שינוי הפרדיגמה החרדית

במאמר קצר זה אנסה לפענח את פשרו של המצב החריג הזה.

בעיית הנאמנות הכפולה 

חז"ל מלמדים אותנו כי לשון הרע שסיפר המן הרשע על עם ישראל היה חסר תקדים: לא היה מי שידע לספר לשון הרע כמו המן הרשע. כמו כל פיסת לשון הרע מוצלחת, דבריו לא היו נעדרי אמת: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכָל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ, וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם, וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים, וְלַמֶּלֶךְ אֵין שׁוֶֹה לְהַנִּיחָם" (אסתר ג, ח). היהודים, טען המן, הם ה"אחר האולטימטיבי".

כמו כל אימפריה רחבת היקף, ברור שגם האימפריה הפרסית כללה מגוון עשיר של לאומים ותרבויות, כל אחת מהן עם מנהגים ייחודיים. אך בעוד המגוון הזה נסבל ואף נחשב רצוי, העם היהודי איכשהו שונה. היהודים אינם יכולים להיות עוד צבע בתוך המגוון המפעים של קולאז' רב-לאומי; האחרוּת שלהם תמיד בולטת ומאיימת. בהגדרה, הם לא נטמעים בתוך המארג האימפריאלי, וכל בעיה חברתית מושלכת אפוא על זרותם הנצחית.

לשיח הזה יש בעידן המודרני כינוי מוכר. קוראים לו 'נאמנות כפולה'. מחויבותם של היהודים לעם שלהם, לעם היהודי, גוזרת שנאמנותם למדינה שבתוכה הם חיים, אינה שלמה. לדוגמה, בסוף המאה ה-18, ניסח המחוקק הצרפתי קלרמון-טונר את העיקרון הפוליטי שהוביל לאמנציפציה של יהודי צרפת: "ליהודים באשר הם בני אדם – [יש להעניק] את הכל; ליהודים באשר הם עם – לא כלום!".

קלרמון-טונר, איש נאור ולוחם למען זכויות אדם, תמך בהענקת זכויות אזרחיות ליהודים, אך בתנאי שהם יוותרו לחלוטין על זהותם הלאומית ויקבלו עליהם זהות צרפתית מוחלטת: "עלינו לשלול מהם הכרה בשופטים שלהם; עליהם להישפט רק בפני שופטי המדינה. עלינו למנוע מהם כל הגנה חוקית על חוקי דתם. אסור שיהיה להם גוף פוליטי נפרד במדינה – עליהם להיות אזרחים אך ורק כאינדיבידואלים".

יריביו, אגב, הבינו את מה שהיהודים תמיד ידעו: היהדות אינה דת בלבד, אלא זהות לאומית מובחנת. אין ליהודי אפשרות כנה לוותר על לאומיותו. מתנגדי האמנציפציה (ליהודים) טענו כי היהודים יהיו תמיד "עם בתוך עם" – גורם זר שאינו יכול להיטמע.

אסתר, גיבורת המגילה, היא אחת ההתגלמויות הראשונות של דילמת הנאמנות הכפולה. למרות היותה מלכת פרס, אסתר פועלת בנאמנות מוחלטת לעמה, תוך הבלטת ההשתייכות הלאומית. כאשר היא מתחננת בפני המלך להצלת היהודים, היא איננה פונה כמלכה פרסית, אלא כיהודייה: "כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד" (אסתר ז, ד). היא מצרפת את גורלה לגורל עמה: "כִּי אֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בָּרָעָה אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת עַמִּי, וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי?" (אסתר ח, ו).

מגילת אסתר איננה מציעה פתרון פוליטי או חברתי לשאלת הנאמנות הכפולה, אלא פתרון אמוני. גם מול שנאה ורדיפה בלתי נמנעות, הקב"ה ידאג להישרדות העם ולניצחון, בסופו של יום, על אויביו. מנגד, קיים פתרון היסטורי לבעיית הנאמנות הכפולה: מדינת ישראל. 

מגילת אסתר במדינת ישראל

כפי שהבין היטב בנימין זאב הרצל, הפתרון לבעיית הנאמנות הכפולה הוא חזרה לריבונות יהודית. עצם קיומה של מדינת ישראל פותרת את הדילמה באיחוד בין שתי הנאמנויות – לעם ולמדינה. לראשונה מזה אלפי שנים, יהודים במדינת ישראל זוכים להחזיק בדרכון אחד בלבד: דרכון יהודי שהוא גם דרכון המדינה.

כמובן, יש לכך יוצאים מן הכלל. לדאבון לב, ישנם יהודים שנמנעים מאחיזה בדרכון היהודי, ומבקשים להפוך את מדינת ישראל למדינה נייטרלית. אולי, יום אחד, היא אף תזכה להיות חלק מהאיחוד האירופי. ויש גם קבוצה משמעותית שמעולם לא קיבלה את המודל: החרדים.

"יהודים שומרי מצוות החיים במדינה החילונית נמצאים בגלות, בדיוק כמו אחיהם בחו"ל". כך כתב משה שנפלד, האידיאולוג הרשמי של תנועת אגודת ישראל, בשנת 1951. עיתון 'יתד נאמן' מזכיר לנו תדיר כי "מצבנו הנוכחי אינו טוב יותר מבגלות בין האומות", והיא כוללת את המאפיינים המוכרים: שנאה, עלילות, גזירות והשפלה. וכפי שח"כ אייכלר נוהג לכתוב, אנו דבקים במסורת של שתדלנות – רק זהות הפריץ השתנתה.

התוצאה, במילותיו של מאמר מערכת ב'יתד נאמן' משנת 2021, היא כי יש לחרדים "שני דרכונים" – דרכון ישראלי ודרכון יהודי. "אנחנו יכולים להחזיק דרכון כפול", נכתב, "ישראלי ויהודי, כל עוד אין סתירה בין 'הריבונות הישראלית' לריבון עולם". אולם, בהינתן סתירות בין השניים, הבחירה ברורה: "העם היהודי כבר בחר: ה' אלוקינו ה' אחד. לא נבחר אז, כולנו כאן כבר בחרנו!". 

מטבע הדברים, ישראלים שאינם חרדים חשים תסכול רב, לאחרונה זעם אמיתי, לנוכח הרטוריקה החרדית. טענתם המרכזית, בתמצית, היא גרסה חדשה של טענת "הנאמנות הכפולה". החרדים מהווים חלק משמעותי בממשלת ישראל, מכהנים כשרים (כבר לא סגני-שרים) ואף מיוצגים בקבינט הביטחוני מדיני. ועדיין, הם נאמנים ל'חרדים' ולא למדינה, כאשר הסירוב העיקש לשרת בצה"ל (ללא קשר ללימוד תורה) הוא רק אחת ההשלכות. החרדים, מצדם, טוענים שזו מהות החרדיות: לחיות חיי מגילת אסתר.

אך למרות הרטוריקה הקבועה, אין ספק כי שינוי משמעותי מתרחש בקרב היהדות החרדית, שינוי שמביא אותנו למקום של הזדהות גוברת עם ישראל ולקיחת אחריות שמעבר לגבולות הקהילה. בהתאם לתקופה שאנחנו שוהים בה, מדובר במעבר מאדר לניסן – מפורים לפסח.

משני דרכונים לאחד

לאחרונה השתתפתי בטקס ההשבעה הראשון של חטיבת החרדים החדשה בצה"ל, הנושאת את השם ההולם "החשמונאים". זו הייתה חוויה מרגשת. החיילים החדשים לוו על ידי בני משפחה שרבים מהם, כך היה ניכר, הגיעו מלב החברה החרדית. נאומי הרבנים והמפקדים היו גדושים במקורות תורניים ובשאיפה עמוקה לשלב ספרא וסייפא. האירוע התנהל, בגדול, על פי סטנדרטים חרדיים, והאווירה הייתה של אירוע חרדי.

חטיבת החרדים החדשה אמנם קטנה, אך בעיניי היא מסמלת שינוי עומק ואפילו תמורה פרדיגמטית – עוברים משני דרכונים לאחד, מנאמנות כפולה לנאמנות אחת. שינויי פרדיגמה אינם קורים ביום אחד, וגם השינוי החרדי אינו מהפכה של לילה אחד – אך הוא מתקדם, צועד יד ביד עם התמורות שעוברת מדינת ישראל.

ישראל עצמה עוברת שינוי זהותי עמוק. בעשורים האחרונים חלה תזוזה משמעותית ימינה באוכלוסייה הישראלית, תהליך שנבע משינויים דמוגרפיים, קריסת רעיון השלום, התפכחות מהשמאל הליברלי, ותהליכים תרבותיים נוספים. הכנסת, הצבא, פלייליסט גלגל"צ, והמוסדות הלאומיים והתרבותיים כולם הפכו ליותר מסורתיים, יותר יהודיים, יותר דתיים. לנוכח שינוי זה, לא מפתיע למצוא שהיהדות החרדית הופכת, עם הזמן, יותר ישראלית.

חרדים רבים דוחים את הקריאה הלאומית להיות "ככל הגויים", את הקריאה למדינה נייטרלית בעלת ניחוח יהודי קל השואפת להצטרף לאיחוד האירופי. הם אינם דוחים את קיומה של מדינה יהודית, אלא את זו המסרבת לייצג את ערכי היהדות. ככל שהמדינה נעה ימינה, כך החרדים חשים בה יותר ויותר בבית.

תומאס קון לימד כי מהפכות מדעיות מתרחשות כאשר המודל הקיים אינו מסוגל להסביר את המציאות והקהילה המדעית מאבדת בו אמון. או אז, תופסת פרדיגמה חדשה את מקומו. כך גם כאן. השינויים החרדיים הולכים ונצברים – ממ"חים, עולם תעסוקתי עשיר, מוסדות אקדמיים, נוכחות תרבותית, שרים בממשלה, השירות הצבאי, ועוד – ויוצרים, עם הזמן, שינוי פרדיגמה.

שינוי זה מוביל לשתי תנועות מנוגדות. האחת היא עמדתם הריאקציונרית של קבוצות כמו הפלג הירושלמי, הרואות בכל מגע עם המדינה סכנה קיומית ודורשות התבדלות לוחמנית. עבורם, השתלבות בצה"ל היא "כור היתוך" שמסכן את החברה החרדית כולה, ויש להילחם בה בכל מחיר. הרב דב לנדו אינו נמנה עם מחנה זה באופן רשמי, אך הוא שותף להשקפתם הרעיונית ומתנגד נחרצות לכל מעורבות חרדית בציונות. במילותיו החריפות, מוטב היה לנו להיות תחת שלטון גוי מיטיב. לדידו, אנחנו עמוק במגילת אסתר.

אך התנועה השנייה היא תנועה של אחריות גוברת כלפי מדינת ישראל ורצון הולך וגובר לקחת בה חלק. בעוד שהרב לנדו הביע את התנגדותו הברורה ל"ארץ הקודש", אחרים מבין מנהיגי הציבור החרדי, ובהם הרב גרשון אדלשטיין זצ"ל, הביעו תמיכה במהלך, בעיקר מתוך רצון לצמצם השפעות פרוגרסיביות על אופייה היהודי של המדינה. לפניו, הקים הרב אהרן לייב שטיינמן זצ"ל את הנח"ל החרדי מתוך הבנה שיש צורך במסגרת תומכת לנערים חרדים בצבא. כידוע, הפלג הירושלמי נולד כתגובה למתינות של הרב שטיינמן.

השאר הוא היסטוריה המתהווה לנגד עינינו. סיפור פורים עוסק בהישרדות בגלות, אך המסר העמוק יותר של המגילה הוא האור הגדול שקיים בקרב העם היהודי גם בחשיכה הגדולה – אור של פסח שגם בסוף השנה, גם בהסתר, ממשיך להאיר. השכינה לא רק שומרת על העם היהודי בגלות, אלא אף מביאה אותו – כפי שמרמז היום השני של חג הפורים, "פורים של ירושלים" – אל מקום שמעבר לסיפור המגילה.

לאורך עשורים, החברה החרדית שימרה את סיפור מגילת אסתר גם תחת ריבונות יהודית, ובכך הצליחה לשקם ולבנות מחדש עולם תורני מפואר. כיום, אנחנו בפתחו של עידן חדש: עידן של שילוב שפותח הזדמנויות עצומות, כמובן לצד אתגרים. השאלה כבר אינה האם החרדים ישתלבו בישראל. השאלה היא איזו ישראל תהיה התוצאה של תהליך זה. והתשובה לשאלה תלויה בנו: החרדים הנוטלים את האחריות לטובת המדינה והעם כולו.

***

קיומה של מפלגת "ארץ הקודש" חרף התנגדות הרב לנדו היא עדות מובהקת לשינוי הפרדיגמה החרדית המתרחש מול עינינו. הוא גם מבהיר שמדובר לא רק בשינוי פנים-חרדי, אלא בשינוי פרדיגמטי עבור מדינת ישראל כולה. כפי ש"ארץ הקודש" שינתה לגמרי את מצבו של הימין במוסדות הלאומיים, כך כניסת חרדים למעגלי החיים והמוסדות הישראליים לא תהווה רק השתלבות בפרויקט הישראלי כפי שהוא אלא עיצובו מחדש – עיצוב שמאז ה-7.10 נחיצותו אינה מוטלת בספק. 

הלוואי שיהא ה' בעזרנו ויראנו נפלאות – כימים ההם, בזמן הזה.