בחור עומד בתפילה נרגשת, דומע את נפשו בתפילת נעילה, מגביה עצמו מעלה עם כל רקיע ורקיע משבעת המדורים בהם שכינה עולה עם קריאת "ה' הוא האלוקים", ולפתע יד מונחת על כתפו, "מה אתה בוכה? עוד חצי שעה מתחיל בין הזמנים"…
כך פחות או יותר הרגשתי ברגעים בהם ישבתי לכתוב את הטור הזה. מילים לגיליון אלול, בעיצומה של חופשה משפחתית. במחשבה שניה אולי העיתוי יצא לטובה כיוון שבסיומה של החופשה בצאתנו עם כל הכבודה לתפוס איזה מעיין אחרון קטן לפני שחוזרים הביתה, קפץ עלינו רוגזה של תאונת דרכים. משאית הפתיעה בדיוק כשהתחלנו לצאת אל הצומת ושפכה חמתה על העצים והאבנים של הרכב, שסיים באותו המעמד את תפקידו בעולמנו ויצאה נשמתו באחת.
מֵרָחוֹק כָּל דָּבָר נִרְאָה נֵס, כותב יהודה עמיחי, אֲבָל מִקָּרוֹב גַּם נֵס לֹא נִרְאֶה כָּךְ.
אֲפִלּוּ מִי שֶׁעָבַר בְּיַם-סוּף בִּבְקִיעַת הַיָּם
רָאָה רַק אֶת הַגַּב הַמַּזִּיעַ שֶׁל הַהוֹלֵךְ לְפָנָיו.
ישבנו שם בצד הצומת, עלובים וחסרי אונים, בריאים ושלמים אך עדיין לא מכירים בניסנו. רק עכשיו כשאני יושב לשחזר ולכתוב עולה ומפעמת בי עוצמת גדולת האדם שהתגלה בטוב לבו באותה השעה.
ראשונה היתה זו מלאכית בשם מוריה שעצרה את כל הצומת וידאה שכולנו יוצאים מהרכב והמשיכה לארגן את האירוע-תיאום-משטרה-מזיגת שתיה קרה-וכל מה שצריך לעשות בזמן אמת, היא היתה האישה במקום שהאנשים נאלמים. (גם…
