האלול הנוכחי מזכיר לי את האלול של תקופת האירוסין שלנו. באלול ההוא, ממש כמו עכשיו, הבטתי סביבי בעיניים תוהות, מחפשת אחרי הדגים שבים, לא מבינה מה הקשר בין האושר הגדול והמעייף של בניית בית לבין החודש הקורא לי לפתוח את חדרי הלב, להפוך זדונות לזכויות ולהלך בדרכי התשובה. לא הבנתי אז איך לב שמתפקע מאהבה וחשש, אמור גם לזכור לתפוש את ימי הרצון ולאחוז בם עד אשר יאמר השם: סלחתי. לא היו בו, באלול ההוא, תחושות חרטה, תיקון ומניין עוונות. חופה של התרגשות אפפה את הכל.
באלול תשפ"ד, הלב שבור מכדי לצאת אל השדה ולפגוש בו, במלך. השנה הזו, כמו מנהרה חשוכה, כמו גדר פרוצה, כמו אמון שנשבר, עומדת כחיץ ואין אני לדודי ואין הוא לי. וממש כמו ברגעי האושר ההם, עכשיו זה הלב השבור שלי שעומד ביני לבין אלול.
זה היה ראשון לספטמבר מעורבב ועצוב ואחר. בדרך לבית הספר, לפתוח כיתת חינוך חדשה, אני שומעת על שש אמהות שקיבלו בשורת איוב, שומעת על ילדים שלא ישובו, והריח החדש של בית הספר מתערבב בדמעות המלוחות שלנו, צובע את אלול התכול, הזך, בצהוב קשה של חורבן. מה מספרים להן, לילדות של תשפ"ד. איך מושיטים להן יד בכניסה אל האלול, כשבחוץ השמיים בוכים.
יש בי הקלה שאת הגוזל הפרטי שלי אני צריכה ללוות לכיתה א' רק כמה ימים אחר כך, ובסידור שאני עוטפת לו, מונחת סימנייה במילות 'אחינו כל בית ישראל', מצרפות אל ילקוט התקוות גם כאב גדול מדי, לא תואם גיל.
כשהקטנה בוכה בכניסה אל הגן, אני בוכה איתה וחושבת על מחול הניגודים שהוא החיים של כולנו עכשיו. דין ורחמים, חיים ומוות, התחלות וסיומים, תקווה וייאוש גדול. אני חושבת על הניגוד שהוא אלול, על אבינו-מלכנו, על האישי והלאומי, על שמחת מירוק העוונות ועל כאב הריחוק.
אני נזכרת בשנה ההיא, שנת האלול כמאורסת. נזכרת איך בתוך הענן המתוק ההוא, בלילה אחד של סליחות בכותל, הרגשתי אותו, את השדה. ובתוכו את המלך וידו המושטת, מדלגת על הרגשות הסותרים, על הריחוק, קוראת לי לבוא. כי אולי רק ככה חוזרים בתשובה. מחזיקים ביד אחת כאב וביד שנייה חסד. חושך סמיך עם ניצוץ אמיץ אחד של אור, עין במר בוכה ולב שמח.
אני קוראת ב'מן הסערה' של הרב סולובייצ'יק זצ"ל על כך שכל תחושה היא רק קצה של ספקטרום שבסופו ממתינה התחושה ההפוכה: "היהדות, עמדה בתוקף על שלמותה וכוליותה של מערכת הרגשות, המשתרעת במעין קשת רחבה מן השמחה, הסימפטיה והענווה אל הכעס, העצב והחרדה…
באורח דומה מבחינה ההלכה בין האנינות והאבלות. האנינות מסמלת את התגובה המיידית על מותו של אדם אהוב, צער שאין לו גבולות, המותיר את האדם כשאין דיבר בפיו ודעתו מעורבבת עליו. ההלכה אינה מנסה לבלום תחושה זו של שכול. היא מניחה לאדם, כאשר הוא נפגש לראשונה במוות, לשקוע בתהום היאוש. היא פוטרת אותו מכל מצוות עשה, כיוון שאין הוא יכול לפעול בחופשיות בשל החוויה מלאת הכאב. לעומת האבלות, הכוללת בתוכה את ניגודה המלא: תנחומים ותקווה. בהלכה משתרגות האבלות והנחמה זו בזו… מיד לאחר סתימת הגולל ניצבת שורת המנחמים. ומה הוא הקדיש הנאמר ליד הקבר אם לא שלילה בוטה של הייאוש…?".
בצעדים הראשונים של תשפ"ה, יש בי בקשה: לא לפחד מהפכים, לפתוח את הלב בתפילה ולעבור מאנינות לאבלות. מכאב שמשתק את הכל, לבשורת נחמה, לתשובה.
איור: Shutterstock
