סביב הפצע בונה האדם, בדרך כלל, את הביצורים המפוארים ביותר של חייו.
בביוגרפיות של מפורסמים ועשירים נקרא תמיד על שנות העוני, הדחקות והמחסור. הפילנתרופ יספר בדוק של דמעות על הרעב שכרסם בו כל הדרך אל החיידר המט לנפול, על ההבטחה שהבטיח לעצמו שלא ייתן לילדיו לרעוב. מפעלים גדולים וחשובים קרמו עור וגידים ותהילה מתוך נקודות חריפות של חסר, מצוקה ואבדן עשתונות.
נראה כי אם פקדה אותך צרה, עלייך להזדרז ולהפוך את הלימון ללימונדה תיכף ומיד. לצאת לסבב הרצאות מחזק, להעלות פוסטים בשבח החיבור לרגע, להוכיח, קבל עם ועולם כי את כעוף החול, לא מפחדת מדרך ארוכה. הנה מיד תתפוצצי ברשת: כיצד מנדהֶמֶת, הפכת בין לילה, למְמַקסֶמֶת.
פעם פקדה את חדרי אישה מוצלחת מאוד שילדה בת מעוותת ופגומה. (ייתכן כי אי מי ירים עכשיו גבה אל מול הכינויים הנ"ל. היום, בעידן התקינות הפוליטית אנו מצֻווים לעטוף במגבות נייר ריחניות את הדברים הכעורים של חיינו בביטויים מלטפים כמו: רצף, מש"ה, נוער מתמודד ועוד שאר מילות מלמלה. המשוררת זלדה תיארה את אחת מתלמידותיה: "מחומר זועף ועכור לש אותה האלוקים". לוּ הייתה מתבטאת כך היום היה רישיון ההוראה שלה נשלל, בוודאי, על אתר.) האישה הזו, בעלת הכישורים הברוכים והתפקיד המכובד בהחלט, חזרה נסערת מערב אימהות מלוקק בו הציגה אמא את בנה הנכה כילד מתנה ואת מערכת היחסים ביניהם כאגדה מודרנית. (באגדות חסר אלוקים מן הספר, על הבמה, אלוקים היה שותף פעיל ונוכח, המזליף בושם של מילות אמונה על תלתליו הזהובים של הבן ועל ריסיה המוקפדים של אימו).
"למה" בכתה חרש ניצולת המופע בחדרי, "למה אצלי זה לא כך? מדוע אני נרתעת מן הרוק הניגר מבתי ללא הרף? מתי אעדיף לשהות במחיצת ערמת האיברים הרופסת שיצאה מרחמי, יותר מאשר בקרב הבכור המבריק שלי או הקטנה הדובשנית?"
"אולי" אמרתי לה, "אולי זה כי את לא מוכנה לשקר לעצמך. אולי הכאב של גברת-בָּמה על בנה הסדוק גדול כל כך עד שהיא נאלצת לבנות סביב הבור שנפער בחייה טירת פעמונים מדנדֶנֶת. ואת, עם כל הקושי, מצליחה להישיר מבט אל תהומות הפצע ולומר לעצמך: "ככה זה"."
את חושבת שמותר לי להיגעל מן הרוק הנוזל ומריח הטיטול הספוג? שאלה אותי.
"ואם אסור?" אמרתי לה – ככה זה. ככה זה בעולם. את נגעלת, את נדחית, את כועסת, את המומה, את ניצבת מול מכסה הביוב הפתוח של חייך. ומבעד לעננת האדים העולים ממנו לא נותר אלא לסתום את האף ולאנפף: זה כל כך קשה.
קיומנו השברירי בעולם מעורר אימה ומבוכה. ולנפש האנושית ישנן יכולות מופלאות, נכלוליות ככייס בשוק תיירים, לגרום לנו להחזיק מעמד מול המועקה באמצעות שקרים קטנים וטיוח מנצנץ.
ההגות הפסיכואנליטית מתארת את התינוק — יצור שחסר עדיין שליטה מוטורית על איבריו והבנה פנימית את עולמו — מביט במראה ורואה פתאום דמות שלמה שנשקפת. זהו רגע שמאחֵד באחת את חוסר האונים שלו, את שבריריותו, לדימוי קורץ שמשתקף ומאפשר חוויה של שלמות וקוהרנטיות. בלי רגע מראָה שכזה עלול התינוק שלנו להיוותר בתחושת פירוק וחוסר אונים. אולם שלב המראה הינו מתעתע וחמקמק כי מתחת לדימוי של התינוק המתוק מסתתר למעשה עולם שלם של צרכים, כמיהות, חסרים ורצונות שמתנגשים ומבלבלים תדיר. לצורת קיום הנשענת על המשתקף במראה קוראים המשלב הדמיוני. בלעדיה לא נתעניין במראה החיצוני שלנו, לא נייצר לעצמנו מטרות ולא נשאף להצלחה. אולם כשאנו נשאבים לחיים רק בתוך המשלב הזה, אנו נתקעים למעשה מול מקסַם שווא הממסֵך את יכולתנו להיות בקשר עם הקשיים, האכזבות והתהומות המצויים בליבת החיים עצמם.
הנטייה להפוך למן הרגע הראשון כל טראומה למוסד מפואר, כל כאב למפעל חיים וכל לילה חשוך למחול גחליליות מרהיב מלמדת פעמים רבות על בריחה מחוויית המעמקים הפוקדת כל יצור אנושי.
עבודת נפש עדינה מכוונת למפגש מצעֵר עם חלקי נפשנו הנפולים והנמוכים, לשיח מישיר מבט אל השחור, הנקלֶה והמביך שגם מהם ארוגים ימינו. אחר כך אפשר להתרומם ולפרוח, להצמיח חוטר מן הגזע המסוקס.
לעצור את החיפוש אחר ריבת החלב
חסידים מספרים את סוד שבירתו של המרחב הדמיוני דרך הדלקת נרות החנוכה:
פעם אחת בלילה הראשון של חג החנוכה עמד רבי דוד מטוֹלנֶה ליד חנוכיית הזהב המהודרת והתכונן להדליק את הנר הראשון. לפתע פנה אל אחד החסידים ואמר לו: "אמור לי, הלוא אשתך נמוכה היא. ואם כך, כשאתה רוצה לדבר אתה, האם אתה הוא זה שמתכופף אליה או שהיא מגביהה את עצמה אליך?"
ומיד, בלי לחכות לתשובה על שאלתו, בירך הרבי והדליק את נר החנוכה.
החסידים התפלאו מאוד על השאלה המשונה ששאל הרבי.
באותו היום נכח במקום רב צעיר, רבי מרדכי דוב מהוֹרניסטייפּוֹל, שהיה נכד אחיו של הרבי. כשראה את תמיהתם של החסידים אמר להם: "אני אפרש לכם את דבריו של דודי-זקני על פי דברי התלמוד. בתלמוד נאמר כי מעולם לא ירדה השכינה מתחת לגובה של עשרה טפחים (תלמוד בבלי, סוכה, דף ה עמוד א). אף על פי כן, אנחנו מדליקים את נרות החנוכה נמוך יותר מעשרה טפחים. סוד הדבר, שבימי החנוכה הקדוש ברוך הוא "מתכופף" ויורד אל עולמנו. ובשל כך, בימים אלו ניתן למצוא את האור הנמצא גם במקומות הנמוכים.
הנרות הללו – מכוונים אל פרסום הנס, אל המרחב החיצוני, הם מבקשים ללכוד את המבט של הפוסע ברחוב ולספר לו באמצעות האור המרצד, החגיגי, הנראה, על נס ופלא נשגבים. אבל כאן, בסיפור הזה, מעבר לכוונה ההלכתית הברורה, מבקש האדמו"ר לייצר מרחב תודעה שהוא כמעט הפוך מתנועה החוּצה.
הרבי מעורר את חסידיו להסיט מבט מן החנוכייה המצועצעת, מגינוני האור ומהמולת ההתכנסות. הוא גם אינו מסביר את פשר שאלתו התמוהה לחסיד. הוא מייצר מועקה, תמיהה, חור בלתי סגור בלב הטקס הזורח.
לא לשווא משתמש הרב'ה במטפורה של איש גבוה הנרכן לעבר אישה נמוכה. זוגיות היא מרחב שמתחיל כמעט תמיד מתוך אהבה נרקיסיסטית, דמיונית: רצון לחיבור אל בן זוג שיצטייר יפה, שיכניס כסף, שיהיה מיוחס, שידגמן בית מפואר או משרת הייטק נוצצת. עם הזמן מתגלה בן הזוג כנמוך, חיגר, קמצן ובלתי נסבל. עתה נפתחת הזדמנות לאהבה אנקליטית: אהבה שמיוסדת על היכולת לשאת את חסרוני האישי וחסרון בן זוגי ולדעת להישען ולהיות משענת גם אל מול המעוקם, השבור והדוחה המצויים בשותף לברית החיים.
"האם תדעו", הוא רומז לחסידיו, "כי הנרות הללו הם גם נרות נמוכים מאוד, כי בהילה הקורנת מהם ישנו אף צל כהה. רוק של ילד נכה, תרופות הרגעה של בעל חרדתי, בלתי נסבלוּת של חמות מתערבת, תשוקה אישית מגונָה…".
האם תהיו מסוגלים לפגוש את הקיום האנושי שלכם ושל זולתכם, ולהאיר שם? לשהות, לא למהר לשנות, לא לייפות, לא לפרסם סטטוס על הדלקה מפוארת בשערי בירה נוכרית, להסכים להניח את המראה לרגע, להתפרק מן המייק-אפ המתעתע, לעצור מן החיפוש אחר ריבת החלב שבלב הסופגנייה הריקה.
כי השכינה אינה מצויה במרחב המפואר של בית המקדש, של טקס ההצטיינות, של יום נישואים חלומי באלפים המתנשאים.
השכינה מופיעה למרגלותיה של חנוכיית החמר והטיט, מהם לש הקב"ה את חיינו, רגע לפני ששזר בהם חוטי כסף דקים מן הדקים.
