רכבת לילה לקהיר

1. לפני שנתיים טיילתי בקהיר. זה לא יעד טריוויאלי, אני יודע, אבל בעבר הייתי באיזשהו מסע מזרח-תיכוני וקהיר תפסה בו חלק נכבד. בדרך כלל אני משווה ערים שונות לעיר האורות פתח תקווה, איזשהו הרגל שטיפחתי משנות ילדותי, אבל את קהיר לא הצלחתי להכניס למשבצת המדידה הזאת. היא הייתה גדולה מדי. גדולה וצפופה. מרחקים בין מקומות נראו סבירים באפליקציית המפות של גוגל אבל המציאות נקבעה לפי עומסי התנועה המייגעים על הכביש ועל המדרכה – בקהיר הבנתי שיש כזה דבר עומס תנועה גם על המדרכות. במהלך הטיול החלפתי כמה מקומות לינה כדי להצליח לשוטט ברחבי העיר בצורה מיטבית. בהתחלה התארחתי בבית משפחה מקומית בווסט אל בלד, מרכז קהיר, מקום שהזמנתי בבוקינג. בעל הדירה הסתכל על הדרכון הצרפתי שלי ושאל אם נולדתי בישראל, אמרתי לו שכן, נולדתי בבית חולים בלינסון בפתח תקווה. הוא לא הבין מה אמרתי, ואני לא טרחתי להסביר.

2. בערב הראשון פסעתי לכיוון בית הכנסת שער השמיים ברחוב עדלי. רציתי לדעת איך ניתן להיכנס למתחם ולא מצאתי באינטרנט מידע ברור אז פסעתי, לפעמים צריך פשוט לפסוע. בית הכנסת היה מאובטח ברמה גבוהה (אסור גם לצלם את המבנה מבחוץ, בדקתי). קצין הביטחון שהיה שם לא הבין אנגלית ואני טרחתי להסביר לו שאני מעוניין להיכנס למתחם. הוא הבין בסוף. ברגע שהשיחה בינינו כללה את המילה בַּקְשִׁישׁ הבנתי שהוא ממש הבין. בקהיר אין תרבות של סושי, רק פוּל מְדַמֵּס וקוּשַׁארִי, ומישהו צריך לשלם עליו. להתמקח בערבית אני יודע. ככה יצא שקיבלתי ממנו מספר של איש קשר בשם סמי וכמה ימים מאוחר יותר פסעתי על רצפת השיש של שער השמיים. אז, בערב הראשון, הרגשתי ששער השמיים סגור. נכנסתי לפייסבוק וכתבתי #שלוש_נקודות על החוויה הזאת, שזה משהו שעשיתי הרבה בקהיר, כתבתי וגנזתי. חלק מהגניזה הקהירית התפרסמה בפייסבוק תחת הַאשְׁטָאג #יומני_קהיר, וחלק תתפרסם בהמשך, או שלא. אז, בערב הראשון, שולי רנד שר באוזניות שלי על איש שפוסע אל תוך הערפל ואני הסתובבתי ופסעתי לכיוון כיכר תחריר.