בבוקר הראשון לספטמבר, מחוץ לגן של הקטנה שלי, נפגשנו. אמהות עייפות של תחילת אלול, נותנות יד, מפזרות מילים של אהבה, מכניסות גוזלים קטנים בשער השנה החדשה.
לא הרבה זמן אחר כך, יצאנו זו אחרי זו, מי בדמעות גלויות ומי בגרון חנוק, כשבכי הקטנים המתקשים להיפרד מלווה אותנו.
משהו בתרבות שלנו, כך אמרה לי פעם חברה חכמה, לא בנוי לפרדות. אף פעם לא באמת לימדו אותנו איך משאירים פרק זמן, אדם אהוב, או מקום מוכר מאחור, ומתקדמים הלאה.
אני חושבת על כיתות החינוך שליוויתי במהלך השנים ועל תחושת ההחמצה הקבועה שמלווה אותי בסופי שנה. ההרגשה שלמפגש העמוק שלנו כתלמידות ומורה, כמעט אף פעם לא מחכה סיום משמעותי דיו, כזה שמגלם בתוכו את רוחב היריעה של הסיפור המשותף שלנו, ואוסף בתוכו את הכאב, ההתרגשות, השמחה, כל חלקי הלב שחלקנו במשך חודשים של ביחד.
הסופים אותם יודעת המערכת ברובה לייצר, לוקים בחוסר ויסות, ברעשי רקע מוגברים ובמעט מאוד קשב פנימה. גם המאמץ הניכר לייצר מערכי פרידה, איסוף וסגירת תהליך, נבלעים לרוב בכאוס הקיץ הממשמש ובא ובאווירת סיום הקורס שמאפיינת מערכות רגע לפני חופשה.
ואיך נפרדים מהחופש? איך נאספים יחד אל מבט משפחתי משותף, איך מחזיקים את הרגע, שנייה לפני שכל אחד מתפזר לדרכו והשגרה שולחת אותנו לעולם הנפרד שבחוץ? מה כותבים במכתב שמכניסים למזוודת בחור־הישיבה, ובאלו מילים מציידים ילד שהזירה החברתית הקשוחה ממתינה לו מעבר לפינה?
את השיעורים הללו, שיעורים בפרדות, אנחנו מלמדים את עצמנו תוך כדי תנועה, מקווים שלא החמצנו את הרגע, מתפללים שליווינו, שעטפנו, שנתנו משמעות עמוקה מספיק לרגע שלפני.
בארץ שאנו חיים בה, הפך הקיום בשנתיים האחרונות לרצף פרדות כפויות שאיש לא נערך אליהם. ברגע אחד השארנו מאחור את כל מה שידענו, והצורך להיפרד מהחיים כפי שהיו, הפך חד משמעי ומוחלט.
איך נפרדים מתחושת ביטחון? איך מכינות נשים גיבורות וילדים צעירים את עצמם לפרדה אפשרית? איך קמים לקיום חדש שבו כל רגע נחווה כאחרון? איך נפרדים מבית לתקופת זמן בלתי ידועה?
בדרך לפרדה בפתח הגן של הראשון לספטמבר, חותך קול שופר את הרחוב שלנו. בחצות כבר נשמעות סליחות ואלול נכנס מבעד לחלונות. השנה שנאספת מבקשת מאיתנו סגירה, התבוננות, קשב ופרדה.
ונדמה לי, יותר מתמיד, שנעשינו מיומנים בה, ביכולת להשאיר מאחור מטען מיותר ועם זאת לשאת איתנו את הזיכרון. הפכנו מומחים במעברים, בשינויים, בחיפוש אחר מילים מעולם ישן שהן צידה לעולם החדש שיבוא.
אני קוראת מילים שכתבה מנחת ההורים עינת נתן על חשיבותו של ׳חפץ מעבר׳:
כל דבר שלקחתי איתי, אפילו כשהוא עמוק בתיק או בכיס, נותן לי להרגיש כאילו לקחתי איתי חלק מהבית. והחתיכה הזו נותנת לי כוח, אני יכול להחזיק בה כשאבא הולך ולהרגיש שהוא אמנם הלך, אבל אני מחזיק בחלק ממנו.
הם לא סתם מבקשים לקחת אווירון צעצוע לגן או לשמוע שוב את אותו סיפור, הם לא סתם אוהבים את משחק ה"קוקו" הידוע של פרידה ומפגש.
ככל שהם יגדלו, ואנחנו נעשה את המשימה ההורית שלנו נכונה, נתרגל אותם בפרדות, קצרות וארוכות – הם יבינו שגם כשהם נפרדים, גם כשזה כואב, אנחנו נשארים להם בפנים. וכשאנחנו שם בפנים, יש להם את עצמם, איתנו.
אז אל תתבלבלו כשהם בוכים, אל תנסו לקחת להם את העצב, אל תמהרו לקנות להם צעצוע חדש במקום זה שנשבר או אוגר שנראה בדיוק כמו ההוא שמת.
אני, כך היא כותבת, אוהבת את החיים. אוהבת את הפרדות של החיים, אוהבת את הגעגוע, והכי אוהבת את הפגישה המחודשת איתם. אוהבת לראות אותם מתחזקים, נושאים את קיומי בתוכם בדיוק כשם שאני נושאת אותם בתוכי.
