רצינו לגדל דור של 'השקפה', גידלנו דור של 'בינונים'

בכל פעם כשמגיח לעולם עוד ספר שמנסה לנתח את "החרדים", עולה המחשבה על ההצלה ההיא. מסתובבים כיום במחוזותינו לא מעט אנשים שמתהדרים בתואר "כתבנו לענייני חרדים", "חוקר החברה החרדית" או "היסטוריון של החברה החרדית". כולם דוקטורים ופרופסורים די מומחים. אלא שרובם המוחץ מביט על החרדיות מבחוץ, כתופעה, כדוקטור שבודק את החולה על כל מיחושיו.

בשבועות האחרונים יצא לאור עולם, ספר נוסף, מרתק, על החברה החרדית. השם שלו חסר יומרות. "חרדים אל דברו", קוראים לו, במילות הפסוק בספר ישעיהו (סו ה) "שמעו דבר ה' החרדים אל דברו". ולא בכדי, לספר הזה יש טענה מהפכנית שמאתגרת הרבה דיאגנוזות שנכתבו על רעיון החרדיות.

בשונה מן הספרים שנכתבו עד כה, הספר הזה נכתב על ידי מנחם נאבת, חרדי, תלמיד חכם, שבקיא במקורות החרדיים ובקי גם במקורות האקדמיים. השילוב הזה, ככל שמתבוננים בו, עוד לא היה לנו בכל סצנת חקר החרדים.

הביוגרפיה של המחבר עצמו, יש בה כדי להאיר על נקודת המבט הייחודית והרעננה שהוא מביא לדיון. הוא נחשב לפייטן מומחה; שפת למדנותו נרכשה בפוניבז' שבה למד; ויש לו בקיאות מפתיעה בפילוסופיה ובמחקר. בקיצור, כל מה שצריך כדי לחרוג מכל הדעות הקדומות, לעמוד בשביל הזה ולקיים דיון רציני חף מקלישאות, בסוגיה החרדית.

עושר הניגודים הזה, הביא אותנו ירושלימה, אל משרדו של המחבר, שעומד בראש 'מרכז חכמה' אותו ייסד ושחתום על הוצאת הספר, כדי לנסות להבין מה בדיוק אפשר לחדש על החרדיות שעוד לא נכתב עליה.

לא מייצרים מקפים

לתרגם את שיחותיו של פילוסוף כמו נאבת לשפה שמתאימה גם למגזין פופולרי, זו מלאכה לא פשוטה. בשפה שלו כנראה שהיא תוגדר במילים כמו "רדוקציה" ו"אינדוקציה". אבל אנחנו דיברנו כלשון בני אדם. על דעת הקהל ועל דעת 'המקום'.

כמו שנהוג במחוזותינו, כדי להבין משהו "פותחים בכבוד אכסניה". לפחות להבין מה בדיוק הולך כאן:

אז אולי לפני הכל תספר קצת על 'מרכז חכמה'? מהו המרכז, מה הפעולות שלו ומה הוא מבקש לעשות בעולם?

"מרכז חכמה הוא מרכז שפעל בכמה פלטפורמות שונות בעבר, בעיקר בצוותי כתיבה וחשיבה במכון ון ליר שעסקו בשאלות רחבות של דת וחילון, מסורת ומודרניות, ליברליזם פוליטי ושאלות קדושה.

"לאחר אותו בוקר מר של השבעה באוקטובר הובשלה ההבנה שצריך לעשות מהלך משמעותי וחדש יותר בישראל, הבנה שהתגבשה כבר עם אירועי הרפורמה המשפטית ב-2023. המשברים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים במדינת ישראל שהחריפו עם אירועי הקורונה, הרפורמה המשפטית, השבעה באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל, שהותירו את מדינת ישראל מצולקת ומדממת, הניעו לפעולה בדמות הקמת מרכז חדש שיפעל סביב זרמי העומק העומדים בלב המשברים.

"המרכז עוסק בניסיון לחשוב ולהמשיג מחדש את הדיכוטומיות שהציבה העת החדשה, דיכוטומיות בינאריות שלדעתנו, חברי המרכז, הן אלה העומדות בבסיס כל המשברים כיום, בניסיון ללכת מעבר להן. דיכוטומיות כמו דת וחילון, פנים וחוץ, ישן וחדש, שמימי וארצי, דיכוטומיות המשפיעות על כל בני השיח, ומעמידות חלוקות מושגיות ותרבותיות המשפיעות על שני הצדדים. אלה מציירים את החילון כרציונלי, מדעי, ניסיוני, אמפירי, פוליטי, של רשות הרבים, ואת הדתיות כעסוקה בכתבי הקודש, בעבר, במסורת, באמונות מטאפיזיות, בסגולות, ברשות הפרט והקהילה. הניסיון שלנו הוא ללכת אל מעבר לחלוקות הללו שבעינינו הן כשלעצמן עומדות במוקד של בעיות רבות ומייצרות תבניות בעייתיות החוצות את עולם המחשבה, הדת, התרבות והפוליטיקה".

האם, ואם כן במה, המרכז מתקשר לשאלת החרדיות ולנושאים תורניים בכלל?

"בוודאי שכן. ראשית, אנו פועלים מתוך המקום הזה, המקום של המפגש של התורה עם המודרניות. בניגוד לרוב מה שרווח כיום מבחינה תרבותית חברתית ופוליטית, אנו יוצאים מתוך נקודת מבט שאיננה מנהלת מלחמה בין התורה למודרניות וגם איננה מנסה לייצר 'מקפים' כאלה ואחרים או לחשוב איך הדברים מסתנכרנים יחד. ההבנה היא כי המודרניות היא תופעה חשובה בעולם שלנו שאי אפשר להכחיש את חשיבותה. לא מדובר רק בשאלות של טכנולוגיה אלא גם בנושאים ערכיים ומהותיים. נושאים כמו סובלנות, זכויות, שוויון וחירות הם נושאים חשובים, עקרוניים ומשמעותיים. וכמובן, ההנחה שלנו היא כי התורה והמצוות, הדבקות בה' והקדושה, הם גם נושאים עקרוניים מאוד בעולם.

"ובכן, בניגוד למגמות של 'שילוב', 'סנכרון' או 'מקף' שמבקשים ליישב זה את זה, אנחנו במרכז מנסים לטעון כי יש לעשות מהלך יסודי יותר, מהלך שאנו מכנים אותו 'מודרנמסורתי'. המהלך הזה נובע מתוך חשיבה ביקורתית הדדית ומתוך ההבנה כי החשיבה הביקורתית איננה רק מפרקת אלא גם מייצרת אופק חדש, מורכב, עשיר ועדין יותר, של התופעות האלו. זאת חשיבה מעבר לדיכוטומיות המבינות את המודרניות ואת המסורת ככוחות סותרים ומנוגדים".

כל זה עדיין לא מתקשר אצלי לעיסוק שלך בחרדיות, לכתיבה שלך עליה, להיפך, זה נשמע כמו מניפסט לא חרדי בעליל. האם החרדיות לא קשורה דווקא לאותן דיכוטומיות שעליהן אתה מדבר? האם ההגדרה של החרדיות איננה דווקא ההתבדלות מהעולם המודרני וההתכנסות אל תוך הקהילות שלה בהתנתקות מהעולם החיצוני?

"כאן אתה מגיע באופן ישיר לנושא של הספר. הטענה שלי בספר היא רחבה. היא טוענת כי הסיפור הזה של החרדיות כהתבדלות, החרדיות כאנטי מודרניות, החרדיות כקפדנות שמרנית או כאידיאליזציה של פרימיטיביות, אינה אלא תיאור או תוצר של מה שמכונה תזת החילון. הדיכוטומיות שיצרה תזת החילון הכריחו כביכול את החרדיות להתמקם במקום הזה. אז נכון, ההתמקמות הזאת היא חלק ממהלך שקרה מבחינה מגזרית לרוב, וגם זה, לא בהכרח, אבל הטענה שלי היא שליבת הזהות של החברה החרדית נעוץ במקום אחר לגמרי, בהעמדת המחויבות והזיקה לתורה ולמצוות במרכז הקיום.

"במובן הזה, בניגוד למה שרווח בחקר החרדיות, בעיקר בעקבות בית מדרשו של פרופ' יעקב כץ, ולא רק בחקר החרדיות אלא בחקר האורתודוקסיה בכלל, טענה הטוענת כי האורתודוקסיה והחרדיות הן תופעות חדשות שנוצרו כריאקציה למודרניות עם ה'חתם סופר' ורבנים אחרים ועם ההצהרות האידיאולוגיות כמו 'חדש אסור מן התורה', הפרדת קהילות וכל הסיפור הזה, בניגוד לכך, הטענה שלי היא כי החרדיות בעיקרה היא תנועה דתית שיש לה היסטוריה הרבה יותר ארוכה, לא רק בימי הביניים אלא גם אצל חז"ל, והיא כלל לא סיפור של ריאקציה למודרניות אלא סיפור של תנועה דתית מסוימת".

רשב"א במקום 'השקופע'

זה נראה שאתה מכחיש את המציאות. מספיק לצאת לרחוב ולראות את המלחמות העצומות ב"פגעי הטכנולוגיה", ההתבדלות המוחלטת, המלחמה בהליכה לאקדמיה ולצבא, ההתכנסות בתוך הישיבות כ"תיבת נח", דברים שהם עיקר הסיפור של החרדיות כיום, כל זה לא קיים לדעתך?

"לא, זאת לא הטענה שלי. הטענה שלי היא שצריך להבחין בין עיקר וטפל, בין מה שהוא עיקר הזהות החרדית לבין מה שהוא עניין סוציולוגי ומגזרי. לכן כל הספר שלי עוקב אחרי ההבחנה שעשיתי בין מגזר לתנועה שהיא הבחנה קצת עדינה המצריכה תשומת לב.

"אינני אומר שאין היבט מגזרי של החברה החרדית ושהיא לא התעצבה בדרך כלל באופנים האלה, במיוחד במדינת ישראל, מה שגם מקצין בשנים האחרונות, אלא הטענה שלי היא שעדיין צריך להבחין בין החרדיות כתנועה דתית לחרדיות כמגזר, והחרדיות כתנועה דתית היא חרדיות שלב הקיום שלה הוא הזיקה והמחויבות לתורה. שאלות פרקטיות וחברתיות הקשורות לשאלה איך בדיוק מיישמים את זה בפועל הן שאלות שאותן אני מכנה שאלות מגזריות, ומושגים כמו התבדלות, חברת לומדים או חשיבה אנטי מודרנית, הן צורות מגזריות מסוימות הרווחות כיום, אבל הן לא התנועה הדתית של החרדיות. בכך יש גם טענה על עיקר וטפל, אני טוען שהדבר העיקרי זאת התנועה הדתית של החרדיות ולא המגזריות".

מהי אם כן אותה "תנועה דתית" של חרדית? במה בדיוק היא מתאפיינת? למה אתה מתכוון כשאתה מדבר בספרך על "תאולוגיה חרדית"? ומה גורם לך לחשוב שזאת המהות של החרדיות ולא כל מה שמקובל לומר עליה, מתבדלת, אנטי מודרנית וכו'?

"בגדול, כפי שאמרתי, התנועה הדתית הזאת היא תנועה המעמידה את התורה והמצוות במרכז הקיום וההוויה, ואני טוען שלתנועה הזאת יש עבר עשיר בהיסטוריה היהודית. מבחינת תאולוגיה אני מתכוון לסנטימנט האידיאולוגי הזה, הקשור למוטיבים שרואים את התורה כקודמת לעולם, כמחזיקה את העולם, כמכוננת אותו, ולא רק כדבר שניתן בתוך עולם קיים.

"ולגבי מה שגורם לי לחשוב כך. ראשית, אפשר לראות שלתנועות כאלה יש היסטוריה רחבה הבאה לידי ביטוי בכל מיני צורות. שנית, אני אומר שצריך להקשיב לדיווח של החרדי עצמו. בסופו של דבר, תשאל אדם חרדי רנדומלי מהי הדאגה הגדולה ביותר שלו מבחינה חינוכית, הוא יאמר שבנו או בתו יפסיקו לשמור מצוות. כל השאר מתגמד ביחס לזה. וכמובן, כל השפה וכל ההוויה היא כזאת. ילד חרדי לומד אותיות מתוך החומש והסידור, הזמנים שלו הם זמני התפילה והדיבורים שלו הם 'דיבורים בלימוד'. שאר הדברים הם טקטיקות, 'השקפות', כל מיני דברים מסביב, לא המהות".

תרשה לי לפקפק מעט בניתוח האופטימי שלך…

"תראה, כל הספר נכתב בסופו של דבר מתוך ביקורת על מגזריות היתר שעוברת החברה החרדית, מגזריות המושפעת באופן ישיר מתזת החילון, כלומר מן הצורה שהחילון מעניק לחברה החרדית. אני רואה את זה כסכנה הגדולה ביותר, ורוב הבעיות הקשורות בחברה החרדית כיום, גם פנימית וגם ביחס למדינה, קשורות לעובדה שהחרדיות נעשית יותר ויותר מגזרית. כך שאני לא בהכרח חולק עליך, אני רק אומר שזה בדיוק המשחק: תנועת המטוטלת הזאת בין מגזר לתנועה. ככל שהחברה החרדית תהיה יותר תורנית ופחות מגזרית כך היא תצליח יותר ותהיה טובה יותר, ואם להיפך, ה' ישמור…".

מה הכוונה שהחרדיות תהיה תורנית יותר ופחות מגזרית? למה אתה מתכוון קונקרטית?

"אני מתכוון לדברים החיצוניים. בראש ובראשונה שהיא תפסיק להעמיד במרכזה עניינים הקשורים בפוליטיקה, באינטרסים של עסקנים, באופנות, בנייעס, ב'השקפה' ובעיתונות. שפשוט תחזור ללימוד, לתורה, לרמב"ם ולרשב"א. 'כלך לך לנגעים ואהלות'. לדעתי המשבר הגדול של החברה החרדית קשור ל'בינוניזציה' שהיא עברה. רוצים בחורים 'חלקים', סתמיים. העיקר שלא יעשו בעיות ושלא יאתגרו את המערכת. בעבר אהבו והעריצו עילויים, גם אם מאתגרים, גם אם הם שונים. בפרפרזה על המשפט הידוע, אתלוצץ ואומר 'רצו לייצר חרדים בסוף יצאו עמי הארץ'… החרדיות צריכה לחזור לאידיאל של תלמיד חכם ולהפסיק עם סגנון ה'אנ"ש' העמארצי והמגזרי שפושה בה…

"אבל בסוף זה קשור לשאלות יסוד עמוקות יותר, האם מעדיפים לשים במרכז 'השקפה', כלומר כל מיני טקטיקות התנהלות, טובות יותר ופחות, או שמעדיפים לשים במרכז את התורה ואת מה שהיא דורשת. לדעתי לא תיתכן כל אפשרות של עמידה בצורה בפני החיוב של אב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע, או חיובים של 'לא תעמוד על דם רעך' בהקשרים של גיוס לצבא למשל, בצורה ההחלטית והקיצונית המופיעה כיום, ובוודאי שלא ייתכנו מופעי שחיתות כמו גזל במוסדות, גזענות כלפי ספרדים ועוד, אם התורה הייתה במרכז. הבעיה היום היא שההשקפה המבוססת על כרעי תרנגולת של כל מיני ווארטים ופמפלטים של כמה עיתונאי חצר וכך היא מנצחת את התורה".

זה לא סוג של "השקפה" מה שאתה בעצמך אומר?

"לא, העניין הוא מהותי. 'השקפה' היא מוסד שלם שעיקרו ניסיון להוות קונטרה לחילון, אבל מתוך קונטרה לחילון מתבצרים בדיוק בהנחות היסוד של החילון. ביקורת החילון מאפשרת לשים לב ל'שקיפויות' הללו… תורה לעומת זאת עומדת בקרן זווית, כל הרוצה ליטול יבוא וייטול".

בשלב מסוים בספר אתה מדבר על "חרדיות כמחלת אהבה", מה שנשמע כמו משהו שהוא בין רומנטיזציה לפתולוגיה. למה בדיוק אתה מתכוון ומדוע אתה מדבר על החרדיות כמחלה? זה אמור להחמיא לחרדיות או להיפך?

"ראשית, ברור שמדובר ברפרור לשיר השירים, 'כי חולת אהבה אני' וכמובן רפרור לטקסטים רבים, כמו הרמב"ם בסוף הלכות תשובה, המדבר על מחלת אהבה של האדם לקב"ה וההתלהטות הרומנטית הקשורה בכך. אבל נושא המחלה הוא הרבה יותר רחב. סופרי ההשכלה ניסו לצייר את החרדיות כפתולוגיה נוירוטית. אנו מכירים את הטיפוס הדתי הנוירוטי, את הטמפרמנט הדתי של ה-ocd, את הצו"ל, את זה שהדתיות ושמירת המצוות שלו מייצרת אווירה בלתי נעימה, אווירה של כבדות, הרגשה רעה, מידות לא נחמדות ואובססיות דתיות וכו'. האם החרדיות היא זאת? הרבה ניסו לצייר את החרדיות ככזאת ואני אומר יותר מזה, הרבה מהחרדים רוצים לצייר את החרדיות ככזאת.

"בעיניי, זאת כניעה לאווירה של תזת החילון שמעמידה את הדתיות במקום שבו היא צריכה לחשוב על עצמה ככזאת דווקא. חלק מהמהלך של המשגת חרדיות תורנית במקום חרדיות מגזרית הוא הצגה של 'מחלת אהבה' במובן העמוק והדתי של המושג, את התשוקה הרומנטית הגדולה לקב"ה, כעדינות נפש, כחכמה, ולא כקפריזה פתולוגית ונוירוטית של בני אדם חולניים". 

לערער על פוליטיקת הזהויות

אתה מוציא את הספר שלך עם מכון ון ליר ומבקר את החילון? איך זה הולך יחד? האם מכון ון ליר אינו החילון עצמו?

"לא. מכון ון ליר הוא אחד המקומות המרכזיים שבהם עולה חשיבה ביקורתית על החילון. התמה של ביקורת החילון רווחת כיום באזורים פילוסופיים ביקורתיים המבינים שמשהו באופן הטוטלי של תזת החילון טעון ביקורת. זאת לא סתם שאלה חברתית בין דתיים וחילוניים אלא זאת שאלה הקשורה לעצם החשיבה המחולנת בעולם המודרני והמשמעויות שלה".

מתוך ביקורת החילון אתה מציע בספר "חרדיות מסורתית" וטוען שבניגוד למה שחושבים, החרדיות הרבה יותר קרובה למסורתיות, ושצריך לחשוב על החרדיות דרך מושג המסורת. אבל האם החרדיות איננה ההיפך מהמסורתיות? המסורתיות היא חפיפניקית, פשרנית, ואילו החרדיות היא אדוקה, מקפידה על קלה כבחמורה…

"אני טוען שהחלוקה הזאת איננה משמעותית דיה, מכיוון שיש אופן חשיבה וקיום מסורתי, אופן חשיבה הקשור לדיאלוגיות שבין העבר להווה, לדינמיות של המסורת, ואלמנטים אלה הם המשמעותיים גם במסורתיות וגם בחרדיות, בניגוד לדתיות מסוג אחר, אידיאולוגית יותר, כמו הציונות הדתית למשל, דתיות שהיא 'תוכנית פעולה' הנדסית שיטתית ובנויה מראש כמערכת תאולוגית מורכבת. מכאן גם נובע האופי הפרגמטי החרדי וגם שיח החרשים עם הציונות הדתית. 

"ועם זאת אני לא מכחיש את ההבדל הגדול שבין החרדיות למסורתיות. החרדיות בסופו של דבר מקיימת זיקה של מחויבות עם המסורת ואילו המסורתיות מקיימת זיקה מסורתית שאני מכנה אותה 'משפחתית' שלא מבוססת בהכרח על המחויבות אלא על אלמנטים אחרים".

האם בסופו של דבר אתה לא מתכתב בצורה הזאת עם תיאוריות כמו "ישראל השנייה" או "הגוש האמוני" ומדבר על "רצף מסורתי" כזה או אחר מול החילון שמשמאל?

"בהחלט לא. להיפך. מבחינה אקטיביסטית הספר שלי דווקא מבקש לערער על כל הכיוון הזה ועל פוליטיקת הזהויות שהוא מייצר. אני מדבר על מסורתיות כעמדה קיומית ומנטלית ולא כעמדה חברתית. המטרה החברתית שלי היא הפוכה, היא ביטול האוטונומיות במדינת ישראל. החשיבה על פיצולים, אוטונומיות ופוליטיקת זהויות קשורה למה שאני רואה כעודף מגזריות של המגזרים בישראל, וחיתוכים הקשורים לנושאים מגזריים.

"אני מדבר על חיתוכים אחרים לגמרי, חיתוכים הקשורים למנטליות קיומית של ה'תנועה' הדתית. כל האוטונומיות והפיצולים בסגנון ישראל הראשונה וישראל השנייה, ממלכת ישראל וממלכת יהודה, גוש אמוני ומדינת תל אביב, הם אופנים שונים של אינפלציה מגזרית המכרסמת במדינת ישראל, והרבה יותר גרוע מכך, בקיומו של העם היהודי עצמו".

אתה מדבר על חרדיות ועל מודרניות, מבקר אלמנטים בחרדיות ומבקר אלמנטים במודרניות ומדבר על מסורתיות ומודרניות. איך בסופו של דבר אתה רואה את ההלחמה "חרדיות מודרנית"? זאת תנועה טובה לפי דבריך?

"מה שנקרא היום חרדיות מודרנית זה אתגר גדול מאוד. מצד אחד החרדיות המודרנית העכשווית היא סוציולוגית מדי וההיבט החרדי מבחינה סוציולוגית הוא הרבה פעמים דווקא המרכיב הדומיננטי בזהותה ולא התורה, וזה חבל מאוד. מצד שני הרבה היבטים בחרדיות המודרנית באים דווקא לתקן את הטעון תיקון בחרדיות המגזרית, במיוחד בסוגים שונים של 'חרדיות חדשה' המבקשת לשפר ולתקן את העיוותים הקיימים.

"טכנית, אני חושב שהחרדיות המודרנית זקוקה ליותר הנכחה של התורה בתוכה, תלמידי חכמים של ממש המהווים חלק ממנה ומסגנונה, אבל אני בעיקר חושב שהחרדיות המודרנית צריכה לחשוב בגדול, לא רק על הסיפור הקטן של הבעיות המגזריות אלא על הבשורה הגדולה שיש בקיומה של חרדיות מודרנית, חרדיות שהיא גם תורנית ומלאה בתורה אבל גם מודרנית, לא מתבדלת בצורה קיצונית, לא מתכנסת לשבלונות מגזריות, שותפה לנושאים הגדולים של המודרניות הקשורים בסובלנות, שוויון, זכויות, מעמד האישה וכו', אבל כזאת שנכנסת לשיחה מתוך היבט ביקורתי שיש בו גם כוח הטענה, ולא רק כנכנעת בפני ההגמוניה הליברלית כפי שהיא. אם החרדיות המודרנית תשכיל להיות כזאת היא תהיה בשורה אדירה לא רק לעצמה, אלא למדינה כולה ולעם היהודי.

"בסופו של דבר אני מבקש בספר לעסוק ב'שותפות' במקום ב'השתלבות' ו'התבדלות'. השתלבות מניחה כור היתוך לתוך הגמוניה, התבדלות מניחה הימנעות. אני חושב שצריך לחשוב בתוך המודרניות באופן ביקורתי, ומתוך הביקורתיות יש לזקק אופן טוב יותר של היות בעולם המודרני. אבל זה פרויקט הדורש תשומת לב והוא לא פשוט. במרכז חכמה אנחנו מנסים לדבר על התשתיות לכך ולהניע מהלך בדיוק כזה. לחרדיות המודרנית יש פוטנציאל כזה שבינתיים לא מספיק ממומש, ימים יגידו אם היא תלך לשם".

לסיכום, מה אתה מצפה שיקרה לקורא שלך אחרי שהוא מסיים את הספר?

"אני רוצה שהוא ייפתח לחשיבה מחודשת על דת וחילון, על היחסים עם הקב"ה, על המשמעות של תורה ומצוות. אני רוצה להוביל למצב שבו החרדיות תובן מתוך האופק של קידוש ה', 'אשרי רבו שלימדו תורה, אשרי אביו שלימדו תורה'. אבל אני כמובן מבקש, קונקרטית יותר, להוביל למקום שבו ההפרזות הקיימות כיום, גם בעוינות ביחס לחרדיות בחברה הישראלית, וגם ביחס לשטיקים המגזריים של החברה החרדית עצמה, יובלו למקום נכון וראוי יותר.

"זאת מחשבה על עתיד אחר למדינה, לעם היהודי ולציבור שומרי התורה. מה אני רוצה שיקרה לקורא אם אני מדבר ספציפית על הקורא החרדי? שיצליח לחשוב מחוץ למסגרות הקיימות, לשאול שאלות חדשות, להבין שדברים הנראים מובנים מאליהם אינם כאלה, ובסופו של דבר, לגרום לו לפעול במציאות מעבר לדיכוטומיות, באופן שלם יותר, אופן שיש בו תורה ודרך ארץ, תורה של מידות טובות, חרדיות של תורה ולא תורה של חרדיות".