הטור הנוכחי נקרא "לנשום מחדש", ואני חושב שהגיע הזמן לגעת קצת בנושא המופלא הזה, נשימה.
הרבה אנשים שואלים אותי: איך הגעת לעניין הזה של נשימה?
האוצר שלנו, מסתבר, לא נמצא מתחת לגשר או למיטה. הוא הרבה יותר קרוב, ממש מתחת לאף שלנו.
אז איך באמת הגעתי לעולם הנשימה?
בתקופה שהתגרשתי, מצאתי את עצמי עובר לגור ביחידת דיור קטנה. הייתי קם בבקרים, ומרגיש כאילו התקרה נופלת עלי והאדמה עוד שנייה בולעת אותי. המשפט הכי מדויק ששמעתי על גירושין הוא: 'תתכונן להיכנס למגלשת הרים, כי אתה נכנס מצד אחד ולא יודע איך תצא מהצד השני'.
מה שנכח פתאום אלו התחושות. לגוף היתה שפה משלו: קור, חום, רעידות, עייפות. כדי לנסות לעזור לעצמי התחלתי לחקור ולקרוא על המנגנונים שמנהלים אותנו, המוח, מערכת העצבים ועוד. ואז, נתקלתי בפרסום ברשת על סדנת נשימה בירושלים.
המודעה אמרה משהו בסגנון: אם אתה רוצה להשתחרר, להתחבר לעצמך, לפרוק טראומות מהעבר, בוא לסדנת נשימה מרגשת. ידעתי שנשימה יכולה להרגיע את הגוף, אבל לפרוק מתח? לבכות? לשחרר? מה הקשר? ובכל זאת הלכתי, כי משהו במילים קרא לי ונגע בי.
כשהגענו, נכנסנו לסטודיו ירושלמי נעים בשכונת רחביה. על ספסל אבן היו מונחים כלי נגינה אתניים, ועל רצפת הפרקט היו חמישה עשר מזרנים.
"זה נקרא נשימה מעגלית", הסביר המנחה. "ואנחנו נדריך אתכם לקראת מה שהולך להיות היום. תוכלו להרגיש תחושות שלא חשתם, רגשות שמתעוררים משום מקום כמו בכי וצחוק, ומחשבות שאולי לא ידעתם עליהן. ייתכן ותקבלו בהירות בסוגיה מסוימת שמעסיקה אתכם. פשוט תתמסרו למה שקורה. זה הכול".
התחלנו לנשום. בשניות הראשונות שהתחלתי לנשום הרגשתי כאילו אני נופל לעומק, עוד ועוד, ומצאתי את עצמי חוזר לגיל 16, פוגש מול עיניי, רב שלימד אותי ונהג איתי בצורה לא בריאה ואלימה למדי. התחלתי לחוש כאב בטן, ומשהו מכווץ בגרון. התמיכה בסדנה הייתה מדהימה, והם אמרו לי: "אם אתה חש צורך לצעוק, תצעק. נעשה את זה איתך ביחד".
כשיצאתי מהסטודיו, התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה: "תקשיבי, חוויתי עכשיו משהו שבחיים שלי לא הרגשתי". התחושה הייתה קלה, נעימה, כמעט ריחוף. כאילו הורדתי מעליי סלע כבד משקל.
הנשימה היא גשר שבין הגוף לנפש, ובין הקיום שלנו למקור החיים. רק תחשבו על זה. זו הפעולה הראשונה והאחרונה שנעשה עלי אדמות. כנראה שיש בה הרבה יותר ממה שחשבנו.
הרגע הראשון שבו נעשה האדם מצביר בוץ לנפש חיה, הוא הרגע שבו אלוקים נפח באפו נשמת חיים. ככה פשוט.
מאז העמקתי עוד ועוד בעולם הנשימה והפסיכותרפיה הגופנית, שזה הענף בפסיכולוגיה שעוסק בריפוי דרך הקשר שבין הגוף לנפש.
למעשה, לכל אדם יש דפוס נשימה שונה, ממש כמו טביעת אצבע , ולכל מצב יש נשימה שונה. יש נשימה של אנרגיה נמוכה ונשימה של אנרגיה גבוהה. נשימה של פחד ונשימה של שמחה. נשימה של עייפות ונשימה של ערות, כי רגע באפו, חיים ברצונו.
והנה כלי פרקטי, למי שרוצה להתחיל. פשוט שימו לב אל הנשימה. זה הכול. זה נראה טיפשי, אבל כשאנחנו שמים לב לנשימה, אנחנו נכנסים למכון כושר של המוח ומערכת העצבים, אנחנו מפעילים אזורים חדשים שקשורים לחלקים היותר גבוהים ומתקדמים של המוח, חלקים שקשורים פחות להישרדות ותגובות אוטומטיות, וקשורים יותר לראיה רחבה של המציאות ולמערכת הרגיעה של הגוף.
אם יש לכם פגישה חשובה שאתם רוצים להיות נוכחים בה, להגיב ממקום טוב ולשים לב להרבה יותר פרטים, תדאגו במקביל להתבונן בנשימה. בכלל, שווה לבדוק האם אני נושם אותו דבר כשאני בבית, וכשאני מקבל מייל? (רמז: תסמונת המייל – כשאנחנו מקבלים מיילים, אנחנו עוצרים את הנשימה).
ההתבוננות הזו בנשימה מחברת אותנו לפעולה הפשוטה שמתחדשת בכל רגע ורגע ומאפשרת חיים, ולמה שבאמת מתחולל בפנים ובחוץ.
