תורתן אומנותן – מהפך לימוד התורה הנשי

שנים רבות עברו מאז, ומשהו בשטף החיים, השגרה ושלל המשימות שהמציאות חייבה אותנו לג'נגל ביניהן, הדיח את החלק הלמדני מסדר יומה של הדוסית הממוצעת. הלמדנות הקלאסית, המאופיינת למשל בהעמקה שיטתית בספר אחד ולימודו מכריכה לכריכה, או בפיצוחה של סוגיה ממוקדת וניתוחה מכל העברים, הפכה למשהו שמזוהה עם גברים. 

לתוך הוואקום הזה נכנסו אלטרנטיבות. אחד השינויים שהביאה איתה מהפכת האינטרנט, היא מהפכת הנגישות לתורה. ובפרט תורה נשית, שאין לה בתי מדרש. אולי מי שהכי מזוהה עם השינוי הזה היא הרבנית ימימה, שהשיעורים שלה שהתחילו בסלון ירושלמי, הפכו להיות מפעל דיגיטלי חוצה גבולות עם אלפי מנויות מכל העולם, אבל היום כבר ניתן למצוא קבוצות לימוד נשיות רבות, החל מתנ"ך, דרך מוסר וחסידות ואפילו, רחמנא ליצלן, גמרא. בשלל פורמטים, דיגיטליים ושאינן.

תורה כבר לא מונחת רק בקרן זווית. אלא גם בספרות עדכנית, במפגשי לימוד פיזיים, בשיעורים של סיוון רהב מאיר ביוטיוב, בקבוצות וואטסאפ ייעודיות ואפילו בסרטוני טיקטוק שמציעים קפסולות של תורה והשראה שניתן לצרוך בתוך השגרה המהירה. פשוט צריך לפנות לה מקום.

בכתבה זו אארח שלוש נשים שהתורה היא חלק מהותי מהחיים שלהן, נשים לומדות ומלמדות, שבוחרות לעסוק בקאנון היהודי במלוא הכובד והמורכבות שלו. אני מרשה לעצמי לקרוא להן תלמידות חכמים, כי זה מה שהן בעיניי. מכל אחת מהן השכלתי. כל אחת נכנסה לי אל הלב.

תהילה פרידמן: "אני צריכה תורה שמדברת לנשמה שלי"

תהילה פרידמן זוכרת את הבית בו גדלה כמעין מרכז עצבים תורני. בגאולה שבירושלים, בשנות השמונים, הקימו הוריה מפעל חלוצי: את הספרייה התורנית המוקלטת הראשונה בעולם. "נר למאה" הייתה יותר מספרייה – הייתה זו מהפכה שקטה בהנגשת התורה לרבים. כל שיעור תורה בארץ נקלט, עובד ומוין בקפידה עד שנוצר ארכיון של אלפי הקלטות שהפכו נגישות לכל מבקש.

"זה חדר לי לתוך הנשמה", מספרת פרידמן, בת 49, אם לשישה וסבתא לשניים. "יכולתי לראות איך התורה מחזקת את הבית כשהיא נוכחת, ואיך הכל נחלש כשהיא מתרחקת". היום, מביתה שבקריית יערים, היא ממשיכה את המסורת המשפחתית אך בדרכה הייחודית, בכובע הרשמי שלה היא מנהלת ארגון "נאוה" לתמיכה במשפחות שכולות ומרצה לאינטימיות יהודית, אבל הלב שלה עדיין פועם לקצב הלימוד. בשנים האחרונות היא עברה מלהיות צרכנית של תורה להיות יוצרת: לומדת, מלמדת וכותבת. החל מכתיבת טורים בעיתונים פופולריים, דרך הגשת פודקאסט העוסק בנשים בתנ"ך עד פלטפורמה ללימוד תורה מזווית נשית בזום שנקראת 'מתחברות'.

המון ממי שאת היום, התחיל אצלך בילדות, בתורה שקיבלת אצל הוריך. איך זה היה נראה, ומה היה התפקיד של אמא שלך בסיפור?

"המטרה המשותפת של הורים שלי, הייתה תורה. זה בא לידי ביטוי גם בפרויקט המשפחתי הענק של 'נר למאה' וגם בין כותלי הבית. כשאבא שלי תמיד היה לומד, אמא שלי הייתה יושבת כמאזינה ומקשיבה. כך גם אני, בעיקר בשולחן שבת, שם הוא אהב ללמוד הרבה גמרא, מה שגרם לי לעיתים ממש לעבור איתו על הטקסטים, לשמוע באיזה דף הוא עומד, ומה הוא מוסיף. אני יכולה להגיד שבתור ילדה לא מאוד אהבתי את זה, אבל בשלבים יותר מאוחרים, כשניגשתי בעצמי ללימוד תורה, הבנתי, הרבה בזכותו ובזכות אמא, שזה קיים בתוכי. כאילו המכל שלי לא היה ריק, זה לא היה להתחיל מההתחלה".

למה את הכי מתחברת בלימוד?

"אני נמשכת מאוד מאוד ללימוד של תנ״ך, נביאים, מאוד מוצאת את התורה שלי בפנים, כשאני אומרת התורה שלי אני מתכוונת מה שאנחנו חיות ליום יום. לדוגמה, המון פעמים אני חושבת על דוד המלך, אני חושבת מה הוא היה אומר היום, מאיפה הוא היה שואב כוח, וזה ממש נותן לי כוח. אז אני חושבת שפיתחתי לא רק אהבה ללימוד תורה, אלא גם לדמויות הענקיות שאנחנו לומדים עליהן בתורה, והן מקור של כוח ושל השראה ועוצמה עבורי בכל יום מחדש.

"אני חושבת שהרגע המכונן שלי היה בהבנה שכאישה אני זקוקה ללמוד תורה בצורה ייחודית לנשים, אני צריכה תורה שמדברת לנשמה שלי, ולכן אני מתעמקת בעיקר בסוגיות שמדברות על נשים בתנ״ך. צריך להגיד שזה אף פעם לא סוגיה מצומצמת, בגלל שכל דבר שהוא, נפרס על גבי גמרות שלמות, לפעמים הלכות, מנעד מאוד רחב של מפרשים. אם אני אקח את הדוגמה של נישואיה של מיכל בת שאול לדוד המלך, זו סוגיה ארוכה מאוד במסכת סנהדרין, צריך להבין את ההופעה של מיכל, את מספר הפעמים שהיא מופיעה בתנ״ך, מה התוספת בכל תחנה, הרחבה של המפרשים, מחלוקת חכמים, למה הם חולקים, העומק הוא אינסופי". 

איך את מחברת בין הלימוד שלך לעולם המעשה?

"אני בעצם בוחרת לי, לאורך השנים, מורות דרך קדומות, שהיום אני מרגישה שאני מחוברת אליהן בכל נימי נפשי. היו בעבר אנשים ונשים שעשו ועברו דברים לפנינו, והשאירו חותם ועקבות, והם בעצם מצפים מאיתנו שאנחנו ניקח את הלימוד שלהם, נצעד בדרך שלהם ובכך נרחיב את העולם שלנו. את הדבר הזה אני מנסה מאוד מאוד להעביר בלימוד תורה יחד עם נשים, יחד עם זה מבלי לוותר על עומקה של סוגיה, שאותה יכול מאוד להיות שאני לומדת קצת יותר כמו בית מדרש גברי: מפרקת, מנתחת, מחפשת עוד ועוד מקורות. עד שהדברים בעצם לא מדברים אליי ללב ומוסברים היטב, אני לא אגש ללמד את זה אחרות".

מה הפידבקים שאת מקבלת על זה מהסביבה? איך זה מתקבל?

"כל אישה שכותבת לי בחזרה משוב מדי פעם ככה כמה מילים בוואטסאפ או משאירה לי הקלטה, אין לה אפילו מושג כמה היא מחזקת אותי. אני יכולה להגיד שדווקא השנה קיבלתי אחד הוואטסאפים המאוד מאוד מרגשים, מישהי כתבה לי שהיא השתתפה בשיעור שלי בתחילת המלחמה שם הזכרתי את חוה ובחירתה להביא עוד חיים אחרי רצח קין את הבל, דיברתי על היכולת של אישה להביא חיים חדשים לעולם, שזה לא יסולא בפז. והיא כתבה לי, 'אני מחזיקה בידיים שלי את הבן שנולד מהשיעור, אני בת 43 והדבר האחרון שחשבתי זה להביא עוד ילד לעולם, אחרי השיעור אמרתי לעצמי שבאמת כל מה שהם רצו זה לגדוע חיים, אני אקבל כוח ואני אלד עוד ילד'. היא שלחה לי תמונה וכתבה לי: הנה הילד שנולד מהשיעור שלך. זה היה באמת אחד המשובים הכי מרגשים והכי מעוררים בשבילי.

וסיפור נוסף אני אספר לך די בשעשוע. בבית הכנסת שבו אני מתפללת, הרב שאל את לומדי השיעור איך קוראים לאחות של שמשון הגיבור. אף אחד לא ידע, כשחזרו הביתה שאלו אותי, כי לא הייתה להם יכולת לערוך חיפוש באותו רגע, ואני אמרתי להם שזה כתוב בגמרא, בבבא בתרא צ"א, שם כתוב על אחותו של שמשון הגיבור ואת שמה – נשיין. הם הלכו לרב וחזרו אליי עם בקבוק יין שהרב הבטיח למי שידע את התשובה. זה היה מצחיק וחמוד (האמת היא שלא כל הגמרא מונחת לי בראש, ממש לא, אבל יצא שבאותה תקופה למדתי על נעמי, לקראת מגילת רות, ולמדתי את הגמרא הזו, ושמה היא גם כן מדברת על הייחוס של דוד המלך, ונותנת את התשובות)".

מסר קטן לסיום?

"זכינו וקיבלנו תורה, הזכות שלנו היא להיות מלומדות התורה כי היא המקור ונביעת החוכמה הכי חשובה, היא החיים עצמם והכל טמון בה. זכות היא לכל אישה להיות לומדת תורה בעצמה ולא רק תומכת תורה, אישה תמצא בה רווחה נפשית, ביטחון וחיבור עמוק לשורשים ומצפן לחיים, והתורה? היא מחכה לכל אישה".

נועה לוינגר: "רק בעולם הרוח אנחנו מסתפקות במועט"

נועה לוינגר יודעת להניח את האצבע על הרגע שבו הבינה מה באמת חסר לה. בגיל 32, חרדית מבית שמש, לוינגר מייצגת חיפוש אחר דרך חדשה להתחבר למקורות יהודיים. היא זוכרת איך חיפשה שנים מסגרת לימוד שתהיה שונה ממה שהכירה עד כה – משהו מרוכך שמציע מקום לדיון והעמקה, ופחות חתירה לתוצאה. האור נדלק לפני שנתיים, כשחברתה חנה שפיגל עודדה אותה להקים שיעור לנשים, היא היססה. "מי תבוא?" תהתה. אבל משהו קסום קרה באותו ערב שבועות, כשעשרים וחמש נשים נתקלו במודעה חובבנית והתכנסו ללמוד מגילת רות בסלון. מעבר ללימוד התורה, היא גילתה שחיפשה מקום שבו נשים יכולות להתכנס סביב המקורות ולמצוא את החיבור אליהם מחדש. כיועצת חינוכית ומדריכת כלות, לוינגר מובילה כיום דרך שונה ללימוד – דרך שמזמנת נשים להתחבר למקורות באופן אינטואיטיבי ונינוח. כיום השיעור "עורי" הוא בית לעשרות נשים המחפשות מה שלוינגר מכנה "מדורת שבט נשית".

למה עורי?

"התעוררות מבטאת בעיניי את האקטיביות, את הנשמה שמתעוררת, קמה ויוצאת לדרך של חיפוש. נשים חרדיות מכוונות מאד לחיים של תורה ורוחניות אבל לרוב זה מתבטא בלהיות צינור לתורה ועבודת ד' של הגבר. זאת קומה חשובה ומשמעותית מאוד בעיניי, אבל יש קומה נוספת שהיא הרוחניות שלנו, לבוא לעצמי ולומר למה ייגרע חלקך? יש לך מה לומר, ולא רק שיש לך מה לומר, זה משלים ומעשיר את התורה הגברית. משם יצאתי לדרך מופלאה שיש בה כל הזמן דיוקים ותנועה".

איך היית מתארת את ה"גרסא דינקותא" שלך?

"את אהבת הידע והתשוקה ללימוד ירשתי מהוריי. אבי, הרב יהודה ברייטקופף, הוא רב ותלמיד חכם ויש בו סקרנות וכמיהה ללימוד וידע שעברו אלינו, הילדים. אימי, נעמי ברייטקופף ז"ל, שהייתה עבורי תמיד סמל לאהבת הידע וחיבור למקורות. כשהיינו ילדים היא הייתה לומדת איתנו חובת הלבבות בלילה לפני השינה. היה לה חשוב שנלמד, היא הייתה משלמת לנו שקל על כל דף תנ"ך ששיננו בעל פה. כל שבת הייתה לומדת את פרשת השבוע לעומק. היא הייתה מהראשונות ממש שגילתה את הרבנית ימימה מזרחי והייתה נוהגת להדפיס את השיעורים שלה שתוכל לקרוא בשבת.

לאמא שלי היה חשוב שאנחנו, בנותיה, נלמד ונתפתח גם בתקופות עמוסות של עבודה וגידול ילדים. כשאימי חלתה בסרטן לפני כחמש שנים ייסדנו שיעור לנשים אצלה בבית שהתקיים עד לפטירתה והיה לי ברור שכל הנצחה שלה תהיה קשורה איכשהוא ללימוד המקורות שלנו ואני יודעת שהיא שמחה מאוד בלימוד שלי. גם אבא שלי שמח איתי מאוד. כן קשה לו קצת "לאכול את זה" כי זה לא משהו שהוא מכיר מהסביבה שבה גדל אבל הוא מאוד תומך.

"בתור תלמידה, התקשיתי בלימודים, היה לי קשה להתרכז בשיעורים והייתי משתעממת בקלות ומאבדת עניין. עם זאת הייתי ילדה סקרנית ואהבתי לקרוא וללמוד בצורה "אלטרנטיבית" מגיל צעיר ממש. חברות לא היו אוהבות ללמוד איתי למבחנים כי הייתי יכולה להתעכב וליהנות מאיזה רש"י יפה ופחות עניין אותי להספיק ולרוץ בחומר. יום אחד הודעתי לחברותיי שמהיום יהיה לנו בהפסקה לימוד משותף, כל יום מישהי אחרת תכין קטע לימוד קצר ותעביר לחברות. כמובן שאני הייתי הראשונה והאחרונה… הסיפור הזה מתאר את המתח שחשתי בין חוסר העניין בלימודים הפורמליים לבין הסקרנות והמשיכה ללימוד מסוג אחר".

מי הן הדמויות, אם בכלל, שמלוות את הלימוד שלך? 

"אני לומדת בצורה עצמאית. את המקורות למעגל אני מכינה לבד מול מחשב וספרים ולפעמים זה לוקח לי ימים ושעות ארוכות ואני נהנית מכל רגע. אח"כ אני מלבנת את מה שמצאתי עם בעלי או עם חברה. בעלי היקר, לא רק מעודד אלא הוא העוגן והלב הפועם של הלימוד. הוא שותף מלא הן בהכנה של המקורות, דיוק, שיוף וחידוד והן בהכנה הטכנית של סידור המרחב וכו'. העידוד והתמיכה שלו מאפשרים לי לפרוש כנפיים ולהצליח להתמסר לעניין. לפני כל מעגל "עורי" אני מתקשרת לאבי, לשתף אותו ברעיונות ובמהלך של השיעור והוא נורא שותף ומתעניין ותמיד יש לו להוסיף מקור מעניין שלא הכרתי.

"אני משתדלת להקדיש גם את שבת לקריאה של ספרי קודש והגות ולהעשיר את נקודת המבט התורנית שלי. הדמויות המשמעותיות שמלוות אותי בהקשר הזה הן הרב יהונתן זקס ז"ל שעורר בי את חדוות הלימוד ואת ההסתכלות הנצחית על מה שקורה לנו, והרב דרייפוס מישיבת "שיח יצחק" שהנגיש לי באמצעות ספריו את כתבי רבי נחמן. יותר מכל, אני מתחברת לתורת הרב קוק שמסמלת עבורי את תורת הגאולה, תורת ארץ ישראל שיש בה עומק ורוחב וחן מיוחד. הכתיבה שלו היא כמו שירה שמרפאת את הנפש".

כיצד לימוד התורה משפיע על הזהות שלך? 

"אני אגיד משהו שיישמע מוגזם אולי אבל עבורי לימוד תורה הוא ההסכמה להתהלך בעולם מוארת. הסכמה לחיות חיים שיש בהם משהו מעבר, מקום של כבוד לחלק הרוחני והאלוקי שבתוכנו, לחיות חיים שיש בהם קשר, לקב"ה, לעצמי, לשורשים מהם צמחתי וזה גם המילוי הרגשי , להרגיש איך אני מתחברת לשושלת שלי, לנצח, למשהו שהוא הרבה יותר גדול ממני ומכאן ועכשיו. מאז שהחלה המלחמה, הלימוד מהווה עבורי עוגן, פינה של שפיות שבה אני נזכרת ומתנחמת.

"הרבה מהכאבים הרגשיים שלנו נובעים מזה ששכחנו, שהלכנו לאיבוד, שאנחנו מסתכלים דרך משקפיים נורא צרות של ה"עצמי" על המציאות. יש משהו משמח ממש בחיבור החודשי הזה אל הסיפור הגדול. נשים שמשתתפות במעגל באופן קבוע מספרות שמשהו בהן נהיה נינוח, שמח, מרוכך ומחובר וזה בכל הרבדים: מול האיש שלהן, הילדים, מול עצמן. וזאת בדיוק ההשפעה של תורת חיים על חיינו".

איך משלבים לימוד תורה בתוך השגרה המעייפת של האימהות והקריירה?

"לא אשקר, אם לא הייתה לי מחויבות של המעגל כנראה גם אני כמו רבות הייתי שוקעת ביומיום ושוכחת ונרדמת אל החיים, זה באמת לא פשוט. העובדה שיצרתי לי מעגל נשים קבוע מחייבת אותי בכל חודש להתחדש, להתיישב על מקורות, לפתוח ספרים וממש להתכוונן לזה. מניחה שבלי זה היה לי מאוד קשה. אבל עדיין אפשר דרך פודקאסטים או שיעורים בנסיעה ארוכה, בהליכה וכמובן בשבת, שהיא זמן מעולה לייחד שעה ללימוד.

"אני כן אגיד משהו חשוב, שמבחינה סטטיסטית רוב המשתתפות במעגלים שלי אלו דווקא נשות הייטק וכאלה שעובדות משרה מלאה פלוס, אני מתפעלת וגאה בהן בכל מאודי כי הן מוכיחות שכשיש רצון מוצאים את הדרך. לפעמים נשים עושות ממש "מסירות נפש" כדי להגיע, הן נוחתות למעגל עייפות ושחוקות ואז משהו מתעורר בהן".

אנחנו חיים בעולם שיש בו עשרות שיעורים לנשים וערבי העצמה לנשים, מה בעצם מבדיל את הלימוד של 'עורי', ממה שכבר קיים?

"אנחנו חיים היום ב-fomo שהיא ממש הפרעה נפשית הנוגעת לכל תחום ואנחנו חוות אותו גם בתחום הרוחני. השפע וריבוי האפשרויות הוא מבורך ומרגש אבל גם מקשה עלינו להתמקד ולהתמסר. בחזון שלי, אישה מפנה ערב שלם ולא מגיעה עם הנשימה ביד לשיעור של 45 דקות והולכת. אישה שמגיעה לעורי מגיעה לערב של 3 שעות שבו היא לומדת, משתפת, מקשיבה, ממלאת צלחת שוב ושוב. חשוב לי שהלימוד יבוא ממקום של נחת והתרחבות. אני חושבת שמי שרוצה ללמוד, רוצה גם קהילה ותחושת שייכות ולא רק לסמן וי וללכת הביתה. הלימוד עצמו מאד צבעוני ומגוון ומאפשר לנו כל חודש לגעת ולהעמיק בתכנים אחרים. כשאישה מגיעה לעורי היא מגיעה לערב שלם שיש בו גם מפגש, גם אוכל מזין ומפנק וגם לימוד שמשאיר עליה "רשימו" לשאר החודש".

האם את רואה בלימוד שלך מעשה פמיניסטי-מהפכני או המשכי למסורת?

"הלימוד שלי נבע מתוך געגוע עמוק, מתוך תחושת חסר, מתוך הבנה שאני רוצה שלתורה, למילים שלה, לחכמה שלה תהיה השפעה יותר גדולה על המציאות שלי. אני מרגישה שבגלות איבדנו המון המון מהחיות של התורה, איבדנו מהאחיזה בה. בכל מעגל של עורי אני יכולה להרגיש את הנוכחות של הסבתות של כולנו, ממרוקו ועד פולין, שרוב חייהן התעסקו בהישרדות, בתפעול הבית או בריחה מפרעות ואסונות, והנה אנחנו נכדותיהן, יושבות כאן יחד בקיבוץ הגלויות בארץ ישראל ויכולות לשבת בשלווה (יחסית) וללמוד ואני מרגישה שאני לומדת גם בשבילן ואני אסירת תורה להן שהחזיקו בשיניים כל הדורות כדי שנוכל להגיע לרגע הזה ולחבר מחדש את השקע שלנו אל האור האינסופי של התורה. אז כן הלימוד שלי הוא לגמרי קומה נוספת ומחוברת על גבי המסורת והדורות הקודמים.

"ועוד משהו, יש סביבי המון נשים חכמות, איכותיות ומוצלחות שלצערי לא חושבות שהן שייכות איכשהוא ללימוד תורה, או שהן נשואות לאברכים ואז כביכול הבעל מסמן וי גם עבורן על החלק הרוחני או נשים שנשואות לבעלים עובדים ואז הרבה פעמים נוצר חוסר שייכות, כאילו מה לי ולזה. נוצרת תחושה שאישה עם לק ג'ל, שקונה בזארה וטסה לחו"ל, אין לה שייכות לאוצרות של התורה. כאילו התורה ניתנה רק לנשים חסודות ופרושות מן העולם.

"המשותף לשתיהן הוא הסתפקות במועט. וזה כואב לי, כי בעולם החומר רובנו לא מסתפקים במעט, ובעולם הרוח, הקומה הכי חשובה ובסיסית בנו, הן באופן אוטומטי מסתפקות במועט".

ורדית רוזנבלום: "לא לעשות לתורה מיקור חוץ"

ורדית רוזנבלום נולדה לבית שבו התורה הייתה חלק אינטגרלי מהחיים. סבה היה דיין בחיפה, סבתה לימדה דיני טהרת המשפחה לנשות האזור, והיא עצמה פקדה את ביתם מדי שבוע לעזור בבית הסבים – "הדגם של בית של תורה שראיתי במו עיניי היה עבורי דוגמה חיה, ולא רק שיעורי יהדות בסמינר".

בביתר עילית, בבית שבנתה עם בעלה לפני עשרות שנים כשהעיר עדיין הייתה חלום על הנייר, רוזנבלום מנווטת בין זהויות מרובות. בת 54, אם לארבעה, סבתא לשישה, טוענת רבנית, עורכת דין בדיני משפחה, חברת סגל במכון מנדל, מלווה תוכניות מנהיגות בהנהלתה של ד"ר נעמי פרל ובתוכנית שלוחי ציבור (תכנית לסטודנטים וסטודנטיות חרדים שלומדים לתואר שני באוניברסיטה העברית), אבל בלב פעילותה הרבגונית עומד הלימוד הקבוע שלה.

מה שמבדיל את רוזנבלום מנשים חרדיות לומדות אחרות הוא, ככל הנראה, הגמרא. לא רק שהיא לומדת אותה – היא עושה זאת בשיטתיות עקבית. כל ערב, במשך שנים, היא לומדת את הדף היומי בגמרא המבוארת של שוטנשטיין – המהדורה שחמיה, הרב משה רוזנבלום, היה מעורכיה הראשונים, שהפכה את התלמוד מטקסט אליטיסטי למביני דבר, למסמך נגיש לקהל הרחב.

זה לא רק עיון פרטי. היא נוטלת חלק בקבוצת וואטסאפ של עשרות נשים נוספות שלומדות איתה את אותו דף, חוגגות יחד סיום מסכתות ותומכות זו בזו כשהחומר מתקשה. באמצע הקריירה המשפטית שלה, לפני שש שנים, היא גם הקימה את "מדרשת אותות" – בית מדרש לנשים חרדיות שלומדים בו גמרא על הסדר, וחושף אותן, חלקן לראשונה, לדף הגמרא.

"חז"ל דנו בכל מה שמעסיק אותנו היום", היא מסבירה, והמבט שלה מתלהב, "אבל בשביל לגלות את זה, נשים צריכות להיות בפנים, ללמוד ישירות מהמקורות, לא לעשות לתורה מיקור חוץ ולהמתין בחוץ לתקציר מהבעל, הבן או המורה בסמינר". הגישה הזו – ללמוד גמרא בקביעות ובהתמדה – הופכת אותה לדמות יוצאת דופן בעולם שבו רוב הנשים החרדיות עדיין רואות בגמרא טריטוריה גברית בלעדית.

מה הוביל אותך להתעמק בלימוד תורה? 

"את אהבת התורה שלי אני מייחסת ללימודיי בסמינר, ובפרט למחנכת כיתה י"ב בסמינר "החדש" בו למדתי (הייתי המחזור השלישי, כשהסמינר החדש היה חדש באמת, וחרת על דגלו מצוינות לימודית לצד הכנה תורנית ואידיאולוגית לאתגרים כפי שהובנו אז על ידי מורותיי ומחנכותיי). המחנכת הזו לימדה אותנו בקביעות 'תורה עיון', עם סוגיות בגמרא שמפרשות את הפסוקים ודנות בהן. עד היום זכור לי שיעורה על פרשת כי תצא, שהסתיים תוך 5 דקות. אלא שלמרבה הפלא הבנתי שהצלצול היה בזמנו, ועברו 45 דקות ולא רק 5 דקות כפי שהרגשתי, בגלל היותו כה מרתק. כך שאת הטעם המתוק של לימוד תורה חוויתי לראשונה בסמינר החרדי בו למדתי. החוויה גם הובילה אותי בהמשך ללכת ללמוד להיות טוענת רבנית, מקצוע שהלימודים אליו הם בעיקר תורניים, וגם שם חוויתי לימוד תורה עמוק ומרתק, בסוגיות משפטיות.

"לימוד גמרא, לא הלכה שמבוססת על הגמרא כמו במסגרת הקודמת, אלא גמרא על הסדר ממש, למדתי לראשונה מהרב רפאל קרויזר, שהוא גם תלמיד חכם עצום שסיים לימודי דיינות, ובעל אופקים רחבים, וכיום גם מגיד־שיעור בישיבת דרך חיים – ישיבת הסדר חרדית ותיקה. הוא לימד אצלנו ב'מדרשת אותות' במשך מספר שנים. חשף אותנו ללימוד ישיבתי אמיתי. ובזכותו הבנו איזה "ים ללא סוף" היא התורה, ועד כמה מה שאנו עושות זו רק טעימה קטנה מעולם רחב, גדול ומופלא".

מה היה הטריגר שהתחיל את המסע הזה?

"זה התחיל כשבעלי עזב את הכולל כדי לעזור בפרנסת המשפחה. למרות ההבנה שזה הדבר ההכרחי והמתבקש, אני זוכרת את זה כרגע קשה במיוחד, דמעות ושבר ותחושה שזהו, לי כבר לא יהיה בית של תורה כמו שתכננתי וחשבתי. ולמרות הצער הגדול, הבנתי שאני צריכה לספר לעצמי סיפור חדש. אט אט התחלתי להבין שבית של תורה זה אולי גם בעל בכוילל אבל לא רק. זה גם שלום בית, זה גם בית שמח, זה חינוך ילדים לאהבת ה' מתוך שמחה, וגם בין היתר, אמא שמתעניינת בתורה, שותפה מלאה לשיח תורני בשולחן שבת, ומחויבת ללימוד קבוע, אפילו אם הוא קצר, ובלבד שהוא יום־יומי ועקבי. זה משפיע על כל השיח בבית".

בחרת במהלך שהוא יחסית פורץ דרך במגזר החרדי, מאיזה מקום פנימי בך זה הגיע?

"כששואלים אותי מה הערך המרכזי שעליו מושתתת החרדיות, אז לצד ההתבדלות שבימינו קצת התערערה, אני נוהגת לציין כערך מרכזי שסביבו התכנסנו ושמורותיי החדירו בנו את הערך של 'מעלין בקודש'. שכל הזמן תהיי בעלייה מבחינה תורנית, כי מי שלא עולה בהר ה', גם לא תקום במקום קדשו. אם אתה לא בעלייה, אז אתה נופל ומתדרדר. ובאמת, ה'מעלין בקודש' של הדור שאני גדלתי בו, היה המשימה להקים מחדש את עולם התורה שחרב באירופה.

"למשימה הזו ולקריאה הזו 'מי לה' אלי', התגייסו הגברים כלומדי תורה והנשים כתומכות תורה. וכך עם השנים, כולנו, כל הדור שלנו העלה בקודש, הוספנו עוד ועוד חומרות והקפדות, עברנו להתגורר בערים ובשכונות חרדיות נפרדות, בתלמודי התורה של הבנים קיצצו את שעות לימודי החול, והכווינו את כולם לגדול בתורה ורק בתורה. כשנהייתי אמא, התחלתי לשאול את עצמי, איך אני מנחילה את אהבת התורה שהזרימו לי המורות בעורקיי לדור הבא? גיליתי, כמו שאומרת הגמרא במסכת שבת, שהנר מאבד מיופיו כשמגיעה שעת הצהריים והעולם מוצף אור. כך הריבוי של התורה הוא גם האתגר שלה. אז במה הילדים שלנו יוסיפו בקודש? 

"לפחות מצד עזרת הנשים, הרגשתי שהמעלין בקודש שלהן, בפרט לנוכח האתגרים שעומדים בפניהן, הוא ללמוד תורה בעצמן ברמה גבוהה. להאריך ולייצב את הרגל התורנית במקביל לרגל הארוכה והיציבה שכבר יש להן בעניני עולם. את הפסוק מתהילים 'כל כבודה בת מלך פנימה' כולנו יודעות לפזם כתביעה לצניעות והתכנסות בתוך האוהל. אבל אולי אפשר להבין אותו גם כפשוטו – כל כבודתה של בת מלך, כל המטען שלה, המטען התורני שלה, הוא גם 'פנימה' ולא רק החוצה, הוא צריך להיות חלק ממנה ומאישותה, ולא לעשות לו מיקור חוץ, ולא לסמוך על מישהו אחר שילמד בשבילנו. לימים גם קיבלנו גיבוי מפורש מהרב דוד לייבל שביקר במדרשה שלנו בערב שבועות, חיזק אותנו מאד ואמר לנו מפורשות, מי שרוצה ללמוד את שיקול הדעת של חז"ל, הדרך היחידה לעשות זאת, היא בלימוד גמרא".

כיצד לימוד התורה משפיע על חיי היום יום שלך, ועל מי שאת?

"לשאלה הזו יש שתי פנים, במישור הטכני ובמישור הרעיוני. טכנית, ביום יום, כשאני מלמדת, או נדרשת לומר דברי תורה באירועים שונים אני לא צריכה לבקש מבעלי שיכין לי וורט😊. אני יודעת להכין ולומר בעצמי, ובעיקר, הדברים תמיד יהיו קשורים ומהודקים יותר לזמן ולמקום ולסיטואציה בגלל שהתורה שלי צומחת מתוך המפגש עם החיים, מפגש עם העמיתות והתלמידות ומפגש עם האתגרים המשותפים שלנו. 

"במישור הרעיוני, לימוד התורה מחזק מאוד את הזהות התורנית שלי, ושאלות שאני נשאלת או שואלת את עצמי כתוצאה מהמפגש עם העולם שבחוץ כבר לא מערערות אותי. הרבה פעמים אני אומרת לעצמי, אוקיי, שאלה יפה שאלת את עצמך, עכשיו יש לך אתגר למצוא את התשובה. התורה כל כך עמוקה ורחבה, השאלה שלך, טובה ככל שתהיה, לא תפיל אותה, וגם לא אותך. והנה, כעבור כמה ימים אני מקבלת תשובה מתוך דף אחר, או מתוך סוגיה אחרת שמעסיקה אותי. 

"דבר נוסף. טבועה בנו תפיסה עמוקה של תיבת נוח והמבול, ואנו יוצאות לעולם עם חוסר ביטחון מובנה, שהנה, בגלל שיצאתי, אני נחשפת לדעות, לשאלות ולעולמות שלא הכרתי, ושכנראה ייקחו אותי הרחק מזהותי החרדית והתורנית. דווקא הלימוד הקבוע, והידע הרחב שמצטבר לבנה על גבי לבנה, מלמד אותך פעמים רבות שהשאלות שמעסיקות אותך, הן שאלות שכבר חז"ל שאלו בעצמם". 

איך את מאזנת בין מחויבות למסורת לבין הרצון להרחיב את גבולות הלימוד הנשי?

"אחרי שלמדתי מבפנים הרבה מקורות, מקורות ראשוניים מהגמרא ותשובות הלכתיות של גדולי הפוסקים המתייחסים לשאלת לימוד תורה לנשים גיליתי את המכנה המשותף לכולם. יותר משהם קובעים מה בדיוק מותר או אסור לנשים ללמוד, הם מעניקים לנו נוסחה, כלל אצבע, שלאורו עלינו לפעול. הם מסבירים לנו על איזה איזון עלינו להקפיד, ודורשים מאיתנו להשוות בין הרגל שפוסעת בעולם, לרגל התורנית שתתאים לה ותכין לקראתה. 

"אז בזמנה של שרה שנירר, החפץ חיים הרחיב את לימוד התורה לנשים וקבע כי "ובפרט אותן שמרגילין עצמן ללמוד כתב ולשון העמים, בוודאי מצווה רבה ללמדן חומש וגם נביאים וכתובים ומוסרי חז"ל". הוא קודם בודק מה הן לומדות או רגילות ללמוד בענייני העולם, ובהתאמה לכך הוא קובע מה נדרש מהן ללמוד בענייני תורה. 

לימים גם הרב משה מלכה עושה את אותה הבדיקה וקובע בשו"ת מקוה המים, כי "לא כן בימינו אלה, שהנשים לוקחות חלק גדול באורחות חיים, חודרות אל מעמקי החוכמות החיצוניות וממלאות ספסלי האוניברסיטאות… והן מחכימות יותר ומתפתחות יותר מהגברים… בוודאי יודה גם ר' אליעזר שאין שום איסור ללמדה גם תושבע"פ, בכדי שתדע להזהר ולשמור את כל חוקי התורה הקשורים בכל הליכותיה ובעבודתה, ולא זו בלבד, אלא שהחיוב מוטל עלינו ללמדה, ולהלעיטה כל מה שאפשר".

"אם ננסה ליישם את אותה נוסחה בדור שלנו, ונרצה לשמור על אותו איזון בין הרגליים, נבין שלא ייתכן שאישה תלמד רפואה, או תעשה דוקטורט בפסיכולוגיה, ורק בלימוד תורה היא תישאר עם רגל קצרה ובלתי שמישה. כך שלאור הבנה זו, ההרחבה של גבולות לימוד התורה לנשים היא לא פריצת גדר חלילה, אלא מתבקשת, המשך ישיר של המסורת, ושל פסיקה שמכירה בכך שנשים משכילות, אסור שתהיינה בורות בענייני תורה. מה שמחזיר אותי למחנכת המיתולוגית שלי עליה סיפרתי. כששאלנו את המחנכת שלי בסמינר למה היא מלמדת 'תורה עיון' עם גמרות, שהרי כתוב שמי שמלמד את ביתו תורה כאילו מלמדה תפלות, היא ענתה בלי להתבלבל: 'אתן לומדות כל כך הרבה תפלויות, התפלות הזו לא תזיק לכן!'."

טיפ לאימהות עייפות שרוצות ללמוד?

"ראשית, גם מי שלא מצליחה להתפלל כל יום, תפתח את הבוקר בברכות התורה. מחליטים על ספר תורני שאוהבים, שמרגישים מחוברים אליו, ולנושאים שהוא מדבר עליהם, ולומדים סעיף אחד, הלכה אחת, פסקה אחת, פרק אחד, כל יום. העיקר שיהיה כל יום. הרציפות וההתמדה הם הכי חשובים. שלא יעבור יום בלי שפתחנו ספר. מומלץ מאוד להיות מחוברת לקבוצת וואטסאפ שכל המשתתפות בה לומדות את אותו ספר, מנהלת הקבוצה כותבת כל יום מה יש ללמוד ביום הבא, ומי שלמדה יכולה גם לשתף באיזו תובנה או מחשבה אקטואלית שעלתה לה בעקבות הלימוד היומי".