צבעים של שירה

"מִלִּים רַבּוֹת עָבְרוּ בֵּינֵינוּ
כְּמוֹ מְכוֹנִיּוֹת עַל כְּבִישׁ יָשָׁן
מתנהלות לְאִיטָן.
אוֹ מִתְנַגְּשׁוֹת
עַל כְּבִישׁ מָהִיר."
(רוני רוזנפלד, גיליון מס. 6, בנושא לקט שכחה ופאה, בית ראשון)

לאחרונה כתב העת קול.שירה.אישה השיק את גיליונו השמיני בשם 'בדק בית'. ייחודו של כתב עת מודפס זה שהוא מאגד יצירה נשית יהודית עכשווית בספרות אמנות ושירה ונולד מתוך השטח – גראסרוטס קוראים לזה (Grassroots, ובעברית: תנועה שורשית או 'התארגנות נבע'), כלומר יוזמה של פרטים מהקהילה המתאגדים כדי לחולל שינוי. תנועות אלה נוטות להיות חסרות היררכיה ולעודד חברי קהילה רבים ככל היותר להשתלב בעשייה קהילתית.

נשים מוכשרות מהקהילה פנו אל גלריית המקלט, ביקשו לנצל את חלל התערוכה כדי לקדם שירה מחוץ למגירה בפלטפורמה מתאימה, היוצרת מפגשים בפועל בין יוצרות מעדות, שפות וחברות דתיות מגוונות, ובכך מעצימות את יכולת היצירה וההשראה. החזון היה לגעת בנושאים קיומיים בחברה פנימה ולתת להם מקום קול ונראות בשפה אמנותית.

יָפָה כְּשֶׁמִּתְבַּלֶּטֶת
קְצָת פָּחוֹת כְּשֶׁמִּתְלַבֶּטֶת,
אָמְרוּ שֶׁיָּפֶה לָהּ מִתְבַּטֶּלֶת
מוּלוֹ.
מַעֲדִיפָה כְּשֶׁמִּתְבַּטֶּלֶת
אִתּוֹ.
רַק לֹא כְּשֶׁמְּבַטֶּלֶת
אוֹתוֹ.
מְתַבֶּלֶת יְלָדִים בִּשְׁלַל צִבְעוֹנִין,
מְטֻלְטֶלֶת מִיָּמִים
מִטַּלְטֶלֶת מִבִּפְנִים
וּלְבַסּוֹף
נוֹטֶלֶת
טִפַּת תְּכֵלֶת
וְנִגְאֶלֶת
מִבְּחִירָה.
(אילה אלבז, מתלבטת, גיליון מס. 4, בנושא תפילה)

בין השירים נשזרות תערוכות אמנות נשיות שהוצגו בגלריה והפכו לגרסה קטלוגית מודפסת המאפשרת הכרה וחשיפה לקהל הרחב. לחלקן מדובר בפריצת דרך של ממש, כמו בגיליון מס. 7 שבו נפגשו האמנית הינדה הרבסט הפועלת למעלה מ-40 שנה לקידום האמנות בחברה החרדית וד"ר נורית סירקיס-בנק אשר הקדישה לה מאמר לפועלה. או שרה אמונה אשרי פוקס, אשר הציגה תערוכת יחיד ראשונה בגיל 77 בגלריה ממוסדת ולכבוד המאורע יצרה 12 עבודות תוך חודשיים.

החיבור בין המילה הכתובה לתמונה, העצים את כוחן של שתי המדיות ויצר מרחבי פרשנות חדשים במפגש 'צבעים של שירה'. כביטוי השחוק והידוע (המיוחס בטעות לפילוסוף הסיני קונפוציוס) האומר "תמונה שווה אלף מילים". המשורר מאיר ויזלטיר אמר שכשאנו קורים מילים אנו מדמיינים תמונות ואילו כאשר אנו מתבוננים בתמונות אנו חושבים עליהן במילים. זו חשיבה שמאתגרת את מסורת עם-הספר היהודית לאורך הדורות: תמונות ואימג'ים לא שרדו בקהילה אלא ליחידי סגולה והם אף נתפסו כצמצום של מרחב הדמיון. אך למעשה, קשה להפריד בין הדברים. קונפליקט דומה מתארת חמוטל אופמן בשירה:

יְכוֹלָה הַנֶּפֶשׁ לִגְבּוֹר עַל צְלִיפַת
הַמֶּרְחָק, חֲזָקָה מִכָּל שֵׁדוֹנֵי הַשִּׁכְחָה
וְשָׂרֵי הָעֲרָפֶל.
חַיּוּתָהּ מֵעֵבֶר לזְמַן, אֵינָהּ שְׁבוּיָה בִּידֵי
המציאות או המָּקוֹם.
(חמוטל אופמן, בת קולה, גיליון מס. 7 בנושא מפגשים, בית ראשון)

ולסיום, שיר אחרון מהגליון שיצא לאור לאחרונה, תחת ידיה האמונות של העורכת פרופ' רלה קושלבסקי (פרופסור אמריטה, אוניברסיטת בר אילן), המתכתב עם ברכת הכהנים.

יְבָרֵךְ ה' אֶת הַשָּׁעוֹת
שֶׁנּוֹתְרוּ יְתוֹמוֹת
וְיִשְׁמְרֵן מִפְּנֵי הַסְּדָקִים הַנִּפְעָרִים.

יָאֵר ה' אֶת הַצְּלָלִים הַמִּשְׁתַּקְּפִים
גַּלְמוּדִים
וְיָחֹן אוֹתָם בְּפָנִים, עֵינַיִם וּמִלִּים.

יִשָּׂא ה' יָדַיִם מְלַטְּפוֹת לְכָל גַּעֲגוּעַ
וְזִכָּרוֹן
וַיָּשֶׂם אוֹתָם בַּלֵּב
וְיַשְׁרֶה בָּהֶם
שָׁלוֹם

גיליון זה מגיע בתקופה סוערת במרחב הציבורי החברתי והפוליטי. מדובר בנושאים שאינם פשוטים לעיכול המשקפים טלטלה המחלחלת בבית פנימה, גם אם כלפי חוץ 'עסקים כרגיל'. הקריאה לבדק בית פוגשת אותנו במקומות שונים ובנקודות זמן שונות – בשלבי מעבר ומפנה בחיים, בעקבות משבר אישי, במצבים של קושי חברתי ותקשורתי, כתגובה לאכזבות, ולהפך, כמענה להתגלות, לדחף פנימי יצירתי ולאנרגיה חיובית. הדחף ל'בדק בית' עולה במרחב המשפחתי והקהילתי, וגם בטריטוריה האישית של הדוברת השירית אל מול השיר ההולך ומתהווה. בדק הבית מפנה מקום לנוסטלגי, לסדוק ולשבור, וגם למינימליסטי, לעכשווי, לרלוונטי. מן התצרף של החלקים השבורים נוצר שלם המאפשר פיוס מפוכח אל מול מוות בלתי נמנע. הכאב והסבל נחווים כְּכוֹח המְלַמְּדֵנִי אֵיךְ הוֹפְכִים מַחְסוֹר לְשֶׁפַע.