עזבתי את ההייטק לא כי נמאס לי לעבוד — אלא כי נמאס לי להשתפר.
בכל בוקר הייתי פותחת את ה־Dashboard, רואה את הגרפים עולים, היעדים מתמלאים, ומרגישה שהדבר היחיד שלא זז — הוא אני.
כולם מדברים על הרגלים אטומיים. ספר־פלא שמבטיח לשנות את חיינו ב־1% ביום. אנחנו נקום מוקדם, נשתה מים, נכתוב מטרות ונרגיש בשליטה. ובקיצור, העולם שייך למי שמסמן “וי” על ההרגלים שלו.
אז אחרי הרבה המלצות קניתי אותו לחול המועד האחרון. למען האמת? הוא לא חידש לי הרבה, אם נקלף את השפה הפופולרית, נגלה שמה שמתחבא מתחת הוא לא תובנה חדשה על טבע האדם — אלא שארית מתורתו של הביהביוריסט ב.פ. סקינר, האיש שחשב שאפשר לחנך כל יצור חי, כולל אדם, בעזרת מערכת חיזוקים פשוטה: גירוי, תגובה, חיזוק.
סקינר האמין שאין טעם לשאול למה האדם עושה מה שהוא עושה — רק איך לגרום לו לעשות זאת שוב. מבחינתו, האדם הוא קופסה שחורה. לא צריך לדעת מה יש בפנים, מספיק לדעת על מה ללחוץ מבחוץ.
העולם דאז, שנות החמישים, שהיה בשיאו הקפיטליסטי, לא סתם האדיר את סקינר. הוא ראה בתיאוריה שלו מראה מושלמת של עצמו. סקינר חשב שהתחרות היא התכונה הטבועה בנו הכי עמוק. ובעולם שמחפש ורוצה שליטה, רוצה התקדמות, מדע האדם נמדד תחת אותן תצפיות של מדע כללי. אנחנו כמו המכונות שאנחנו בונים, נמדדים רק לפי הפלט, אם רק נלחץ על הכפתורים הנכונים, נוכל אולי להיות יעילים יותר, מרוויחים יותר, נחשקים יותר.
תחשבו על זה: כמה מהפעולות היומיומיות שלנו מתוכננות סביב חיזוקים מיידיים? הצלצול של ההודעה, הנוטיפיקציה באדום, הצבירה של נקודות, הלייק, ההישג הקטן באפליקציית הבריאות. כל זה נבנה על פי אותה לוגיקה: גירוי – תגובה – תגמול.
אם פעם ביקשו מאיתנו לייצר, היום מבקשים מאיתנו להשתפר. אנחנו לא רק עובדים, אנחנו פרויקט מתמשך של שדרוג עצמי. העבודה נהפכה להתפתחות אישית. זה כבר לא “עשה ותצליח”, אלא “השתפר ותישאר רלוונטי” או יותר טוב "ממש את הפוטנציאל שבך במקסימום". ועזבו את זה שיש מישהו שמרוויח מהאמונה הזו, כי מעל הכול, זו מערכת שלמה שמבוססת על תחושת חוסר תמידית: אתה כמעט שם. עוד קצת. עוד 1%.
אריך פרום ביקש להציב מול סקינר תפיסה אחרת לגמרי של טבע האדם. בספרו האנטומיה של ההרסנות פרום יוצא נגד ההנחה שהאדם נושא בתוכו יצר הרס מולד. הוא מבקר את סקינר על כך שצמצם את האדם למערכת תגובה ולחיזוקים התנהגותיים, וטען שהאדם תחרותי, רודף תגמולים ומונע בעיקר מפחד. בעיני פרום, ההרסנות אינה גזירת גורל ביולוגית אלא תוצר של חברה לא בריאה — חברה שמקדשת שליטה, יעילות ותחרות אינסופית.
באותו ספר הוא גם מערער על הקריאות המקובלות של ניסויי מילגרם וכלא סטנפורד, שהוצגו כהוכחה לכך שהאדם צייתן ואלים מטבעו. פרום טען שמדובר לא ב"טבע" אלא במבנה חברתי שמחליש את המצפון: אנשים נכנעים לסמכות כשהם מאבדים את תחושת החירות ואת האחריות המוסרית. ניסויים אלה, הוא מזהיר, חשפו יותר את אופייה של החברה המודרנית מאשר את טבעו של האדם — ובכל זאת הם ממשיכים לעצב עד היום את שיח הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה בישראל, הנשען על שליטה, טיפול והדחקה במקום על הבנה וחירות.
לטענתו של פרום, האדם המודרני חי באשליה של חופש, אך בפועל המיר את השליטה החיצונית בשליטה פנימית על ידי הפנמת העקרונות של המדידה כדבר היחיד שנותן ערך. “האדם הפך עצמו לסחורה”, כתב פרום, “וערכו נמדד לפי הביקוש אליו”.
וכך גם ההרגלים החדשים שלנו: הם לא נולדו מהקשבה לנפש, אלא מהצורך לשפר ביצועים. לא נובעים מחיפוש עצמי, אלא מהתאמה לתרבות שמודדת אותנו כל הזמן.
לפני שנשתפר צריך לזכור שחופש אמיתי לא מתחיל ביעילות, אלא במשמעות. השאלה אינה “איך אני משתפר?” אלא “לשם מה אני חי?”. לא כל שינוי חייב להיות “אטומי”. לפעמים החופש הוא דווקא לעצור את תהליך השיפור, לגלות שבתוך כל היעילות והמדדים — יש גם משהו שלא נמדד, לא מתוכנת ולא מחושב.
משהו שעדיין מסוגל להרגיש, לבחור, לאהוב, ולפעול בלי תגמול. וזה, בין שאר השיפורים שלנו, הרגל ששווה לאמץ.
