה בהיבט הדתי. אנו מקפידים להיפגש בכל מספר חודשים עם רבני הקהילות, על מנת להתייעץ איתם, להתוות איתם את הדרך, כך שבית הספר יתן את המענה המושלם גם בהיבט הדתי, ללא כל פשרות".
להקת בנות פורטות על כינורות
מדינת ישראל אפוא, רואה בממ"ח דגל, השראה ואפילו קטר של מערכת החינוך החרדית. אולם מה הם יתרונותיו המוכחים של המוסד שעליו לקחה לראשונה, כלשונו של קלדרון, בעלות? התשובות לשאלה מרתקות, ואולי גם תלויות בזהותם של המרואיינים השונים.
מנהל המחוז מציין את ההיגד המרכזי מבחינתו – "בחינה של כל ילד וילד מי הוא, לאן ולהיכן הוא צריך להגיע". הוא מצביע על התוכניות הייחודיות של הממ"ח, המצליחות להעניק מענה גם לצרכים הבלתי שגרתיים, לכאורה, של התלמידים והתלמידות. כך למשל ההיבט המוזיקלי, הזוכה להישגים מרשימים בבתי הספר לבנות אך גם לבנים. בכנס העשור לציון הממ"ח הופיעו מקהלות ילדים ולצידם להקה מרשימה של בנות המנגנות בכינור בתיאום מושלם.
"אני חולם על פיתוח ערוצים נוספים, לטובת התלמידים שמבקשים לפתח את יכולותיהם, כמו למשל דרמה או בלט לבנות, הגברת שדה המוזיקה אצל הבנים ועוד. אם יש ילד מחונן בתחום כל שהוא, מדינת ישראל צריכה לקחת אחריות ולומר אני אפתח את הכישרון הזה, אני אסייע לו", הוא אומר. "איננו באים לשכנע מישהו להגיע לממ"ח, אבל אנחנו כן מקפידים 'לתת שירות'. התפיסה שלנו היא שהממ"ח נותן לילד החרדי הרבה דברים שהוא רק יכל לחלום עליהם בזרם 'המוכש"ר', למשל. אנו למעשה מייצרים שוויון הזדמנויות בין הילד החרדי והחילוני במדינת ישראל".
קלדרון אף משוכנע כי הממ"ח עשוי לתת מענה לקהילות שלא היו מוצאות את מקומן במוסדות אחרים, כמו למשל קהילת בעלי התשובה המנסה להיטמע בחינוך החרדי 'הרגיל' ללא הצלחה מרשימה. איתמר לוי, פעיל חברתי ותיק ומראשי ארגון 'ידידי הממ"ח', מוסיף כי הזרם החדש מהווה פתרון גם למשפחות החרדיות 'הרגילות', שמגלות שבמוסד הקלאסי הן עלולות 'לאבד את ילדיהם', בשל אי־התאמה למוסד.
ללא אפליה
במובן מסוים, אומרת צ'רנוביצקי, הבעיה החמורה ביותר בחינוך החרדי היא שהליך הרישום לבתי הספר לקוי ומפלה על רקע עדתי, דתי ומעמדי. התחושה הרווחת של הורה חרדי מול מערכת החינוך היא שהילד או הילדה שלו לומדים בבית הספר בחסד ולא בזכות. מעבר לתחושה הלא־נעימה, היא מחדדת, הקושי הרב להתקבל לבתי הספר החרדיים משפיע כמעט על כל החלטה של ההורים והמשפחה החרדית במשך חייהם. כל דבר שהם עושים, ללא קשר לחינוך הילדים, יכול להיות גורם מכריע בשאלה האם ילדם יתקבל או לא יתקבל לבית ספר שהם מעוניינים בו.
הליך הרישום והקבלה בבתי הספר הממלכתיים-חרדיים, השואף לאובייקטיביות מלאה, מעלים את בעיית האפליה כמעט לחלוטין. לבתי הספר יש תקנונים שמאושרים על ידי משרד החינוך, וכל ילד שחותם על התקנון ועומד בו יכול להתקבל לבית הספר. נכון, מדגישה צ'רנוביצקי, התקנונים יכולים להיות מחמירים מאוד מבחינה דתית, אולם הם מתייחסים כמעט אך ורק לילדים עצמם, ולא כמקובל בבתי הספר החרדיים – להוריהם ולמשפחתם.
הגון יהיה להסתייג ולציין כי בשיחה עם פקידים בכירים במשרד האוצר נשמעת ביקורת נוקבת בשדה קונקרטי זה, על בסיס הטענה כי חרף היות הממ"ח בית ספר ממלכתי, ועל כן במהותו לא תיתכן כל סלקציה, בפועל בתי הספר הממלכתיים החרדיים מערימים קשיים וחסמי קבלה מסוגים שונים. חלק מהם אף מודים בגלוי שכדי לייצר מוניטין למוסד הם נאלצים או נאלצו לפעול כך, בפרט כאשר הם מיועדים לפלח מסוים: חסידי, תת־חסידי או ליטאי. צ'רנוביצקי, כמו מנהלי הממ"ח ששוחחו עם 'המקום', שוללים טענה זאת מכל וכל.
רמת המורים
כל ילד וילדה שגדלו בעשורים האחרונים בחינוך החרדי יכולים להעיד על לא מעט דמויות חינוכיות יוצאות דופן שהותירו את חותמם בנפשם, אך בו זמנית גם על לא מעט מורים, מורות, מנהלים ומנהלות חסרי הכשרה, נעדרי השכלה פדגוגית וללא כל ידע בסיסי במעשה החינוכי, שמעלים את התהייה איך הדמויות הללו מגיעות כלל למערכת חינוך שעוסקת בילדים וילדות רכים.
מערכת הממ"ח, כמו כל מערכת חינוכית גדולה, לא חפה מן הסתם ממחדלים חינוכיים מן הסוג הזה אולם נדמה שהרגולציה, השקיפות ודרישות הסף לכישורי המורים מצמצמים משמעותית את הבעיה.
המחקר המסתיים בימים אלו, בהובלת הכלכלנים זוסמן וזופניק, מחזק את הטענה הזו: לא פחות מ-73% מן המורות המלמדות בממ"ח מחזיקות בתואר ראשון או שני, בעוד בחינוך החרדי 'הרגיל' עומד המספר על 24% בלבד. במילים: פער של כמעט חמישים אחוזים. גם המספרים אצל הבנים מרשימים במיוחד: 59% מן המורים מחזיקים בתואר ראשון או שני, לעומת 23% בלבד בחינוך החרדי ה'רגיל'.
"אלו אינם רק לימודי ליבה", מסביר זופניק, "אלא שדה חדש של התמקצעות, של שיח ארגוני אחר, שכולל בתוכו גם עולם רגשי שלם.
"אנו רואים ממצא מרתק נוסף: חלק ניכר מן הילדים ממשיכים מהממ"ח לישיבות תיכוניות, ולמעשה נפתחים בפניהם קשת רחבה של הזדמנויות בהשכלה גבוהה ובתעסוקה איכותית – כאשר כל זה ממוסגר באופן הרמטי עם ערכים של חינוך חרדי".
הורים עבור הורים
ארגון 'ידידי הממ"ח' פעל בתחילה כארגון התנדבות של הורים, שביקשו לסייע להורים אחרים שילדיהם לומדים אף הם בזרם החדש. עם הזמן הצליחו מקימיו, טלי פרקש ואיתמר לוי, למסד אותו במאמצים רבים.
"אחד מהערוצים המרכזיים שבהם אנו פועלים, הוא ליווי של הורים המעוניינים בהקמת מוסד באזור מגוריהם", אומרת פרקש, "השאיפה שלנו היא שיום יבא והממ"ח יהיה אינטגרלי למערכת, ולא מוסד שלהקמתו ייאלצו הורים להתחנן איתנו בפני הרשויות".
המאבק מול הרשויות המקומיות סביב הקמת ממ"ח אינו תופעה חדשה. קבוצות רבות של הורים שמעוניינים בהקמת המוסד הייחודי עבור בניהם, נתקלות לא אחת בכתף קרה של ראש העירייה שאפילו לא טורח להצטדק בפני ההורים. מדוע הוא נוהג כך? לעתים מצוי ראש העירייה במצוקה אמיתית ואין לו מבנים פנויים עבור המוסד החדש, ולעתים הוא נתון תחת לחץ פוליטי של גורמים חרדים מהפוליטיקה הארצית שדורשים את המבנים לרשתות החינוך שלהם.
אחת מגולות הכותרת של הזרם החדש בכלל, ושל 'ידידי הממ"ח' בפרט, היא הקמת ועדי הורים. "בחינוך החרדי הקלאסי 'מניחים' ההורים את הילד במוסד, ומכאן והלאה האחריות עליו עוברת למנהל ולמלמד", אומרת פרקש, "בממ"ח, להורים יש אמירה. יש להם מעורבות – גם אם לא התערבות – במעשה החינוכי. בשיתוף פעולה בין ההורים להנהלה. ולמורים יש לא רק סיוע של ממש למוסד, אלא גם אמירה ערכית וחינוכית".
מתווה בעלז ושברו
כפי שציטטנו קודם בשם ח"כ פינדרוס, הממ"ח הוקם לתפיסתו על מנת להילחם בחינוך החרדי. אולם נדמה כי גם אלו המסתייגים מהשפה של הח"כ הצבעוני, חוששים מהשינוי. דוקטרינת 'חדש אסור מן התורה' מוכרת לכל, והאימה ממה שמכונה 'המדרון החלקלק' היא פחד חרדי אמיתי שלא ניתן לזלזל בו. מאידך, יתרונות הממ"ח הרבים, כשהמרכזי בהם – תקצובו המלא על ידי הרשויות, מהווים גורם משיכה רב עוצמה.
מתווה בעלז המפתיע ניסה לגשר על שני הצדדים. מה היה במתווה, ש'ביתד נאמן' זכה לכותרת: 'חרדה עצומה לנוכח התערבות בוטה ופגיעה חמורה בחינוך החרדי'?
הנה הסיפור בקצרה: מוסדות החינוך של חסידות בעלז היו תחת הקטגוריה של 'מוסדות פטור', כשהמשמעות הישירה היא תקצוב נמוך במיוחד. בבעלז ביקשו להצטרף לאחת מרשתות המוכש"ר: 'החינוך העצמאי' או 'מעיין החינוך התורני', כדי לזכות בתקצוב מלא, אך אלו הערימו בפניהם קשיים. משכך, גורמים במשרד החינוך הציעו מתווה ולפיו מוסדות החסידות יישארו תחת תקן 'מוסדות פטור', אלא שהם יתוקצבו באופן מלא או כמעט מלא, עם תלות מלאה בהישגי התלמידים בשלושה מקצועות: אנגלית, מתמטיקה ועברית.
בחסידות היו מרוצים מהמתווה שכלל שמירה על עצמאותו התרבותית של המוסד – משרד החינוך לא ישנה את תוכניות הלימודים, ואפילו שכרם של המלמדים ימשיך להיות משולם על ידי הבעלויות ולא ישירות על ידי משרד החינוך, כמו בהסדר הקיים אצל מוסדות הממ"ח. גם משרד החינוך היה שבע רצון: לראשונה מוסדות חרדיים ממרכז ההוויה החרדית יקיימו לימודים מלאים בשלושת מקצועות החול הבסיסיים, ברמה גבוהה ותחת פיקוח. תמורה זו, היו משוכנעים במשרד החינוך, תהווה פריצת דרך ותוביל בהמשך לכך שכלל מוסדות הפטור והמוכש"ר החרדיים יצטרפו למתווה.
האם לפנינו פתרון אידיאלי? לשון אחר, האם כעת יתייתר רעיון הממ"ח החדשני? בנייר עמדה שפרסמו נציב שירות המדינה לשעבר אהוד פראוור וכותב השורות, במסגרת 'מכון ירושלים למחקרי מדיניות', הובעה הסתייגות גלויה מהמהלך. הנייר מצביע על שתי לקונות משמעותיות שאינן מקבלות מענה במתווה בעלז ודומיו.
ראשית, לימוד שלשת מקצועות היסוד אמנם חיוני, אך אין בכוחו לשנות באופן מהותי תפיסות חרדיות-קלאסיות המרחיקות את תלמידיהם מאימוץ ערכים אזרחיים וישראליים, ובוודאי שאין בכוחם (וברצונם) לייצר את תחושת 'הסולידריות הישראלית' הנדרשת מתלמידים בחינוך ממלכתי-חרדי, חינוך הרואה בעצמו חלק אינטגרלי ממדינת ישראל ומוסדותיה.
גם היבטים פדגוגיים נוספים, שמהם נהנים מוסדות ממלכתיים בישראל ובעולם המערבי – כמו הגברת והפנמת אוריינות אצל תלמידים, הכשרת מורים נאותה, ייעוץ חינוכי רחב, קיום ועדי הורים חזקים ומעורבים, ביקורת ופיקוח צמוד – עשויים להתקיים רק במוסדות ממלכתיים חרדיים.
הלקונה השנייה היא החשד הבלתי מבוטל כי חרף ההסכמות ללימודי ליבה מצד החסידות, אין ערובה מספקת לקיומן. ביתר שאת עולה החשש על רקע אחיזתן של המפלגות החרדיות במוקדי הכוח של רשויות החינוך. קשה לבטל את החשש שהמציאות הבעייתית הקיימת ברשתות החרדיות, שבהן לא נלמדים לימודי ליבה מלאים חרף החובה המוטלת עליהן, תחזור על עצמה גם במוסדות הנכללים ב'מתווה בעלז'.
כאילו כדי לאשש את החששות הללו מופיע, זמן לא רב לאחר הצגת המתווה, ראיון של אנשי בעלז לעיתונאי 'משפחה' ושם הם מציינים בגלוי כי בהסכם, "אין את המילה ליבה, ואין התחייבות לספק תוצאות, או דיון מה יקרה אם התוצאות של המבחנים לא יהיו משביעות רצון". גם ח"כ ישראל אייכלר, נציג החסידות, כתב בטור שהתפרסם בעיתון, "דרשנו שמשרד החינוך לא יפעיל פיקוח של חברה פרטית על התכנים, שלא תהיה שום חברה כזו שתפקח עלינו… יהיה פיקוח אם התכנית מבוצעת ולא על פי הישגים". במילים אחרות אומרים בבעלז בגלוי, אין כל צורך בהישגים במקצועות הליבה, וגם הפיקוח יהיה כזה שיופעל בהסכמה איתנו ולא באמצעות מיקור חוץ. אז האם במשרדי החינוך והאוצר קוראים את עיתון 'משפחה'? לא בטוח.
בינתיים הוקפא מתווה בעלז, אם כי לא מן מחמת הגורמים שהוזכרו. מפלגת 'דגל התורה' הביעה התנגדות עזה למתווה, ועל פי הערכות הושגו הבנות בין החסידות לבין ראש הממשלה נתניהו כי מוסדות החסידות יקבלו תקציבים גבוהים יותר גם ללא יישום המתווה. חרף הסתייגויות אלו, גם אהוד פראוור מודה כי, ׳מתווה בעלז׳ הינו התחלה של תמורה מבורכת בבחינת 'אתחלתא דשינוי', אך מנקודת מבטה של המדינה הוא אינו נותן מענה לערכים החשובים הנ"ל, ואף מחמיץ זרמים חרדיים־מודרניים הרואים בערכים אלו חשיבות עליונה".
הפנים לעתיד
מעמדו של הממ"ח נראה בימים אלו יציב מאי פעם. הזרם הוא עובדה מוגמרת, וחרף תסכולם או אולי חששם הכנה של רבים, הממ"ח 'כאן כדי להישאר'. חרף זאת, גם הוא עומד בפני אתגרים שאינם פשוטים.
כך למשל, לא הוסדר עדיין מעמדו של הממ"ח בחקיקה ובמדיניות כתובה. חוזר מנכ"ל של משרד החינוך פורסם רק בחודש נובמבר 2023, אולם מעמד הממ"חים עדיין אינו מעוגן בחקיקה כזרם חינוך נפרד. עובדה זו מקשה, בין השאר, על התמודדות הורים, השואפים להקים מוסדות חדשים בעירם, מול הרשות המקומית. אגב, הצעה לחקיקה מסודרת בנושא נוסחה בקפידה על ידי ארגון 'הציבור החרדי ממלכתי' בראשות פנינה פויפר, אולם חרף המאמצים היא לא הבשילה לכדי חקיקה מלאה.
בשנים הקרובות יימשכו מן הסתם המאמצים לעגן את הזרם ולבסס אותו, ומנגד גם הניסיונות להגביל את התפתחותו. הפרמטר היציב שנראה בינתיים די בטוח הוא הגידול המספרי המתמשך של תלמידי הזרם הממלכתי-חרדי, וכן של מוסדות המוקמים בערים השונות.
התמונות באדיבות אגודת ידידי הממ"ח
